אין הרבה דמויות שנותרו מזוהות בכל העולם אחרי יותר מיובל מרגע יצירתן - באגס באני ומיקי מאוס הם דוגמה בולטת לכך, אבל הרבה נוטים לשכוח שגם קרמיט הצפרדע האהוב - שנבנה לראשונה מגרב ושני כדורי פינג פונג ב-1955 ע"י ג'ים הנסון - ושאר חבורת החבובות שתמיד גדלה הם כאלה. לכן, לא משנה המדיום או המקום, הם תמיד היו בסביבה - להצחיק, לשיר, לתקשר עם ידועני התקופה, להיות מטורפים ובעיקר להקסים דורות על גבי דורות של ילדים ומבוגרים כאחד. עם זאת, במילניום הנוכחי, החבובות קצת מתקשות להסתגל לסביבה המשתנה בתכיפות, או יותר נכון, בעלי המותג (החל מ-2004) - דיסני - פשוט לא יודעים מה לעשות איתו. כל זה עד הניסיון האחרון להחייאת הבדים הבלתי מתכלים האלו - "Muppets Now", סדרת רשת חדשה בת 6 פרקים שעלתה לשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" (שלא זמין בישראל) בסוף החודש שעבר. גזר הדין? עדיין יש להם את זה.
קודם כל, אל תצפו ל-"The Muppet Show" שוב פעם - אחת הבעיות הכי גדולות של מעריצים ושל מבקרים כאחד היא לבקר תוצרים חדשים של החבובות עם הטיעון כי הם "לא התוכנית ההיא". כמובן שהם לא תוכנית משנת 76' שריקודים ושירת שירי Vaudeville עם קנדיס ברגן וג'ין קלי - אתם יודעים, אולי כי השנה 2020? "The Muppet Show" שבתה לבבות רבים כל כך כי הראתה מה עומד במרכז הרעיון של החבובות - לשמח אנשים, אך באותה מידה היא הייתה נטועה מאוד בזמנה - הרבה יותר נאיבית, הרבה פחות צינית. כלומר, כל מה שהטלוויזיה של המאה ה-21 היא לא. "Muppets Now" מנסה לשמר את הרוח התיאטרלית של החבובות, אך במידה שלא תראה מיושנת מידי ובכל זאת גם לא מתחנפת מידי לדור הצעיר.
התוכנית החדשה מורכבת מקטעים נפרדים, מעין פרודיה על פורמטי סרטוני יוטיוב קיימים, שהעלילה המקשרת בין כולם היא מאבקו של סקוטר (לעד העוזר החרוץ) לסדר את כל הסרטונים שנשלחו אליו ולערוך אותם בזמן לתוכנית, בזמן ששאר החבובות מטרידות אותו בהערות אינסופיות. התוכנית כמובן צולמה לפני עידן הקורונה, אבל הפורמט וההתרחשות התזיזיתית על צג המחשב של סקוטר, התקשורת באמצעות חיקויי "זום" למיניהם וההסתמכות הכללית על האינטרנט הפכו את הפורמט הזה של החבובות לרלוונטי מתמיד - מה שמוביל אותי למסקנה הבאה: נדמה שהחבובות - תאמינו או לא - תפורים על קלישאות היוטיוב. מיס פיגי היא ולוגרית טיפוח ואופנה נוסח אשלי בקשי, שמנסה לתת עצות ניו אייג'יות לחיים ממרום ניסיונה, אך נכשלת פעם אחר פעם - בין אם בצ'אט בוידיאו עם הבסטיז הקבועים שלה - השחקנית לינדה קרדיליני (ולמה ב-"סקובי דו", "בשבילי אתם מתים") וחבובות להשכרה (למשל, גבינה מדברת בשם ברי), בשעת מסאז' עם השחקן טיי דיגס ("הדוויג והשארית העצבנית"), או בניסיון לתקן פעם אחר פעם את שם התוכנית שלה - "Lifesty With Miss Piggy" -ולהוסיף לו את ה-l וה-e הדרושים - זה עדיין עובד (הציוות של פיגי עם Uncle Deadly, אחד הרעיונות הכי טובים שיצאו מתוכנית הקודמת והלא הכי אהודה של החבובות, מוכיח את עצמו כאן שוב); השף השוודי מככב בתוכנית הבישול של תרנגולת ההודו בברלי פלום"Økėÿ Døkęÿ Køøkïñ", ספק "קרב סכינים" ספק "טעמים עם צחי בוקששתר", שמעמידה מולו כל פעם שף סלב אחר ובעיקר שמה ללעג את כל טירוף תוכניות הבישול של המילניום הנוכחי ומוציאה את הצד התחרותי מהשף האהוב, אספקט שכמעט ולא נראה עד עכשיו ומעלה את מפלס הבדיחות (אפילו החזירו את המנגינה שלו! תזמזמו את זה בראש); ד"ר באנסן האנידו ועוזרו הנאמן והסובל התמידי ביקר עברו לפורמט הדומה ל- "Mythbusters" וכעת הם חוקרים את התגליות המדעיות שלהם במגרש חניה, כשהתלאות שעוברות על ביקר (כשהוא לא מתעמת עם אלקסה או שאר מכשירי חשמל) עברו - כמעט כולן - לאנימציה חמודה שמסבירה את התהליכים המדעיים שקורים בניסויים; פפה, אחד החבובות הכי מצחיקות בחבורה, לוקח חופש אומנותי גדול מידי בשעשועון "Pepe's Unbelievable Gameshow", בעוד שסקוטר מנסה לפקח על הכללים שפפה זורק שוב ושוב לפח (כמו לקרוא למתמודדים בשמם, או לא לקרוא לסקוטר "סקופר"); ו -"Mup Close and Personal", סדרת ראיונות עם סלבריטאים שסולדת לגמרי מפורמט של שאלות הגיוניות, ונותנת למפורסמים לתקשר עם חבובות בדרך שהיא לא רק ריקוד ושיר - 98% מהפעמים זה עובד (השחקנית אוברי פלזה, לעד עם שיטת "I couldn't care less", עובדת מעולה כאן מול האקסטרווגנטיות התמידית של פיגי). ומה עלה בגורל קרמיט, אתם שואלים? הוא חוזר לתפקיד הבוס הגדול (בתוספת עורך הדין המטורף של התוכנית, Joe the Legal Weasel), אבל בעיקר מדלג בין הסרטונים ומצליח להוציא מעצמו צדדים יותר שטותיים (כמו מערכון בו הוא מראה לוולטר - החבובה החדשה מראשית העשור והמגה-מעריץ של החבורה - איך הוא לא רק צלם מעולה, הוא Photobomber מעולה).
בין הצדדים אחרים של "Muppets Now" ניתן למצוא את הניסיון של התוכנית להיות אפילו משהו מעבר לרק בידור - תוכנית מדעית נוסח "מתחת לאף" עם בנסן וביקר או אפילו לימוד מטבחים שונים ומגוונים עם השף השוודי - יש כאן ערך מוסף בעבור הילדים הצופים בתוכנית, כפי שהחבובות תמיד ניסו להעביר (הדוגמה הכי נודעת היא "רחוב סומסום"); ואת יכולתה למצוא מקום מושלם לחבובות שדי נשכחות בפורמט, כמו צמד הזקנים הנרגן הכה ידוע, סטאטלר ו-וולדורף, שעברו מלשבת במרפסת וללהג ללהיות קהל בהקרנות הניסיון לתוכנית (בעיקר לצוץ בחלון נפרד ולהירדם בו) ו... טוב, ללהג.
לסיכום, "Muppets Now" נופלת ונחבטת מידי פעם, אך היא עדיין הדרך הנכונה ביותר להביא את החבובות ל-2020 - כן, גם ל-2020 שאנו חווים כרגע - ובו בזמן להשאיר אותן נאמנות למי שהן כל העשורים הללו. דיסני סוף סוף מרימה את הכפפה עם המותג הזה, אחרי הרבה שנים של הזנחה - עכשיו רק נותר לנו לקוות שהמצב לא יחזור לסורו, כי בסך הכל החבובות באות לתת לנו את הדבר שאנחנו הכי צריכים כרגע - שמחה.
כמעט כל אחד שמכיר אותי - בין אם דרך היכרות רבת שנים או אחת טרייה - יודע שלדבר על הביטלס מבחינתי זה חלק מתרי"ג מצוות. שמעתי הכל (גם את הבוטלגים), ביקרתי בליברפול, ראיתי הכל - כמעט. כאן נכנס לתמונה סרטם השני של הרביעייה משנת 1965, "!Help". לכבוד חגיגות ה-55 שנה לצאתו בחודש האחרון, חשבתי שזה זמן טוב להשלמת פערים ולחזור לאח הפחות המפורסם של "A Hard Day's Night" - אך מסתבר, לא פחות מוצלח.
עם תקציב יותר גדול אחרי ההצלחה של "A Hard Day's Night", דיק לסטר (במאי הבית של החיפושיות, וכמה מטעמים אחרים לאורך הקריירה הענפה שלו) החליט להגדיל את הסיכונים וההפתעות בסרט הבא - שנקרא במקור "Eight Arms to Hold You" - וללכת על פרודיית ג'יימס בונד (חברת ההפקות של הסרט, United Artists, החזיקה גם בזכויות סדרת "ג'יימס בונד") חובקת עולם, שבה הבנים מנסים להימלט מכת פגאנית ומשני מדענים משוגעים אך לא-יוצלחים, הזוממים על הטבעת החדשה המעטרת את אצבעו של רינגו סטאר. למרות שהביטלס עצמם נהנו פחות מהצילומים מאשר אלו בסרטם הקודם והרגישו כניצבים בסרטם - לדברי לנון - כל אחד מקבל כאן יותר זמן לזרוח, אפילו אלו שנחשבים יותר נחבאים לכלים - כלומר, ג'ורג' ורינגו. בעוד רינגו מציג כאן את הופעת המשחק הרצינית הראשונה שלו (שחוזה את המשך עיסוקו בתחום לאחר פירוק הלהקה), ג'ורג' גונב את ההצגה בכל פעם שהוא יכול - קופץ על מכוניות נוסעות, זורק one-liners עוקצניים (אחד מוצלח במיוחד הוא חזרתו שוב ושוב על המשפט "I Need You' by George Harrison'" כשזה מופיע בקרדיטי הסיום, כדי לרמוז על מעמדו הגדל ככותב שירים לצד לנון-מקרטני) ובכללי משרה אווירה צינית, כזו שתאפיין אותו גם בהמשך הקריירה שלו, במיוחד בפרוייקטים שלו עם חבורת "מונטי פייתון". ואם במונטי פייתון עסקינן, ריח ההומור הנידף מהסרט הזה מזכיר מאוד את ההומור היבש שאפיין את חבורת הקומדיה במשך שנים רבות כל כך - הסיבה לכך היא כנראה ששני הקבוצות הושפעו במידה דומה מ-"The Goon Show", תוכנית הרדיו הקומית של פיטר סלרס, ספייק מיליגן והארי סקומב שאופיינה באותה חדות הלשון שהביטלס והפייתונים אימצו מאוחר יותר (הכל קשור להכל, אגב - המפיק המיתולוגי של הביטלס, ג'ורג' מרטין המנוח, עבד קודם עם סלרס ושות' על התוכנית לפני שהכיר את ה Fab Four). גם הכריזמה של הארבעה מסייעת לסחוב את הסרט קדימה, כשבלעדיהם הוא מעט נגרר לסלפסטיק זול.
אולי הקסם הגדול ביותר של הסרט הוא העיצוב והסטייל שלו, שבו זמנית מסמל בצורה כמעט מושלמת את נקודת הזמן הזו בשנות ה-60 - טרום "קיץ האהבה" אך אחרי ההתפכחות מרצח קנדי - אך במקביל על זמני, אולי, בין השאר, כי הוא חוזה איך קליפים יראו מאז ועד היום. זוויות הצילום בקטעי השירה, ההתרכזות בכל חבר בנפרד, שבירת המוסכמה כי קליפ לשיר הוא רק הלהקה מנגנת על במה - כל אלה התחילו כאן וב- "A Hard Day's Night". החזון של דיק לסטר השפיע כל כך על השילוב בין מוזיקה לוידיאו, עד ששנים אחר כך MTV שלחו לו פרס שהכתיר אותו כ-"אבי הקליפ". עם זאת, הסטייל הנורא מובחן של הסרט השפיע לא רק במישור המוזיקלי, אלא גם על התדמית של שנות ה-60 בתרבות הפופולארית - טריפ צבעוני, קאמפי (נוסח "המאנקיז", שהגיעו טיפה אחרי) אפילו: "במבט לאחור, אני מבין כעת כמה מתקדם זה היה", טען לנון ב-1980, "זה היה התקדים ל-'Pow! Wow!' של 'באטמן' וכל זה".
אבל יש בעיות, לא מפתיע: לא מעט דברים כאן לא מתיישנים בהכרח טוב - הכת הפגאנית ששמה ללעג אמונות דתיות פחות מוכרות בזמנו והגילום של דמויות הודיות ע"י שחקנים אנגלים לבנים ממש לא הייתה עוברת את האקלים של היום בתעשייה. בכל זאת, לסרט הייתה גם חשיבות גדולה בפתיחת התרבות המזרחית אל המערב (הדוגמה הבוהקת ביותר לכך היא פגישתו של האריסון לנגנים ההודים על הסט, שניגנו בכלים מסורתיים את להיטי הביטלס המוקדמים, וחשפה אותו בפעם הראשונה לעולם המוזיקה ההודית והמיסטיות שכה מזוהה איתו) ובחיזוק תפיסת המיאוס בדור "הזקן" והשמרן בידי הדור הצעיר והחופשי (לדוגמה, השאמאן הראשי בכת לוקח לו מעט חופש מהתיזוזים אחרי הרביעייה ויושב בגינה אנגלית עם נציגי הדתות האחרות כדי לדון ב-"בעיה הגדולה" של דור הבומרים - סקס חופשי, ורצון מופחת למלחמה). כך יוצא שהסרט הוא מעין ין ויאנג של תפיסות מיושנות וחדשות.
לסיכום, אולי הביטלס אמרו שהם לא זוכרים הרבה מהצילומים או מהסרט עצמו כי הם עישנו מריחואנה "לארוחת בוקר, צהריים וערב", אבל אי אפשר להגיד ש-"!Help" הוא סרט סתמי - חשוב מבחינה היסטורית, מלא סטייל, הומור והכי חשוב - מוזיקה טובה. קיצר, לכו לעשן - מי יודע, אולי יצא לכם משהו מזה.
ניילס ושרה הם שני זרים בשנות ה-30 לחייהם הנפגשים בחתונה בפאלם ספרינגס, קליפורניה. שרה היא אחותה הממורמרת של הכלה המאושרת, וניילס הוא בן הזוג המביך והמאושר מידי של השושבינה. רצה הגורל והם מתחברים, אך הוא גם קבע גם שהם יצטרכו לחיות את אותו יום ההיכרות המאושר לנצח נצחים. עכשיו עליהם להחליט - האם לחיות תמיד לבד או לנצח ביחד?
אם התקציר הזה נשמע לכם מוכר, זה משום שמדובר בעלילת הסרט "פאלם ספרינגס" ("Palm Springs"), קומדיה רומנטית/מד"ב/טירוף מוחלט, שהוקרנה ראשית בפסטיבל סאנדנס השנה (כשעוד ידענו שיש דבר כזה שנקרא "פסטיבלי סרטים") ועלתה לבסוף לרשת הסטרימינג "הולו" ב-10 ליולי, כשהיא שוברת שיאי צפייה בפלטפורמה, זוכה לביקורות משבחות מקיר לקיר ולציון של 94% ב- "Rotten Tomatoes", מדד האיכות הרשמי בימינו אנו בעיני רבים (מידי, אבל זה לדיון אחר). אני כאן כדי להגיד לכם - כל אחת מההצלחות האלה מוצדקת.
קודם כל, בואו נדבר על הציוות המושלם שעושה את הסרט הזה - אנדי סמברג ("ברוקלין 99"; סמברג גם הפיק את הסרט עם הלהקה/מופע קומי הותיק שלו "The Lonely Island") וכריסטין מילוטי ("איך פגשתי את אמא", "מראה שחורה", הפקת התיאטרון "לזרוס"). סמברג הוא באגס באני בעולם האמיתי - זריז, מחוכם אך חסר עכבות, ומילוטי פעורת העיניים עוד עלולה להיות כוכבת ה Rom-Com הבאה - היא מצליחה להיות צינית וטיפל'ה ניהליסטית ובמקביל להעביר את תחושת האהבה האמיתית הראשונה כראוי. וזה מוביל אותי לעניין הבא - הגבול הדק בין קומדיה חסרת מעצורים (והיא כן, לא זכורים לי סרטים רבים אחרים בתקופה האחרונה שליטרלי צחקתי בהם בקול רם) לבין סיפור עם השלכות אמיתיות, כזה שגורם לצופים לצאת מאולם הקולנוע (בעולם נורמלי) בסיומו עם שאלות קיומיות אמיתיות. נכון, קצב הבדיחות כאן הוא היסטרי - וזה דבר טוב כמובן, כיוון שכל בדיחה נטועה כה ברגע שלספיילר אותה לא יעשה איתה צדק (האלתורים החוזרים והנשנים בין צמד הכוכבים ומיקום האירוע בחתונה ניו אייג'ית אמריקאית להפליא מספק כר עצום של אפשרויות, שכמעט רובן מנוצלות עד תום) - אך מתחת לכל ההומור והשמחה, צפה תחושת דיכאון ומאיסה מסוימת באותה המציאות שהגיבורים חווים - לא, לא המציאות שחוזרת שוב ושוב, אלא העולם הרגיל, הכפוי ברוטינה. סמברג עושה כאן את המעבר המוצלח מקומדיה מסחררת לרגשות עמוקים יותר, אותו מעבר שרבים מהקולגות שלו למקצוע לא צלחו (דווקא בן כיתתו וחברו ל-"SNL", ביל היידר, עשה זאת בצורה כמעט מושלמת עם "בארי" ב-HBO), ומוכיח - כפי שעשה ב- "סלסט וג'סי לנצח" ("Celeste And Jesse Forever") הלא מוערך דיו - שמתחת לכל ליצן חצר ישנו אדם די שבור ומבולבל.
אם עד כה לא עלתה לכם בראש השאלה "רגע, זה לא פשוט Groundhog Day (או "לקום אתמול בבוקר", איך שתרצו)?", כדאי שתעברו שוב על הפילמוגרפיה של ביל מאריי (דבר שכל אדם צריך לעשות לפחות פעם בחייו, ולא - חייו חסרי משמעות), ואם כן - תדעו שאתם צודקים, אבל לא ממש. השנים האחרונות מוצפות בסרטי ז'אנר ה-"אני חי את אותו היום בלופ" - מאימה ("מז"ל טוב"), למד"ב ("Edge of Tomorrow") ועד קומדיה שחורה ("בובה רוסית" של נטפליקס - אחת הסדרות האהובות עליי ביותר בשנים האחרונות), אך אם נישאר דקה סביב חוקי הז'אנר - "פאלם ספרינגס" כמעט ולא מתעניינת בהם. למה הלופ מתרחש? לא ברור - המידע המירבי שניתן הוא נטו מדעי (מוסבר ע"י פרופסור אמיתי לפיזיקת הקוואנטים בשם קליפורד וי ג'ונסון, שהוא במקרה גם יועץ מספר שנים לסרטים הוליוודים על הפסיאודו-מדע שלהם), ואין כאן שינוי של אורחות חיי הגיבורים כדי לשנות את הלולאה (למרות שהם שוקלים זאת לרגע, כדאחקה); אין כאן אדם יחיד הניצב מול הלופ, אלא שניים (ואפילו יותר, אני לא אספיילר), כאשר ניילס פותח את הסרט כבר בלופ, ללא ידיעתו (או ידיעתנו) איך הגיע לשם וכמה זמן, ושרה הופכת בעל כורחה לגיבורת הסרט - המצטרפת למצב הקיים (בדומה ל-"בובה רוסית", שאגב גם העמידה דמות צינית למדי מול תהיות קיומיות). כסרט "לופ", "פאלם ספרינגס" מתעניין לשאול שאלה אחת - מה אם היום שאנו חיים שוב ושוב הוא המצב אליו אנחנו שואפים, והיציאה אל העולם האמיתי היא החשש הגדול ביותר שלנו?
בהנחה זו, ניתן לראות את סרטי החזרה בזמן, או אלו העוסקים בהשלכות הזמן, כקולו של דור או של תקופה: בעוד שהמטרה, לדוגמה, של "בחזרה לעתיד" היא שימור הסטטוס קוו, ואף שיפורו (חזרה לבית הישן והמוכר) כיוון שתחושה זו ליוותה את שנות השמונים היותר שמרניות ונתנה ביטוי לדור שאהב (לרוב) את אורחות חייו (כנ"ל לגבי Groundhog Day) - הגל המחודש של סרטי הלופ, ובראשם "פאלם ספרינגס", מנסה ומצליח לתאר את הדאגות והתחושות של דור המיליניאלים, אותו דור ה-Y: חיי השגרה הם בשבילם רוטינה שוחקת, כזו שהם לא מצליחים ולא מעוניינים למצוא את עצמם בה ורגשותיהם יותר מורכבים מאלו שהחברה מצפה מהם שיחזיקו. הלופ נותן להם למעשה את השחרור, את היכולת להיות אותו הלא-יוצלח לעד, ללא השלכות - חיוביות או שליליות - או ציפיות חיצוניות המחזיקות אותן במקום. אם כך, ניילס הוא לא מרטי מקפליי - הוא מעוניין "שירדו ממנו".
כמו כן, הקאסט התומך - ג'יי קיי סימונס (שתמיד די משחק את אותה הדמות, אבל תמיד בהצלחה יתרה), פיטר גלאגר ("חוק וסדר", בתפקיד קומי לא צפוי), מרדית' הגנר (בתור החברה הבלתי נסבלת של ניילס) וקמילה מנדס (ורוניקה ב-"ריברדייל") - מספק את הסחורה: מניע את העלילה אבל לא גונב את הפוקוס מהכימיה הראשית; הבחירות המוזיקליות הלא צפויות (מתי פעם אחרונה שמעתם את דמיס רוסוס בסרט מיינסטרים?) והכיוונים הלא צפויים של העלילה הופכים את הסרט הזה מבידור חביב לאחד הטובים של השנה. העובדה שרובנו ככולנו חיינו את אותו היום שוב ושוב בחצי השנה האחרונה הופכת את הסרט לנגיש עוד יותר לקהל הרחב, אפילו אם בעל כורחו.
בשורה התחתונה - אם היו בתי קולנוע פעילים כרגע, זה היה סרט שצריך להזמין אליו כרטיסים מראש.
שבועות ספורים אחרי שחגג 65 שנים לצאתו, "ליל הצייד" ("The Night of the Hunter") עדיין אחד מהסרטים האפקטיביים והמותחים ביותר שאי פעם נוצרו. האדפטציה של צ'ארלס לוטון לספרו של דייויס גרוב מ-1953 (המבוסס בעצמו על סדרת רציחות אמיתיות של שביצע הארי פאוורס בשנות ה-30) עומדת איתנה במרבית רשימות הסרטים הטובים ביותר של כל הזמנים, השפיעה על יוצרים ובמאים החל ממרטין סקורסזה וכלה בדיויד לינץ', ומרופררת במקביל ב-"האחים בלוז" ו-"רן וסטימפי". אבל מה סוד קסמה? או יותר נכון, סוד אפלוליותה?
הארי פאוול (רוברט מיצ'ום, תפקיד שלעד יהיה מזוהה איתו) הוא מטיף נוצרי ממערב וירג'יניה אך גם רוצח סדרתי בסתר, המתמחה ברציחת אלמנות טריות וילדיהם כדי לזכות בכספם במסווה של דאגה לכאבן של הנשים האבלות. לאחר שנעצר על גניבת מכונית, הוא חולק תא עם בן הארפר, שנשפט לתלייה לאחר שביצע שוד בנק שהפך לרצח על מנת לכלכל את משפחתו בזמן תקופת השפל. הארפר מגלה לפאוול כי לא נפטר מהכסף, אלא החביא אותו, כאשר השביע את בנו הצעיר ג'ון (בילי צ'אפין) לא לגלות לעולם היכן. פאוול יוצא מהכלא ושם למטרה את משפחת הארפר, כשבראשו הפרס הנכסף - 10,000 דולר מוחבאים.
אולי המעלה הגדולה ביותר של הסרט היא היכולת לנתח אותו ולהתבונן מעשרות זוויות שונות: כאגדת אימה של האחים גרים (במאי הסרט, צ'ארלס לוטון, היטיב לתאר זאת כ-"סיפורי אמא אווזה בצורת סיוט") - הדוגמא החזקה ביותר לכך היא שיר ההלל הדתי שפאוול מזמר, שמתריע על בואו כמעט כל פעם שדמותו נכנסת למסך, משל היה הזאב הרע שבא לשאוף ולנשוף ולהפיל את ביתם של שלושת החזירים; כסיפור גותי דרומי, המציג את הדרומיים קלי הדעת והשמרנים, חייהם הקשים והמהירות בה הם יכולים ליפול לעוד מניפולציה; כסרט אימה לכל דבר ועניין - עם בניית מתח במקומות הנכונים, נבל מרושע ומוזיקה מצמררת (בידי המלחין וולטר שומן) שמסמנת שמשהו רע עומד לקרות; כביקורת חברתית על אמריקה בשנות ה-30 - זמן שבו ילדים שמסתובבים נטושים ורעבים ברחבי המדינה לא היה נראה מחזה חריג, והדת ו-"הגאולה" שעתידה לבוא שימשו כאמתלה למעשי פשע נתעבים; כסרט אקספרסיוניסטי לחלוטין - סטים בעלי צורות גיאומטריות חדות, מינימליות, טקסטים ליריים ומלאי פאתוס - אולי הבולט ביותר מאז גל האקספרסיוניזם הגרמני בשנות ה-20; כסרט "פילם -נואר" טיפיקאלי לזמנו; וכמחווה לעידן הסרט האילם, כאשר הטקסטים אינם אלה שמניעים את העלילה אלא מה שנראה על המסך, הסצנות. כל אלו ועוד מדגישים את סירובו של הסרט להתחייב לז'אנר אחד בלבד (מצב הפוך לרוב גורם להתיישנות המסר) - מה שמעמיד אותו במצב של "על זמניות".
כמו כן, אין עוררין על כך שמיצ'ום נותן את הופעת חייו בסרט - זאת שלמעשה קיבעה אותו כ- "go-to guy" לגילום הנבל השרמנטי אך האכזרי כאחד במהלך תור הזהב בהוליווד - אך מדוברת ככל שתהיה, היא תמיד חושפת אופנים חדשים. לדוגמה, המיזוגניות הכה ברורה של פאוול, שמתבטאת אולי בצורה הטובה ביותר בראשית הסרט, כאשר הוא נכנס למועדון חשפנות ומקלל את המין השני על חטאיו בדיון חד צדדי עם אלוהים בעוד שהוא מנסה לספק את היצר המיני שלו בסתר, רק כדי להיתפס על ידי שוטר. עוד אופן שנחשף בצפיות נשנות היא הרמיזה לפדופיליות, שנראית כאשר פאוול מקפיץ על ברכיו את ילדתו הקטנה של הארפר, פרל, כדי שתגלה לו את מקום הימצאו של הכסף, וכאשר הוא מנצל את רגשותיה של הנערה הצעירה רובי (בתה המאומצת של האם האומנת מיס קופר) כלפיו על מנת ללמוד היכן מסתתרים ילדי הארפר הנמלטים. נאום "הטוב נגד הרע" האקצנטרי שלו, עם המילים "HATE" ו-"LOVE" כתובות על פרקי אצבעותיו, נשאר כה אייקוני עד שהונצח בסרטו של ספייק לי מ-89', "עשה את הדבר הנכון" (יותר מ-40 שנה אחרי "ליל הצייד") ועל אצבעותיו של סיידשואו בוב, באחד הפרקים הטובים ביותר של "משפחת סימפסון" - "Cape Feare" (שהיה לפרודיה על סרט קלאסי אחר - והרימייק של סקורסזה מ-91' - בכיכובו של מיצ'ום, "Cape Fear"). מול הרוע המוחלט המגולם בהארי פאוול, עומדת איתנה ה-"אמא אווזה" של הסיפור - מיס קופר, הלא היא מלכת הראינוע (ושותפתו הזכורה של הבמאי ד.ו. גריפית' - "הולדתה של אומה") ליליאן גיש - מה שגורם לליהוקה לתפקיד להיראות מכוון לחלוטין, שכן לוטון שאף להחזיר באמצעות הסרט את ה-"כוח השקט לסרטים המדברים".
בנוסף, סיפורו של צ'ארלס לוטון עצמו והנעשה מאחורי הקלעים מוסיף נדבך המעצים את כוחו של הסרט. לוטון, שחקן אנגלי שייקספרי מוערך ביותר, שכיכב ביצירות כמו "הגיבן מנוטרדאם" (המקורי, לא של דיסני) ו-"מרד על הבאונטי", אהב במיוחד את ספרו של גרוב ושאף לעבד אותו לקולנוע במה שיהיה עבודתו הראשונה מאחורי הקלעים. הוא למד סרטים אילמים שוב ושוב, השכיל לשלב גישה אקספריוניסטית כדי לתת את התחושה שהסרט מוצג מנקודת מבטם של הילדים (ילדים נוטים להתרכז בדברים ספציפיים בתוך סצנה גדולה, טען לוטון, ומכאן התפאורה והעיצוב המינימלי בסרט), התעקש לצלמו בשחור לבן למרות שיגעון ה-"טכניקולור" הגדול באותה התקופה ואף שכתב כמעט לחלוטין את התסריט הקיים של ג'יימס אגי, כאשר חש שהוא ארוך מידי ולא מייצג את חזונו. הסצנה שמסכמת בצורה הטובה ביותר את חזונו השאפתני של לוטון ליצור סרט פנטסטי ושחור היא גילויו של שיכור העיירה, הדוד "בירדי", את גופתה של אם הילדים, ווילה (שלי ווינטרס), יושבת "נינוחה" באוטו בקרקעית הים - הפסטורליות והרוגע ששורים על הסצנה (שיערה של ווילה מתנופף במים לצד אצות הים) מול מחזה האימים שמתגלה מולנו מוכיחים את האבסורד בסיפור ומזכירים את ציורו המפורסם של ג'ון אוורט מיליי על אופליה הצפה חסרת חיים במימי האגם, לצד פרחי הלוטוס. יש הטוענים שהעובדה כי לוטון היה ביסקסואל מובעת אף היא בסרט, כאשר זרותם והאימה התמידית שחשים הילדים רמזה למצבו האישי של לוטון בארה"ב בעקבות מיניותו. כשהסרט יצא, הבמאי היה סבור שרבים יראו את אותו הקסם שהוא ראה ביצירה (כפי שאנו רואים כיום), אך הסרט נכשל כלכלית ונקטל ביקורתית. לוטון לקח את הכישלון בצורה אישית, ולא חזר לעולם לביים, מה שהפך את "ליל הצייד" לסרטו היחיד. הוא נפטר מסרטן שבע שנים מאוחר יותר, בגיל 63.
לסיום, אמנם ייתכן כי לעין מודרנית הסרט יראה בעל מידות מיושנות, איטי מידי לפרקים (במיוחד במחציתו) ולא מספק מספיק ריגושים באותו הקצב שסרטים כיום עושים, אך באותה המידה - ייתכן כי הצילום המהפנט של סטנלי קורטז ("צ'יינהטאון"), ההומור הסמוי (לדוגמה, כאשר פרל הקטנה שרה עם ילדי השכונה שיר על תליית אדם בדיוק סצנה אחת אחרי שאביה מוצא להורג, רק כי הוא "קליט"), תחושת החלום שמציפה את הסיפור והשימוש החוזר באימג'ים (שמתורגמים לשפה קולנועית שקל להבינה בכל מקום בעולם) ימשיכו למשוך דורות על גבי דורות של צופים חדשים, שבתמורה ישמרו על מקומו של הסרט בפנתיאון הקולנוע לנצח נצחים.
הקומיקאי, השחקן והמפיק הקנדי-יהודי סת' רוגן בילה אצלנו בארץ לא מעט בשבועות האחרונים, אבל לא פיזית. דברי הביקורת שלו בפודקאסט "WTF with Marc Maron" כנגד חינוכו לידיעת ישראל עוררה סערה על לא מאומה והעמידה בשאלה את קבלת יהודי התפוצות As is, ובעיקר את אלו האמריקאים. הסיבה שרוגן בכלל התדיין בנושא היא משום שהוא הגיע לפודקאסט על מנת לקדם את סרטו החדש "An American Pickle", שעלה לרשת הסטרימינג HBO Max בחמישי האחרון (רשת הסטרימינג לא זמינה בארץ). אם יחסיו המעורערים של רוגן עם היהדות וישראל בפרט הייתה עצם המחלוקת בסערה התורנית, הקוראים לחרם יכולים להירגע: "An American Pickle" הוא כנראה הסרט היהודי ביותר שתראו בעשור הקרוב.
ראשית, בואו נתחיל בסיפור המוזר לחלוטין שמציג הסרט (העלילה מבוססת על סיפור קצר שכתב סיימון ריץ' - שגם עיבד אותו לתסריט - בעבור ה-"ניו-יורקר" ב-2013): הרשל גרינבאום (רוגן) הוא מהגר יהודי שמגיע לניו יורק מהעיירה הבדיונית שלופסק בפולין, לאחר שנמלט עם אשתו האהובה שרה (שרה סנוק, "יורשים") מפרעות הקוזאקים. השנה היא 1919, והרשל מנסה לפרנס אותו ואת אשתו בכל דרך, כאשר לבסוף הוא מוצא עבודה בתור "מדביר" במפעל חמוצים מקומי. תאונה פתאומית גורמת להרשל ליפול לאחד ממכלי החמוצים ולהישמר כחמוץ עד ימינו אנו, כאשר הוא מתעורר לעולם חדש לגמרי. גרינבאום מגלה את גורל אשתו ואת השתלשלות משפחתו, ומוצא את צאצאו היחיד (גם רוגן, רק יותר היפסטרי) - בן גרינבאום, מפתח אפליקציות כושל ויתום טרי. הרשל מתרשם מהאפשרויות העומדות בפניו בעתיד ומצאצאו ה"עשיר" ("יש לך 25 זוגות גרביים??"), אך דיון בין שני בני המשפחה לגבי גורל בית הקברות המשפחתי גורם לעימות ביניהם ולקרע שמניע את העלילה.
נכון - מעט קשה להתחבר לסיפור מופרך כזה, אבל רבים מהסרטים הגדולים שאנחנו זוכרים לטובה הציבו במרכזם אלמנט פנטסטי, שבקבלתו התמסרנו לחווית הסרט. ברגע שהאלמנט הזה יוצא מהדרך, היהדות של הסרט היא כה קשה להסתיר: מתי בפעם האחרונה נתקלתם בסרט אמריקאי מודרני שמבסס חלק מרכזי מאוד בעלילתו על טבח הקוזאקים ביהודי מזרח אירופה? קשה להגיד. נדמה שההיסטוריה היהודית, ומעמדם של היהודים בחברה האמריקאית - במיוחד בתקופה זו, בה האנטישמיות גוברת (רוגן ציין בראיון ל-"הארץ" על כך שתחילת צילומי הסרט אירעו לא הרבה לאחר מקרה הירי בבית הכנסת בפיטסבורג ב-2018, והוסיף נופך של חשיבות לעבודתם) - הניעו את רוגן ליצור את סרטו האינטימי ביותר, מעין דיאלוג בינו - יהודי ליברלי מתקדם - לבין עברו - ההיסטוריה היהודית השמרנית. לפעמים יש כאן סימפטיות כלפי השמרנות של הדת ("גאולה" לאחר אמירת "קדיש" בפעם הראשונה, לדוגמה) שתרחיק במעט קהל ישראלי ליברלי יותר אך לפעמים יש כאן גם התעמתות עם העבר, בצורה דומה (אך פחות יעילה) ל-"היהודים באים".
בשל העובדה שרוגן מתרחק כאן מדימוי הסטונר החביב והדביל שבנה אותו באמצע שנות ה-2000, ובוחר להתמקד יותר בפן יותר אישי ופנימי (פן זה של הסרט מתבטא בבלעדיותם של שני הגרינבאומים על העלילה - כמעט ולא קיימות דמויות אחרות רלוונטיות), הסרט לא מתפקד ממש כקומדיה מוצלחת. ישנם בדיחות חביבות פה ושם, אבל הדגש הוא על הרגש. אם זאת, באמצעו של הסרט, רוגן בוחר להתקיל את הקהל עם רצף אירועים שמשמשים כסאטירה די חריפה על אמריקה של 2020 - מהמהירות שבה אדם נבנה ונופל בעידן הרשתות החברתיות (לדוגמה, לאחר שבן מפסיד תמיכה כספית לאפליקציה שפיתח בשל הסתבכות שנכנס אליה עם הרשל וסידרה לו רישום פלילי, חברו המשקיע "מעודד" אותו ומציע לו לפתוח אפליקציה שאם מפתחיה אנשים רעים, זה לא משנה - כמו פייסבוק), חוסר ההבנה שלמעשה כל מה ש-"אין" עכשיו היה נכון גם לפני 100 שנה, איך דברים שערורייתים בעיני אנשים מסויימים יתפסו כדברי אלוהים חיים בעיני אחרים, וכמובן הצביעות האמריקאית - שלא פוסחת על שני המחנות הפוליטיים - שבאה לידי ביטוי כל פעם שיש דבר נכון שטיפה לא מוצא חן בעיניה. בכך רוגן מסתכן ומצליח.
לסיום, "An American Pickle" רחוק מלהיות מושלם - הוא נמרח לעיתים (אפילו שאורכו רק כ-90 דקות), חוטא בבדיחות עבשות וקיטשי לסירוגין - אבל הוא עדיין אחד מהסרטים מעוררי המחשבה והמעניינים ביותר שסת' רוגן יצר בעשרים שנות הקריירה שלו.
*על הדרך: ביקורת "כפולה" ומשעשעת לסרט מצד דן מארל, מבקר הקולנוע האינטרנטי החביב ביותר עליי (פליט "Screen Junkies", בין היתר) ואחד ששווה לשים לב אליו.
לנסות לדרג את חמשת הסרטים, סדרות הטלוויזיה והשירים הטובים ביותר בשנה היא מטלה קשה מנשוא, במיוחד אם מדובר בסיכום מחצית השנה. מצד שני, לקרוא ל-2020 "שנה" זה להרחיק לכת יותר מידי, ולטעון כי יש הרבה מה לדרג זה מדע בדיוני. ובכל זאת, החלטתי לקחת על עצמי את העול, ולנסות לעשות - לא סדר - אבל טאטוא קטן בבלגן המתמשך שנוצר לנו בתקופה האחרונה. אם לא בנושאים קריטיים, אז לפחות בסרטי נטפליקס ו-"קופה ראשית". אז ללא הקדמה מיותרת (כמו זו), בוא נתחיל במשימה:
קולנוע - Top 5:
5. "ציפורי הטרף" ("Birds of Prey") - קשה לזכור שסרט הקומיקס על עלילותיה של הארלי קווין - הארכי נבלית הידועה מחוברות DC - יצא השנה, אבל גם בשנה עמוסת סרטי גיבורי על, הסרט הזה היה מושך את תשומת ליבי. אולפני וורנר ברוס למדו את הלקח מהניסיון האחרון שלהם בסרטי "חבורת פושעים למען האנושות", והעניקו הפעם לחלק הכי טוב ב-"יחידת המתאבדים" ("Suicide Squad") סרט משלה ( כמעט סרט משלה.. העיקר שנפטרו מג'ארד לטו). התוצאה? פרועה, תזזיתית ובעיקר יצירתית בעידן שבו הז'אנר מיצה כמעט כל רעיון אפשרי. נכון, אפשר להגיד שמדובר פשוט ב-"דדפול הבת", אבל מרגו רובי בתור הארלי ושאר קאסט השחקנים מביאים עירוב של נאיביות ופסיכוטיות, וגורמים לסרט להיראות כאילו נשלף היישר מסדרה מצויירת של האנה ברברה. הטאצ'ים הקטנים (כמו ההומאז' ל-"גברים מעדיפים בלונדיניות", או הפתיח המצוייר, או אפילו העובדה שהארלי מצביעה לברני סנדרס), הופעת המשחק המלאת חיים של יואן מקגרגור כסדיסט התורן - Black Mask, והעובדה שצוות ההפקה והשחקנים מורכב כולו כרובו מנשים, מרקעים מעורבים שונים (זהו רק סרטה השני של הבמאית האמריקאית ממוצא סיני קת'י יין, אחרי סרט אינדי קטן) בעידן בו ייצוג הוא כה חשוב בתעשיית הסרטים המשתנה - הופכים את הסרט הזה מעוד סרט קומיקס לחוויה זכורה במיוחד.
4. "קדימה" ("Onward") - זו לא צריכה להיות הפתעה כמעט אף לאחד, אבל אין שנה שסרט של פיקסאר לא נכנס לרשימת הפייבוריטים שלי בסופה (או במקרה הזה, במחציתה). אולי אני משוחד, אבל ברוב הפעמים - זו פשוט המציאות - הם פשוט יודעים איך לעשות סרטים שם. "קדימה" ("Onward") הוא הראשון מבין שני תוצרי החברה השנה (השני הוא "Soul" של הבמאי פיט דוקטר- "מפלצות בע"מ","למעלה","הקול בראש" - שיגיע לאקרנים בתקווה רבה רק בנובמבר, לאחר שתאריך יציאתו בקיץ נדחה בשל מגפה קטנה), ומספר סיפור פשוט וחמוד על פניו - שני אחים שדונים (טום הולנד ו-כריס פראט), שאיבדו את אביהם כשהיו זאטוטים, מקבלים הזדמנות שנייה להחזירו - אך רק ליום אחד. עם זאת, הבמאי דן סקנלון (שביסס את הסיפור על חוויתו האישית עם אובדן אב בגיל צעיר) מציג משהו שלא נראה כל כך בסרטי ילדים לאחרונה - אחוות אחים. אין כאן מושאי אהבה, אין כאן נסיכה שמחכה להצלה - אלא סיפור משפחתי מעולם אחר, עם טוויסטים לא צפויים, עבודת דיבוב מרשימה, אנימציה מהממת כתמיד ועלילה פשוטה שמעלה את עצמה מעל לציפיות (בדומה ל-"קוקו", גם של פיקסאר). הסרט אינו בטופ של תוצרי החברה, אבל הוא תזכורת נאה למה התאהבתי בסרטיה מלכתחילה.
3."חרטות" ("Tigertail") - את דעתי המלאה על הסרט תוכלו לקרוא בפוסט המוקדש לו כאן, אך על קצה המזלג - סיפורו של המהגר הטיוואני בארה"ב, התאקלמותו בסביבה ומחשבותיו על העבר לא יכולים להיות יותר רלוונטים כמעט לכל צופה. היתקעות בטעויות העבר וקושי הקבלה להשתנות הם נושאים אוניברסליים, והסרט הקטן והאינטימי הזה מעביר זאת מעולה. מצפה לראות לפחות אזכור בטקס האוסקר (שיגיע מתישהו).
2."הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods") - בין היחידים שלא ניתן לטעון לגביהם שהתעוררו רק לאחר מהומות ג'ורג' פלויד בחודשים האחרונים בארה"ב הוא ספייק לי. הבמאי הותיק ידוע בחוסר יכולתו להתפשר בנוגע למסריו לגבי מקום הקהילה השחורה באמריקה, ויחס החברה כולה אליה - גם אם לפעמים המסר בא על חשבון האיכות. אחרי יותר מ-30 שנה לא פוסקות של יצירה משמעותית, לי חוזר לקדמת הבמה (המגמה החלה עם סרטו זוכה האוסקר מלפני שנתיים, "שחור על לבן") עם "הזהב של נורמן" (תרגום "מוצלח"), הפקה משותפת עם נטפליקס, על ארבעה וטרנים שחורים בוגרי מלחמת וייטנאם, שחוזרים למדינה בה לחמו לפני 50 שנה כדי להחזיר הביתה את שרידיו של מפקדם ואוצר מטילי זהב שנשכח אי שם. מבעד לעלילת ההרפתקאות נוסח "האוצר של סיירה מדרה" (סרטו של לי מרפרר לסרט האייקוני של ג'ון יוסטון לא מעט), עומדת ביקורת נוקבת - לרוב גלויה לחלוטין, אך לעיתים גם סמויה - על אי שיוויון מוחלט בעצם שירותם של החיילים השחורים בויטנאם, בעוד שהמולדת עבורה נלחמו והקריבו את חייהם פגעה בהם אף יותר מבית. זהו גם סרט מצמרר על הלם קרב - כשהתצוגה המרשימה ביותר של מצב שכזה היא הופעתו של השחקן הותיק אך אלמוני יחסית לכלל הציבור, דלרוי לינדו (שהבאזז לאוסקר ראשון עבורו - ומוצדק מאוד- כבר התחיל מזמן), שיוצר אנטגוניזם גדול אצל הקהל באמצעות מעשים טיפשיים שפוגעים בחבריו, אך בו זמנית מייצר אצל אותו הקהל הזדהות עצומה עם כאבו, ורצון לגאולה עבורו. ההחלטות האומנתיות - כדוגמת שילוב שיריו של מרווין גיי (מתנגד נחרץ למלחמה ) כחלק מהותי בסרט, והשארתם של הגיבורים מבוגרים גם בסצנות הפלאשבק (בשונה מ-"האירי" לדוגמה) - והקאסט המוכשר וחסר הטאלנטים הגדולים מגדיל את עוצמת הכאב שהגיבורים סוחבים איתם, את מטען העבר ובעיקר - את ההיסטוריה הלא פתורה של כל אדם שחור ב-200 השנים האחרונות בארה"ב.
1. "יוצאים מן הכלל" ("Hors Normes") - איך סרט צרפתי, שהתחרה בכלל בפסטיבל קאן של שנה שעברה ובויים על ידי צמד במאים המתעסקים בעיקר בקומדיה, הוא מבחינתי אחד הסרטים החשובים של העשור (זה שעבר וזה שהתחיל)? יותר מידי פירוט יפגע בקסם של "יוצאים מן הכלל", אך סיפורם (המבוסס על סיפור אמיתי) של ברונו (וינסנט קאסל) ומאליק (רדה קטאב)- שני יוצאי דופן בחברה הצרפתית (יהודי שומר מצוות ומהגר אלג'יראי) - וטיפולם כנגד כל הסיכויים ביוצאי דופן אחרים - ילדים ומתבגרים אוטיסטים - מהווה יותר מכל אנושיות, שמשנה בקלות את תפיסת הצופה ונותנת לו הצצה לחיים פחות פריבלגיים. מיעוטים, אטימות מצד גופים ממשלתיים, קריסה תחת עול הפרנסה, וכמובן - טיפול במגזר האוטיסטי - עמדו ועודם עומדים על סדר היום בחצי השנה שעברה מאז שיצא הסרט לאקרנים אצלנו. לא משנה השפה, המדינה, הזמן, או הקשיים איתם אתם מתמודדים באותו רגע - בשביל לסדר מעט את הנפש שלנו, זוהי צפיית חובה.
*ראויים לציון:"הזויים" ("Have A Good Trip"), "דוראן דוראן: יש משהו שאתם חייבים לדעת" ("Duran Duran: There's Something You Should Know") - שני סרטי דוקו קלילים, נוסטלגיים ופשוט כיפיים שמזכירים את היופי בדוקומנטרי.
טלוויזיה - Top 5:
5. "טהראן" - אני לא צריך לעשות יח"צ מיוחדים או לפרט רבות על סדרה שתפסה את תשומת הלב הציבורית בגדול בחודש וקצת האחרונים, אבל הבאזז היה (ברובו) מוצדק. צילום מהמם, תצוגות משחק רציניות ונכונות ללכת על טוויסטים וקווי עלילה לא "הוליוודיים" כל כך (במיוחד בפרק הסיום) - כל אלה מכפרים על עובדות חצי נכונות ועל חורים בעלילה, כמו: למה מרגלת סמויה באיראן, שמנסה להסתיר את זהותה הזרה ונבחרה לתפקיד בגלל הקשר שלה למקום ובגלל ידיעת השפה ברמה גבוהה, מדברת במהלך תוכנית שלמה עם איראני אסלי באנגלית כשהוא עצמו יודע שהיא דוברת פרסית?.. בכל מקרה, "טהראן" היא יצירה טלווזיונית משובחת ברובה, שהחזירה את התהילה למדורת השבט וצורת שידור הפרקים (בשונה מסטרימינג) והבהירה את החשיבות של שידור ציבורי איכותי.
4. "זהו זה! 2020" - כשהתפרסמה הידיעה כי חבורת זהו זה! תחזור למסך הגדול אחרי היעדרות של 22 שנים כדי להעלות את המורל הציבורי בתקופת משבר (כפי שעשו במלחמת המפרץ), רבים ראו בכך התענגות נוסטלגית וחביבה, אך תו לא. פרק הבכורה חיזק את התחושה הזו אצל אותם צופים, אך אלו שנשארו לצד התוכנית לאורך חודשי הבידוד (וכנראה שהיו - כי היא חודשה לעונה שנייה ממש שבועות אחדים לאחר שהסתיימה), הרוויחו תוכנית עדכנית מתמיד, חכמה וקורעת באותה מידה ובעיקר - מובילה סאטירה מושחזת, גם אם זה לא תמיד נראה ככה. הגאונים הקומיים, הלא הם אותה "קבוצת הסיכון" של גידי, מוני (שעושה חיל גם ב-"היהודים באים"; אסף בייזר ונטלי מרכוס שיצרו את התוכנית ההיא, הפציעו גם כאן ככותבים ראשיים על מנת לתרום למאבק המשותף, אך תכף נגיע גם אליהם), דבל'ה, בראבא (שני האחרונים כיכבו במקביל ב-"שטוקהולם 2", עוד ממתק לא מוערך מספיק של 'כאן') וקושניר הינוקא - הראו לקבוצות הומור וסאטירה יותר פופולריות ועדכניות מהן איך עושים קומדיה - מאולתרת אך מהוקצעת, נשכנית אך מרומזת, מלאת היגיון אך שופעת בנונסנס. דמויות חדשות שנוצרו בעונה הזו (איפה יוני אמן הוואטסה איפה) והשירים שביצעה החבורה כל שבוע רק חיזקה את העובדה ש-"זהו זה" כאן להישאר.. לפחות כל עוד המסיכות איתנו. ומי שלא מעוניין - שלא יתערב ולא יתקרב.
3. "תרגיע" ("Curb Your Enthusiasm") - בשנת 2020, לא נשארו הרבה תוצרים בני 20 שנה שעדיין רצים, וגם אלו שכן - כנראה בטל קורבנם מזמן. "תרגיע" היא אירוע יוצא דופן.
המיזנטרופ החביב על כולנו, לארי דיוויד, חוזר להתעסק בדברים הכי טיפשיים ביקום אבל מצליח לעשות מהם מהומה כל פעם מחדש. גם אם הוא כמובן לא אותו דבר שהיה לפני 20 שנה ובימי הפריים טיים של "סיינפלד", וכן - חלק מקאסט התוכנית כבר לא איתנו (בוב איינשטיין המנוח, הלא הוא מרטי פנקהאוזר הצרוד תמידית) - אבל דיוויד מתעלה על עצמו ומביא סיפור מקשר בין כל שאר ההיתקלויות השבועיות בתוכנית - הקמת בית קפה מתחרה לעסק שכן, כנקמה לאחר שזה לא הרשים אותו ברמת השירות (מעכשיו כל פעם שאתם בארומה והקפה לא חם מספיק - פשוט תכניסו את האף שלכם לכוס בשביל להוכיח את זה בקבלה). הרישומים החברתיים שעורכת התוכנית הזו במשך כל כך הרבה זמן מעולם לא היו כה רלוונטיים - דווקא בתקופה של ריחוק חברתי, נדמה שהלארי דיויד הפנימי שלנו יוצא יותר ויותר. כך "תרגיע" היא ההתגלמות המושלמת של שנת 2020 בטלוויזיה - מלאה אנשים מעצבנים ומתעצבנים, אירועים חברתיים מביכים שקשה להוריד מהם את העיניים ואירוניה שחוגגת תמיד. Pretty... pretty... pretty good.
2. "היהודים באים" - אם תוכנית הסאטירה שלך עדיין מרגיזה חברי כנסת והוגי דעות מטעם עצמם יותר מחמש שנים אחרי שהיא עלתה, סימן שאתה בכיוון הנכון. זה המקרה עם "היהודים באים": גם בעונתה הרביעית, היא לא רק אחת התוכניות הקומיות הכי טובות בזמן האחרון - היא אחת התוכניות החשובות ביותר שנראו כאן במאה הנוכחית. אולי זה בגלל של"יהודים" חשוב להבהיר שסאטירה באה ממקום אמיתי, נוגעת בפצע חשוף וכואב, וצפייה בה לא רק אמורה לשעשע אותך ולספק לך אסקפיזם, אלא גם לגרום לך להרהר במה שאתה יודע, לכעוס, להתעצבן - לפעול; אולי זה בגלל שהתוכנית לא פוסחת על כל חלקה קדושה בהיסטוריה היהודית - משחר היווסדה ועד היום - ומתעקשת להראות את כל חוליה ובעיותיה, למרות שהדבר כל כך לא ברור בהווי השמרני הכל כך של ישראל; ואולי זה הקאסט המרשים והמגוון - לדוגמה, אסכולה ישנה וטובה (מוני מושונוב) מול תוצר ברור של העשור הנוכחי (יניב ביטון) - שמעלה אותה רמה אחת מעל כולם, אך אין לדעת. מה שכן ניתן לדעת בבטחה - "היהודים באים" - גם בהתחדשות הקומית הבאה עלינו לטובה בזמן האחרון (מטייכר וזרחוביץ' ועד "זאת וזאתי") - היא ציון דרך משמעותי בטלוויזיה הישראלית.
1. "קופה ראשית" - המאבק בין "היהודים באים" לבחירה הראשונה שלי היה עקוב מדם, אך אין יצירה יותר מהפכנית אך כה ממכרת מאשר קופה ראשית ב- 2020, וספק אם תהיה כזו עד תום השנה. האם זה הסיטקום העברי המוצלח הראשון? לא, רבים ממנו פיצחו את הקוד לפני שנים רבות (לדוגמה, "החיים זה לא הכל", "הפיג'מות"), אך זהו הסיטקום העברי הראשון שלא מרגיש עברי כלל. לנסח את זה במילים אחרות, זוהי התוכנית הכי בינלאומית וראויית בינג' שנראתה על המסך הישראלי מאז הקמתו. סוחפת מתחילתה ועד סופה, עם פאנצ'ים מורווחים ומתוזמנים, עלילות מופרכות אך כה ניתנות להזדהות - פני דרך, "המשרד". ועם זאת, היא מאוד נטועה בהוויה הישראלית, ובכך היא עושה שינוי אמיתי בנוף הטלוויזיוני - לא עוד בדיחות עדתיות עבשות שפג תוקפן בסרטי בורקס מלפני 50 שנה, לא עוד אותה החלוקה הדיכוטומית ל-"האשכנזי החכם והקר", "המזרחי הטיפש וטוב הלב", לא עוד ניסיונות התחנפות לצופים וניסיון להישאר רלוונטיים על חשבון איכות - לא. "קופה ראשית" מלגלגת על כולם במידה שווה, יוצרת דמויות בלתי נשכחות בזכות ליהוק מדהים ואפיון מוצלח (זה חדש!), מחברת את כל קצוות האוכלוסיה כי היא יודעת מה קורץ לכל אחד ואחד מאיתנו - לב פועם. ל-"קופה ראשית" יש אחד כזה.
*ראויים לציון:"שטוקהולם 2", הדרמה הקומית מבית "כאן" שמתעסקת בנושאים כבדי משקל בצורה כה מלבבת גם בעונתה השנייה; "תוצרת בית" ("Homemade", שתוכלו לקרוא את הביקורת המלאה שלי עליה כאן) ו-"מועדון בפריז" ("The Eddy"), שאומנם היו שק מעורב מבחינת איכות, אך העזו ללכת למחוזות יותר אקספירמנטליים בגוף כה גדול ופופולארי כמו "נטפליקס". כמו כן, פסלתי סדרות שהסתיימו ממש בימים הראשונים של השנה, או אלו שעדיין רצות ולא סיימו לפחות עונה אחת במהלכה ( בשונה מ-"זהו זה") - לכן, לא מצאתם כאן - למרות איכותם - את "זאת וזאתי", "Muppets Now" ועוד רבים וטובים שבדרך.
שירים - Top 5:
5."19.10", צ'יילדיש גמבינו- קחו את המאבק הפוליטי העיקש של מרווין גיי, את ה-Soul הצורח של ג'יימס בראון, את הפאנק המתגלגל של פרינס, תכניסו למיקסר עם קצת ראפ, ותקבלו את צ'יילדיש גמבינו - הלא הוא השחקן, הקומיקאי, הכותב, הבמאי והראפר האמריקאי דונלד גלובר. גלובר הוכיח את עצמו גם בעולם המוזיקה עם להיטים כמו "Redbone" ו-"This Is America" (שנשמע רלוונטי מתמיד בחודשים אלו), ולפני כמה חודשים החליט להעלות בהפתעה את אלבומו הרביעי בלופ למשך 12 שעות, עד שזה ירד לחלוטין, ויצא בצורה רשמית שבוע לאחר מכן תחת השם "3.15.20." - ע"ש התאריך בו יצא (גלובר החליט גם לקרוא כמעט לכל הרצועות שכתב על שם הדקות בהן מופיעות באלבום). למרות הופעות אורח מצד אמנים כמו אריאנה גרנדה והמלחין/מפיק לודוויג גורנסון ("הפנתר השחור", "המנדלוריאן"), היצירה הכי טובה מהאלבום לדעתי היא ללא ספק "19.10", עם קול, בס וסינת'ייזר שנשמעים כי נלקחו הישר מארכיון האמן הסגול ממיניאפוליס. אל תפסיק להפתיע, צ'יילדיש גמבינו.
4."Cool"/ "Pretty Please", דואה ליפה - סצנת הפופ ב-2020 היא לא מה שתקראו "מקורית" - בלדות גיטרה מתוקתקות ומתקתקות לשיר ליד המדורה; טראפ מיוזיק ממוחזר; שירי דיכי ועצב רק באנגלית - רק במקום אבי ביטר, ילדה עם שיער כחול; וקיטש. דואה ליפה היא אמנם כבר פרסונה נון גרטה במחוזותינו (וחבל), אבל זה לא גורע ממעמדה בתור גואלת הפופ העולמי של העשור החדש. עם קול מחוספס ומנוסה, חיבה ליצירתיות והיכולת לחדש - ליפה מנסה ומצליחה באלבומה השני "Future Nostalgia" למצוא מקום לדיסקו בעשור השלישי של המאה ה-21. עם מחוות ברורות ללהיטים מרקידים משנות ה-70 עד תחילת ה-2000 (הזמרת הבריטית ממוצא אלבני נעזרה במפיקי על כמו נייל רודג'רס, מארק רונסון ופארל וויליאמס -בין היתר - בהכנתה להקלטת האלבום), נגיעות בז'אנרים פחות ידועים כמו Eurodance ו-Italo Disco והשפעות שמתחילות ב-בלונדי ומסתיימות בפינק, ליפה מזכירה לכולם מהי המטרה האמיתית של פופ: לשמח - איזה תקופה יותר מתאימה לכך מזו שאנו חיים בה?
שני שירים שמזקקים את אווירת מועדון הריקודים שמציגה ליפה באלבום בצורה הטובה ביותר הם "Pretty Please" - בו הבס מתגלגל, נתקע לך בראש ומחזיר אותך היישר לימיה הזוהרים של להקת "Chic" - ו-"Cool" - שיר סינת'פופ קלאסי, שבשמחה היה יכול לצאת ב-83' ולהיות להיט גדול. תביאו אותה לארץ.
3."Witness 4 the Prosecution"/"Cosmic Day", פרינס - את חודשי הבידוד העבירו אמנים ותיקים - אלו שבין החיים ואלו שאינם - בהוצאות גרסאות מחודשות (Remaster) לאלבומי עבר ידועים מהקטלוג שלהם, או להופעות חיות זכורות: פול מקרטני ביקר שוב אצל אלבום הסולו הראשון שלו, "McCartney" -לו חגג 50 שנה במאי - ובימים אלו חזר לאלבום המופת שלו מ-97', "Flaming Pie"; הרולינג סטונס נברו בארכיון וחזרו לאלבומם מ-73'-"Goats Head Soup" (תכף גם נחזור אליהם) ואילו דיוויד בואי - מנוחתו עדן - חזר לאמצע שנות ה-90 עם אלבומי ההופעות החיות "?Is It Any Wonder" ו- "Ouvrez Le Chien", אז חגג יום הולדת חמישים והשיק פרסונה חדשה עם אלבומו "Earthling". עזבונו של פרינס, לעומת זאת, החליט לחזור למה שרבים עדיין מגדירים כ-"מגנום אופוס" של האמן, האלבום הכפול מ-1987 - "Sign o' the Times". לצד חשיפת גרסאות דמו לרבים משירי האלבום - כדוגמת"I Could Never Take the Place of Your Man", שגרסת הדמו לו מ-1979 נשמעת כשיר ניו וויב לחלוטין (כיוון מפתיע מצד פרינס)- הגרסה המחודשת והרחבה של האלבום כוללת גם שירים שלא שוחררו עד עתה, כמו "Witness 4 the Prosecution", שמרגיש כמו ג'אם פאנק ובלוז אחד לא נפסק, ו-"Cosmic Day" - שיר שנשמע כאילו תוכנן להיות הלהיט הבא של להקת ה-"באנגלס" (פרינס כתב ללהקת הבנות את להיטם הגדול הראשון, "Manic Monday"), מושפע מצלילי המזרח (וגם מריף הפתיחה בשירו של ג'ורג' האריסון, "What Is Life") ומושר בקולו הנשי של פרינס, לו העניק את הכינוי "קמיל" בתקופה זו. כפי שניתן לראות בבחירות הקודמות שלי ברשימה - גם 4 שנים לאחר מותו בטרם עת, רוחו של הגאון המוזיקלי הזה עדיין מאוד חיה במוזיקה העכשווית.
2. "Hate For Sale", הפרנטדרס - אין רשימה אחת של להיטי אייטיז שמכבדת את עצמה בלי לפחות להזכיר אחד משיריה של להקת "הפרטנדרס" הבריטית. הפרטנדרס ידעו לא מעט תהפוכות לאורך 40 השנים שעברו מאז צאת אלבומם הראשון- כמו לדוגמה, מותם המפתיע ממנת יתר של גיטריסט ובסיסט הלהקה בשיא הצלחתם - אך הם גם תמיד ידעו ליצור רוק, גם כשזה לא היה פופולרי. את הכישרון הזה הם מראים גם באלבומם האחרון, שיצא לפני פחות מחודש, "Hate For Sale". עם חזרתו לליינאפ הלהקה של מרטין צ'יימברס, החבר היחיד (חוץ מכריסי היינד) מהליינאפ המקורי שנותר בחיים - היינד וחבורתה מוציאים אלבום עם 10 רצועות שהיו יכולות להיות כל אחת מהן סינגל מצליח. בין השירים המובילים באלבום ניתן למצוא את "The Buzz", שלוקח יותר את הזמן ומזכיר במעט את שירם "I'll Stand By you" מראשית שנות ה-90; "You Can't Hurt a Fool", ג'אם R&B סוחף; ו -"Didn't Want to Be This Lonely" ושיר הנושא, שאומנם נשמעים נורא פרטנדרס קלאסיים -הראשון Rockabilly נוסח "Brass in Pocket", ואילו השני פאנק מעולה - אבל לא יכולים להיות יותר רלוונטים ל-2020 - בדידות ותרעומת פוליטית מצד האזרחים לא זרים לנו, במיוחד בחודשים האחרונים. הפרטנדרס כאן כדי להזכיר לנו שמוזיקה טובה גורמת לנו לא רק לנחמה, אלא גם לפעולה.
1. "Living In A Ghost Town", הרולינג סטונס - לא, זה לא השיר של The Specials מראשית שנות ה-80 - זה השיר החדש של להקה די אנונימית בשם "הרולינג סטונס", וזה שלחלוטין יהיה הכי מזוהה עם השנה הארורה הזו בעשורים שיבואו עלינו לטובה. אז איך להקה, שקיימת משנת 1962, עברה אינספור חילופי ליינאפים, פשיטות סמים, משברים וכוללת חברים בעלי סכום גילאים משותף של מעל ל-300 יצרה להיט כה רלוונטי, כה טמוע בזמן אבל כה על זמני? טוב, אלה הסטונס, למה ציפיתם?
"Criss Cross"ו -"Scarlet"(עם ג'ימי פייג' על הגיטרה)- שירים שנחשפו השנה לראשונה מאז הקלטתם במהלך ההקלטות לאלבום "Goats Head Soup" לפני יותר מ-45 שנה - והופעתם הביתית של חברי הלהקה עם ההמנון האלמותי "You Can't Always Get What You Want"באירוע ה-"Global Citizen" רק הגדילו את ההייפ המתמשך סביב הסטונס מזה 58 שנות פעילות, ונתנו את החותמת הסופית לפיה הרוק לא מת - הוא רק יוצא לטיולים עם המועדון לפעמים ;).
*ראויים לציון: בגזרתנו - גיא מזיג עם "כמה אני אוהב אותך" ועדן אלנה עם שיר האירוויזיון ללא האירוויזיון, "Feker Libi"שניסו לתת ל-"חופשת הקיץ" הארוכה מידי הזו קצת יותר משמעות.
זהו! סיכום היותר-ממחצית-שנה הספונטני שלי הסתיים, ואיתו מגיעות הדעות שלכם/ן - סרט/סדרה/ שיר מעולה שפספסתי בחצי השנה שעברה? עדיין בברוגז עם דואה ליפה? אתם/ן במקרה יוני אמן הוואטסה? הגיבו למטה!!
