"אני חושבת לגמור עם זה" הוא שיר ארוך ועמוק שנתקלתם בו במקרה.
"אני חושבת לגמור עם זה" הוא ציור של מגריט שגורם לכם להגיד "הא?".
"אני חושבת לגמור עם זה" הוא נסיעה להורים של בן הזוג שיותר מזכירה את "הניצוץ" מאשר "סברי מרנן".
"אני חושבת לגמור עם זה" הוא פלצנות לשמה.
"אני חושבת לגמור עם זה" ("I'm Thinking of Ending Things") הוא גם שם סרטו החדש של צ'ארלי קאופמן, התסריטאי/במאי שעומד מאחורי יצירות גדולות כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'", "שמש נצחית בראש צלול" ו-"אנומליסה" (שאותו גם ביים) וגם ככל הנראה אחראי למצב בו עשרות אלפי אנשים לאורך יותר מ-20 שנה בוהים במסך ופולטים: "מה לעזאזל ראיתי עכשיו?". סרטו האחרון, שעלה בשישי לנטפליקס, לא שונה מעבודתו הקודמת אך באותה מידה - שונה לחלוטין. אז למה עדיין כל כך חשוב לראות אותו?
"אני חושבת לגמור עם זה" הוא נבירה לתוך אחת השאלות הכי גדולות שהעלה האדם: למה חשבנו על המחשבה הזו הרגע? והאם היא בכלל שלנו? באמצעות המבנה הנון ליניארי שלו, ותחושת הלחץ והפרנויה השוררת בכל הפרוייקט, קאופמן מעבד את ספרו באותו השם של איאן ריד משנת 2016 ומגולל את סיפורה של בחורה צעירה (ג'סי באקלי, "השיר של רוז"; "צ'רנוביל") -ששמה האמיתי לא נודע לנו אף פעם - שנוסעת עם חברה הטרי ג'ייק (ג'סי פלמונס; "פארגו"; "האירי") לחוות הוריו (טוני קולט ודיויד ת'יוליס), אך מהרהרת לאורך כל הנסיעה שוב ושוב במחשבה לסיים את מערכת היחסים המתפתחת. אבל לא רק המחשבה מתארכת, אלא גם הדרך, ולא עובר זמן רב (או שכן?) והבחורה מוצאת את עצמה במחוזות מוזרים למדי.
"אני חושבת לגמור עם זה" הוא אוסף של דיאלוגים ארוכים, רפרנסים תרבותיים עמוקים (מדקלום ביקורתה הקוטלת של פאולין קייל - הדה בושס האמריקאית - על סרטו של ג'ון קסוואטס "אישה תחת השפעה" מ-74', ועד מחשבות על המחזמר "אוקלהומה!"), תעתועי מוח ובעיקר, נכונות של הצופה להישאב לאווירה. מזריקת מילים מתנשאות ועובדות לחלל האוויר על מנת ליצור לעצמך איזה סטטוס גבוה בחברה ועד אנוכיות והמחשבה כי חלילה שבן/ת זוגך/תך ילמד אותך דברים ולא יהיה עבורך רק פרס שתתגאה בו, קאופמן נוגע בדרך מאוד מתוחכמת בשאלות קיומיות שאדם חייב לשאול את עצמו לפחות פעם בכמה חודשים, במיוחד בתקופה מלחיצה ושוחקת שאנחנו חיים בה כיום. כמובן, גם תצוגת המשחק המרהיבה מארבעת הכוכבים הראשיים עוזרת להעברת המסרים: צמד המטאורים ג'סי וג'סי - היא עדינה ומתוקה אך חסרת כל הבנה מה תפקידה בסיפור, והוא אדם חכם אך מביך שמסתיר הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח - וצמד ההורים טוני ודיויד - בואו נודה שאין סרט שהוא אפילו טיפהל'ה על טבעי וכולל ארוחת ערב מטרידה שלא דורש את הגעתה של טוני קולט לסט (*אהמ* "Hereditary"); וכך גם משחקי המצלמה (דמויות שמסתכלות היישר אליה, שוטים מרמזים), העיצוב הסטים המושלם (אין דבר יותר מהפנט ומטריד באותה מידה מאשר טפט מכוער) ועיצוב הסאונד (רעשים מסוימים שתשמעו לשבריר שנייה יתבררו לכם כקריטיים רק ככמה סצנות אחר כך) נותנים את הטון הקלאסטרופובי לסרט.
"אני חושבת לגמור עם זה" הוא גם "סרט סינמטקים" לכל דבר, וזה יכול לפעול לטובתו ורעתו. רבים יראו בו נפוח מחשיבות עצמית, ולא יצליחו לסיים את כל השעתיים וקצת שהוא אורך (למרות שהזמן באמת לא מורגש, לדעתי; אגב זמן - עוד נושא קריטי למהות הסיפור) ואילו אחרים יראו בו יצירת מופת מהפנטת וימהרו לקרוא למורים ללמדו ב-"סם שפיגל" ובבתי ספר לקולנוע אחרים. כמו כן, בעוד שדעות המבקרים בחו"ל היו לרוב חד משמעיות שמדובר בסרט לא רע בכלל, בארץ הדעות יותר חלוקות, וחלקן אכזריות למדי לטעמי - במיוחד ביקורת אחת של מבקר די חשוב (שלא אזכיר את שמו) שטרח לקרוא לסרט "דוחה", "חולני" ו-"קשה מנשוא". בעוד שמובן והגיוני לחוש תחושות עזות של חוסר חיבה (בלשון המעטה) לסרט, עצם העובדה שסרט כה יצירתי, כה לא קונבנציונלי עולה לשירות סטרימינג כה מיינסטרים וכה "סחי" לרוב (כן, תדחפו לי שוב את "חברים", תודה) ראויה להערכה עצומה - ומכאן תפקיד המבקר לפחות להזכיר זאת, או לזכור שמילתו הכתובה משפיעה לא רק על קהל הצופים, אלא גם בעקיפין על מקבלי ההחלטות באותן חברות סטרימינג - שישקלו שוב האם לקחת צ'אנסים דומים להזדמנות שניתנה כאן ליצירתו של קאופמן.
"אני חושבת לגמור עם זה" - לסיום - הוא חוויה. קשה, מטלטלת, לא קלה, לא לכל אחד, אבל נחוצה הן מבחינה יצירתית גרידא והן מבחינה קיומית. כי רבאק, לא כדאי לשאול מידי פעם, דווקא עכשיו - אני חושב משמע אני קיים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה