עד כמה ניתן לחדש בתוך פורמולה שעובדת לא מעט? זו הבעיה שאיתה ניצבים לא מעט יוצרים או חברות, מוצלחים ומוצלחות, בהוליווד המודרנית. אולפני "מארוול" הצליחו לצאת מהנוסחה הרווחית ביותר שלהם ולתת לכל פרוייקט שלהם גוון אחר - פעם מתח, פעם קומדיית שוד, פעם פילם נואר - אך מרבית ניסוייהם היו במסגרת החדשה שגילו - "דיסני פלוס". כך, בעוד שיצירות שסוטות לא מעט מהוייב הידוע של ה-MCU - "לוקי", "וונדה-ויז'ן", "?...What If" - הגיעו למסך הקטן, הסיפורים היחדניים - סיפורי הרקע (Origin stories) - נותרו נאמנים לנוסחה בסופו של דבר (גם היצירתיים ביותר) והגיעו למסך הגדול. "שאנג-צ'י ואגדת עשרת הטבעות" ("Shang-Chi and the Legend of the Ten Rings"), הסרט ה-25(!) ביקום הקולנועי של מארוול, שמציג בפנינו את אחד הגיבורים הגדולים של השלב הנוכחי בתוכנית ארוכת השנים של החברה, אמנם כן חוטא בהיצמדות לפורמולה בשלבים מסוימים ועלילתו לא נותרת חקוקה בראש הצופה זמן ארוך מידי לאחר הצפייה - ועם זאת, הוא מציג את אחד מהרעיונות המקוריים ביותר שנראו ב-MCU.
"שאנג-צ'י" מספר את סיפורו של הגיבור הסיני באותו השם, שנולד לוון-וו (הכוכב מהונג-קונג טוני ליונג; "מצב רוח לאהבה", "גראנדמאסטר" ושלל סרטיו של וונג קאר-וואי), נבל בן אלף שנה העומד בראש ארגון פשע עתיק יומין בשם "עשרת הטבעות" ועונה לכינוי "המנדרין" (דמות אחרת שהופיעה תחת אותו הכינוי ב-"איירון מן 3" מ-2013 - לזעם המעריצים דאז - היה טרוור סלאטרי - בן קינגסלי - שעלילתו מהסרט ההוא נמשכת כאן), ו-יינג-לי (פאלה צ'ן), מאסטרית באמנויות לחימה מהכפר העתיק והקסום טה-לו. כשאמו של שאנג נהרגת בקרב "חמולות", וון-וו הקשוח לוקח תחת חסותו את ילדו בן ה-7 ומאמן אותו - ללא רחמים של ממש - להפוך למתנקש אמיתי. כשזה מגיע לגיל 14, שולח אותו אביו למשימה חשובה, אך שאנג-צ'י מחליט לנצל את ההזדמנות ולהימלט לאמריקה. בחזרה לימינו אנו, שאנג-צ'י הבוגר (סימו ליו הקנדי; הסיטקום "Kim's Conveience") הפך ל-"שון", ויחד עם חברתו הטובה קייטי (אקווהפינה) הם עובדים במלון כמחני מכוניות. כשמתנקשים שכירים מטעם אביו של שון כמעט הורגים אותו ואת קייטי על האוטובוס בדרכם לעבודה, שון מבין שעליו לחזור לזהות "שאנג-צ'י" ולגלות לקייטי את סודו. יחדיו הם יוצאים לסין, מגייסים את אחותו הקטנה (מנגר שאנג) ומלאת הכעס כלפי שאנג על שנטש אותה לאמריקה, ויוצאים להגן על כפרה העתיק של אמם המנוחה (ופוגשים בדודתם - מישל יאו; "נמר דרקון"), שנמצא תחת מתקפה מצד וון-וו, שבטוח שאשתו המנוחה בחיים ומשפחתה מחזיקה אותה כבת ערובה.
מעלילה זו אפשר להבין שמרבית הוויתו של "שאנג-צ'י" היא טלנובלה טורקית, אך הויזואליה, סצנות הקרב, השפה ואף המדרמה המשפחתית - כולן מחוות אמיתיות לקולנוע האסייאתי, ובייחוד לתרבות הסינית. דסטין דניאל-קרסטון, במאי אמריקאי ממוצא אסייאתי שידוע בעיקר בעבור סרטיו הקטנים והאישיים ("Short Term 12", "Just Mercy", "טירת הזכוכית" - כולם בכיכובה של ברי לארסון, שעבור ה-MCU היא קפטן מארוול), עושה את הקפיצה הגדולה לעבר הבלוקבאסטר (נכונה הייתה העקיצה מצד הקומדיה המעולה "Hacks" על יכולת הטרגוט של מארוול כלפי במאים איתה היא עובדת) אך אינו שוכח את מקורותיו ומעוניין לעשות את אותו הדבר ש-"הפנתר השחור" וריאן קוגלר עשו עבור הקהילה השחורה - ליצור אייקון אסייאתי-אמריקאי במאה ה-21. כך, קרסטון שואב השראות מכל מקום שאפשרי עבורו: אומנויות הלחימה הפרקטיות של ברוס לי וג'קי צ'אן - והצורה המסוגננת שבהן הוצגו ב-"נמר דרקון" של אנג לי; השילוב המערבי-אסייאתי של "אווטאר" (לא אלו הכחולים); העולם הפנטסטי והמעט דתי של "נרניה"; והקסם המיסטי של "ד"ר סטריינג'". בצורה זו, קרסטון יוצר סצנות מרהיבות להתבוננות (זכורות לטובה סצנת הפתיחה הפסטורלית והקרב ההיפר-אקטיבי באוטובוס), ויחד עם הפסקול המהמם מצד ג'ואל פי. ווסט ונוכחותם של אגדות משחק כדוגמת ליונג, יאו ואף אקווהפינה המצוינת (שגונבת לא מעט סצנות בקלות רבה), הבמאי פונה גם לחר היחסים המעט רעילים בין דור המהגרים האסייאתים - אלו שעדיין נטועים בתרבות הענפה של מוצאם אך גם בדעות הקדומות שזו מביאה איתה - לבין דור הילדים, שנטוע עמוק בארצם המאמצת ומתנגד לדרכם הנוקשה של הוריו, אך עדיין נחוש בדעתו לשמור על מורשתו מבית. כך, כששאנג-צ'י ואביו המרושע נלחמים, נראה שאין ביניהם רק דם רע על מה שקרה במשפחתם שלהם, אלא גם על הבדלי הדורות ההולכים וגדלים.
עם זאת, עד כמה שמנסה קרסטין להבדיל את סרטו משאר סרטי ה-MCU, לשם סגירת והידוק העלילה - גם הוא נופל פה ושם לקלישאות המוכרות של "מארוול", שגורמות לסרט לאבד קצת מקצבו בסופו. כמו כן, סימו ליו - חמוד ומוכשר ככל שיהיה - משחק בצורת מעט "עצית", ואני מקווה שבעיה זו תיפתר ככל שהופעותיו הקולנועיות ביקום זה ירבו.
לסיכום, "שאנג-צ'י" הוא אכן דבר אחר, למרות מגרעותיו - מרהיב ומרענן מבחינה אמנותית, מעניין מבחינה רעיונית. האם מארוול תיתן להמשכיו לנשום קצת יותר ולא תפיל עליו את כובד "הכוכב הבא של החברה"? Only time will tell.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה