קשה לדמיין עולם ללא "רחוב סומסום" – עולם ללא פרצופיהם המוכרים של אריק ובנץ חרוטים על מסכינו ומוחינו; ללא בובות של אלמו, כוסות של ביג בירד (שהפך אצלנו לציפורת) או חולצות של עוגיפלצת. אבל רק לפני קצת יותר מחצי מאה – זו הייתה המציאות. תוכניות ילדים שרדו בעיקר בזכות חסויות ונתנו את ההרגשה כאילו הן רק שם כדי למכור חטיף חדש לילד שצופה בהן; המנחים לא ראו עם הילדים עין בעין ולא דיברו אליהם ברצינות, וחינוך לא היה ראש מעייניהם. בדיעבד, פערי החינוך (בייחוד בגילאי הגן) בין הילדים ממעמד הגבוה והביניים לבין הילדים מהמעמד הנמוך – אלו שלרוב התגוררו בתוך הערים הגדולות ולא בפרבריהן, והשתייכו לקבוצות מיעוט – רק גדלו, כיוון שהאחרונים בילו זמן ממושך יותר מול מסך הטלוויזיה. אל תקופה זו בדיוק בטלוויזיה האמריקאית חוזרת הבמאית מרילין אגרלו ("Mad Hot Ballroom") עם סרטה התיעודי "כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום" (“Street Gang: How We Got to Sesame Street”), המבוסס על הספר הביוגרפי באותו השם מאת מייקל דיוויס מ-2008. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל "סאנדנס" השנה וכעת מגיע לפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-37 חיפה, שיערך בחול המועד סוכות ויוקרן (25.9) במסגרת אירועי "חגיגת רחוב סומסום", שיכללו פאנלים עם יוצרי הסרט התיעודי והגרסאות האמריקאית והישראלית של התוכנית. למרות שסרטה של אגרלו אינו סוטה מהנוסחה המעט שחוקה של סרטים תיעודיים אודות אישים מוכרים או יצירות מוכרות, "כנופיית רחוב" מצייר תמונה אחרת לגמרי ממה שעולה לאדם הממוצע בראש כשהוא חושב על תוכנית הילדים הידועה – כמו שהרחוב המוכר הוא מיקס של בובות מוזרות וייחודיות ואנשים וילדים משלל השכבות החברתיות, כך גם סט התוכנית וחדר הכותבים היה מעין שעטנז בין נציגי ממשל מעונבים, מומחים מקצועיים לחינוך ולפסיכולוגיה, בובנאים "ביטניקים" וכותבים ציניים.
מלווה בתיעוד של יום בסט מלפני כ-40 שנה, אגרלו בוחרת להתרכז בכמה דמויות מרכזיות שאחראיות לעיצוב "רחוב סומסום" כפי שאנו מכירים אותו כיום, ובהתפתחותן לאורך 20 שנותיה הראשונות של התוכנית (ועד מותם הפתאומי של שלושה מהאישים הנ"ל בשלהי המאה ה-20): ג'ואן גאנץ קוני, אשת חינוך שהחלה לעבוד עבור הטלוויזיה החינוכית של ניו-יורק והחליטה לקחת יוזמה לרענן את ההיצע בשוק; ג'ון סטון, במאי ותסריטאי תוכניות ילדים ותיק, שהיה מתוסכל מהתוכן הממומן עליו היה אמון בעבודתו; ג'ו ראפוסו, מלחין וכותב שירים מוכשר שהיה אחראי לכמה מהיצירות המוכרות ביותר בתוכנית (שיר הפתיחה; "Bein' Green"; "Sing" וכו'...) וחיפש דרך מילוט מהעבודות המזדמנות שקיבל עד כה; וכמובן, ג'ים הנסון, יוצר החבובות הידוע ואדם חרוץ מצד אחד, ובחור ביישן וחסר ביטחון מן הצד השני. כולם התאגדו מתוך הרצון לערוך ניסוי טלוויזיוני חדש - שיאגד הורים וילדים כאחד מול המסך ויוכיח שאת אותה שיטת הפרסום שמשכנעת ילדים לבקש מהוריהם לקנות להם את המוצר החדש והנוצץ אפשר לרתום כדי "למכור" להם את הא"ב או את לוח המספרים – ומתוך האג'נדה החברתית החשובה, שתשים את ילדי המיעוטים במרכז הבמה, בתקופה בה מצבם במדינתם הוא בכי רע. מה שהרביעייה – ושאר שותפיהם – לא ציפו לקבל היא התגובה הציבורית החיובית המיידית שהזניקה את התוכנית למעמד אייקוני תוך מספר חודשים ספורים.
במקום לעבור עונה-עונה ולחקור את השינויים בה, אגרלו מעדיפה להתעסק בפנים השונים והמגוונים שהרכיבו את התוכנית: ההחלטה לערב בין קטעי החבובות לקטעי השחקנים והאפיונים העצמיים שהכניסו הבובנאים בדמויות שפיתחו; הרצון לשלב קאסט מעורב וההתנגדות מגופי שידור שמרניים; העיסוק בנושאים רגישים שלא תווכו עד כה לילדים על המסך הקטן (כדוגמת מוות, כשאחד מחברי הקאסט נפטר בפתאומיות); ההשפעה של העבודה הסיזיפית על חיי המשפחה של היוצרים, בייחוד של סטון ושל הנסון; והפופלריות הגואה של הסדרה, שהחל מהופעות האורח של מיטב הסלבריטאים באותה התקופה ועד סיבוב הופעות מחוף לחוף, שבמבט חטוף אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר ב-"וודסטוק". עם זאת, אורכו המוגזם מעט של הסרט (107 דקות) והמבנה הלא-כרונולגי של הסרט יכול לעייף ולתעתע במקצת צופים – אבל ההיקף, ובעיקר הכבוד, שנראה שיש ליוצרי הסרט לחומר המקור מחפים על כך ומשאירים את הקהל משועשע ומתרגש כאחד.
לסיכום, "כנופיית רחוב" לא מסתמך רק על נוסטלגיה חמימה, אלא מנסה לחשוף צדדים חשובים ולא מוכרים של פנומנה שנדמית לנו ככזו שתמיד הייתה כאן, ואולי גם לשכנע אותנו שלפעמים להתמיד עם אג'נדה יכולה לשנות לא רק את הסביבה הקרובה לך, אלא את החברה כולה.
הסרט "כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום" (“Street Gang: How We Got to Sesame Street”) יוקרן בשבת, ה-25.9, במסגרת "חגיגת רחוב סומסום" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-37 חיפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה