אחד הסרטים המדוברים ביותר שיצאו משנה שעברה היה "סיפור נישואים", הדרמה הכנה וחסרת הגימיקים שהבמאי והתסריטאי נח באומבך הביא לנטפליקס וששיקפה את התפוררות הנישואים שלו עם השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי. ההרגשה שתהליך הגירושים הוא תהליך טבעי ולא גזירה משמיים או פשע חמור מועברת בכישרון רב ע"י כוכבי הסרט - סקרלט ג'והנסון ואדם דרייבר, אך הם לא היו הראשונים לעשות זאת עם באומבך. 14 שנה מוקדם יותר, לורה ליני וג'ף דניאלס הגיעו כמעט לשלמות בתור הורי משפחה פריבילגית מתפרקת בסרט "חיים בין השורות" ("The Squid and the Whale"), שאמנם זכה לכבוד המגיע לו אז (באומבך היה מועמד לפרס התסריט המקורי הטוב ביותר בטקס האוסקר של 2006, והסרט אף זכה להוצאת "קריטריון"- אולי 'תו הזהב' לסרטי "Arthouse") אך אני מרגיש שהוא קצת נשכח בעשור וחצי שעבר מאז (במרדף אחר סרטים חדשים), וזה הזמן לעסוק בו כשהוא עלה לנטפליקס.
אם "סיפור נישואים" היה זוג צעיר שהשאיפות כל יחיד סתרו אחת את השנייה, "חיים בין השורות" הוא סיפור על עיוורון ואגו מועצם של אחד מבני הזוג - במקרה הזה, ג'ף דניאלס כסופר המתנשא ברנרד ברקמן - שמפיל איתו את כל גורל המשפחה. כמו כן, כמו שסרטו האחרון של באומבך היה משול להתפרקות נישואיו שלו עצמו, "חיים בין השורות" הוא חצי אוטוביוגרפי - הוריו המלומדים התגרשו כשהיה נער המתגורר בברוקלין, בה הסרט מבוסס אף הוא. לכן, הסרט עוסק יותר בחווית הילדים - במקרה זה ג'סי אייזנברג (באחד מתפקידיו הראשונים, טרום "הרשת החברתית") ואוון קליין - ולא בחווית הגירושים בין בני הזוג; העיסוק לסיבות לגירושים נערך בעיקר בין שני האחים, שעוברים את כל שלבי ההתמודדות - הכחשה, בחירת צד, שינוי באופי, ולבסוף השלמה, או יותר נכון - התפכחות, במקרה של האח הבוגר וולט. נקודת המבט האישית כאן מורגשת ביותר, והיא זו שתלווה את באומבך לאורך המשך הפילמוגרפיה שלו, ונותנת נופך קומי לסיפור שבקלות היה יכול להפוך למלודרמטי מידי. אחרי הכל, ילדים הם ילדים, וברגע שעולמם המשפחתי מתפורר, הם מגיבים לכך בקיצוניות, גם אם היא מוחבאת במסווה של רוטינה. כך, מדובר כאן בפחות "קרמר נגד קרמר" או "תמונות מחיי נישואין", ויותר סיפור התבגרות, Coming-of-age, נוסח "ליידי בירד" (שיצרה גרטה גרוויג, בת זוגו הנוכחית של באומבך), שמושפע לא פחות מהסביבה בה הדמות מתבגרת (כשכאן מדובר בניו יורק "המתפלספת" של שנות ה-80). גם ווס אנדרסון - שהסגנון שלו הוא כה מובהק - מפיק את הסרט, ונותן מהאסתטיקה שלו ומהדיוק לפרוייקט (השפעותיו ניחנות במיוחד בפסקול, שכולל שירי אלטרנטיב משנות ה-60 וה-70).
וכסיפור מתוק-מריר, הוא מספק לא מעט רגעים קומיים נהדרים (עלילה צדדית אחת היא זכייתו של וולט בתחרות הכישרונות הבית ספרית עם השיר "Hey You" של פינק פלויד, אותו הוא מסווה כשירו שלו - אולי כדרך להראות שהוא לא נופל מאביו המדופלם), שאותם מוביל - לרוב - האב ברנרד ברקמן. ברקמן הוא כל מה שאב לא צריך להיות - אגואיסט, גס, מיזוגן ומיזנטרופ, רודף שמלות ו... you name it, אבל האירוניה שבצעדיו ובמילותיו (שסותרות לגמרי את פעולותיו), והעיוורון שלו לחלק שלו בפירוק המשפחה, משפיע על בני המשפחה האחרים (ובמיוחד ילדיו), ומוציא מהם את הקומדיה הכואבת, אך גם את הרגעים הכואבים באמת. אחד הדוגמאות הטובות ביותר היא בשמו המקורי של הסרט - The Squid and the Whale - שמגיעה בסצנה שבה וולט לפסיכולוג הבית ספר לאחר שתרמיתו בתחרות התגלתה, והוא נדרש לחשוב על זכרון טוב אותו הוא שומר מהילדות: תצוגת הלוויתן הנאבק בדיונון הענק במוזיאון הטבע בניו יורק, בו ביקר בילדותו עם אימו לא מעט, תמיד הרתיעה אותו - בגלל הקרב בין שני היצורים - אך אמו תמיד הייתה שם להרגיעו, ואביו... לא שם. ההבנה שבחר בצד הלא נכון מגיעה לפיתרון בקליימקס הסרט והתוצאה קורעת לב.
לסיכום, המעבר מהקליל לכואב ב-"חיים בין השורות" מאפשר לגעת בנושא שנחשב לטאבו במשך שנים, ולפתור סכסוכים פנימיים לא רק לבאומבך (או לי - גילוי נאות: בן להורים גרושים) אלא לכל אחד, שרואה לפתע שמשפחות לא מתפקדות מופיעות בכל מקום - גם אם הן לבנות, עשירות ויכולות לנצח אותך בטניס.
*נ"ב: כמעט שכחתי את וויליאם בולדווין! אח בולדווין לא מוערך דיו שמשחק כאן את ה-Philistine האולטימטיבי ;)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה