בספרי ההיסטוריה של המטיילים הקולנועיים בזמן - לצד מרטי ודוק, דוקטור הו והטרמיינטור - לוויליאם "ס" פרסטון, אסקוויר ול-תיאודור לוגאן, הלא הם ביל וטד, שמור מקום מיוחד של כבוד. למרות שלא הכה גלים בארץ באותה צורה שעשה בחו"ל, סרט הקאלט "ההרפתקה המצויינת של ביל וטד" ("Bill & Ted's Excellent Adventure") היה להיט עצום בשנת 1989 וגולל את סיפורם של שני נערים קלי דעת אך אופטימיים תמידיים שמטיילים ברחבי מרחב הזמן בתא טלפון (מוכר לכם מאיפשהו?) כדי לגייס עזרה מדמויות היסטוריות למטלה החשובה בשיעור היסטוריה לפני שיכשלו וכל העתיד יקרוס (אה כן, הם גם "הנבחרים", שיביאו את האחווה לעולם ועליהם תושתת הציווילזציה העתידית). אחרי שהוביל לסרט המשך ב-91', סדרה מצויירת, סיטקום כושל, קורנפלקס(!), מרצ'נדייז והזנקת הקריירה של אחד בשם קיאנו ריבס (ואלכס ווינטר, אמנם מאחורי המצלמה אך לא פחות מוכשר) - הפרנצ'ייז חוזר לסיבוב שלישי עם "Bill & Ted Face the Music", אחרי 29 שנים מהפעם האחרונה ואחרי 12 שנים רצופות של עבודה (מסורת בסרטי "ביל וטד" - לסרט המקורי לקח 5 שנים להגיע מהכתב להפקה, וגם אז - הוא אוחסן לשנה) - ה-"Wyld Stallyns" עושים זאת שוב. אך האם התוצאה היא Most triumphant או Most non non-heinous?
והפעם בעלילותיהם של צמד הרוקרים עם סלנג הגולשים - ביל (אלכס וינטר) וטד (קיאנו ריבס) כבר אינם נערים פוזזים, אלא צמד גברים בגיל העמידה. נשותיהן (ארין הייז ו-ג'מה מייס)- הנסיכות מהמאה ה-15 שהביאו איתם בסרט הראשון - דורשות שיבואו איתן לטיפול זוגי (גם בו הם לא נפרדים לרגע), בנותיהן - בילי (ברידג'יט לונדי-פיין; "לא טיפוסי") ותיאה (סמרה וויבינג;"מי שעומד מאחוריי", "הוליווד") - הן העתק כמעט מושלם שלהם והמשפחה חוששת שגם הן יתפסו כ"לא יוצלחיות", אביו של טד (האל לנדון ג'וניור) עדיין חושב שהבן שלו הזה את כל סיפורי המסע בזמן והכי חשוב - השיר שהצמד היה אמור לכתוב ולפי הנבואה יאחד את היקום בכלל לא באופק. כל זה משתנה כשקלי (קריסטן שאל), בתו של רופוס (מתווך הזמן העיקרי של ביל וטד משני הסרטים הראשונים, שגולם ע"י ג'ורג' קארלין המנוח. קארלין זוכה גם למחווה יפה וקטנה בסרט, וכך גם בתו - ששמה ניתן לדמות שמגלמת שאל) מופיעה בחצר הצמד ומסבירה להם כי אם השיר המיועד לא יכתב תוך 77 דקות, העולם יקרוס לתוך עצמו. ביל וטד הם אומנם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, אבל הם חושבים במהירות על דרך להגיע למטרה - לטייל בזמן לגרסאות עתידניות שלהם ולקחת מהן את השיר הגמור. במקביל, תיאה ובילי חוזות במתרחש, ומחליטות לסייע אף הן במסע משלהן: לגייס לביצוע השיר - באמצעות מכונת הזמן - כמה מהמוזיקאים הגדולים ביותר שאי פעם חיו. וכל זה כשרובוט קטלני (אבל גם נורא חסר ביטחון) נוסח שוורצנגר דולק על עקבותיהם/ן כדי למנוע את האסון הקרב.
אחרי צפייה ברצף בכל שלושת הסרטים, ניתן להגדיר את הסרט הזה כשילוב של השניים הראשונים - תיאה ובילי משחזרות במעט את האירועים בסרט הראשון, וביל וטד עוסקים יותר בשאלות קיומיות, כפי שעסק הסרט השני (שבחר באותה דרך שהלך בה "גרמלינס 2" והיה לאחד ההמשכים הכי יצרתיים אי פעם) - אך עם זאת, הסרט לא נראה כמסחטת כסף ולא נותן את תחושת ה-Fan service, מלכודת שרבים מסרטי המשך ללהיטים ישנים לרוב נופלים אליה. להפך, זה אכן נראה ומרגיש כמו פרוייקט קרוב מאוד ללב היוצרים - כריס מתסון ו-אד סולומון (שהיו אחראים גם לשני הקודמים בסדרה) וכמובן, לוינטר וריבס. מלבד העבודה הקשה שהרביעייה השקיעה בלהוציא את הפרוייקט לפועל במשך 12 שנה (זה אכן תרחיש מוזר שבהוליווד שכה צמאה להמשכים ללהיטי עבר, סרט כזה לא זכה לתמיכה במשך יותר מעשור), זה פשוט נראה שהם נהנים ומביאים מעצמם את המיטב - ביל וטד של 2020 הם אינם אלה של 1989 וגם לא אלה של 1991; נכון, הם עדיין אותם צמד הסטונרים ללא סמים, אבל השנים נראות עליהן (ולא רק פיזית) - הם יותר מנוסים, יותר מחושבים - לא קריקטורות. תענוג לראות את וינטר "לועס" כל סצנה אפשרית אחרי שנים שלא הופיע מול המצלמה, ואת ריבס נותן לעצמו להתשטות ולחזור לילד שבו (כפי שעשה לאחרונה ב-"צעצוע של סיפור 4" וב-"Always Be My Maybe") אחרי שבמשך עשורים הוא תוייג כ-"כוכב האקשן שתמיד אומר 'Whoa'". אולי החלק שהכי עובד בסרט הוא העלילה של הצמד בחיפוש אחר הגרסאות העתידיות שלהם, מה שנותן להם באמת אפשרות להתפרע ולאלתר - אלמנט שתמיד היה חלק מהסדרה. גם ויליאם סדלר, שגילם את מלאך המוות ב-"Bill & Ted's Bogus Journey" (ונתן לעולם את אחת מסצנות הקומדיה הטובות ביותר במאה ה-20 - כפרודיה על "החותם השביעי" של ברגמן, מלאך המוות מאתגר את ביל וטד לשחק נגדו משחק והוא בתמורה ישחרר אותם מהעולם הבא, אך במקום לשחק משחק של שחמט - ביל וטד בוחרים ב-"צוללות", "רמז" ו-"פלונטר"), חוזר בעיקר לחלק המתקדם יותר של הסרט - וחבל שלא ליותר זמן - ומזכיר כמה אייקוני הוא בתפקיד הזה.
ומה לגבי התוספות החדשות? תיאה ובילי מעדכנות את ביל וטד למאה ה-21 - הן עדיין הטיפוסים הללו שתפגשו ב-"אוזן השלישית", אבל לא מתפרשות כחיקויי לרגע - לונדי-פיין במיוחד נותנת תחושה שקיאנו ריבס שלפני 30 שנה השתלט עליה, אבל התאים את עצמו ל-2020; הרובוט המחסל דניס קיילב מקוי (אנתוני קאריגן, "בארי") מתחיל כדאחקה מעניינת וטובה אך קצת מאבד מהצ'ארם ככל שזה נמשך; וכן, אמנם הסרט השלישי בסדרת הסרטים שידועה בכך שהיא דלת תקציב שודרג מבחינה כספית, אבל זה לא בהכרח עובד לטובתו - הסטים יותר גדולים, אבל לעיתים הגרין סקרין מובחן והחיסרון של הקסם באפקטים הפרקטיים מורגש; ונשות הצמד? מתחילות בעלילת צידית מעניינת שדי נשכחת לאורך הסרט ונפתרת בשורה וחצי.
לסיכום, "ביל וטד" עובד בשני מישורים - כשירת הברבור לדור כמעט נשכח - Gen X - ולהתמודדות שלו עם היותו פחות ופחות רלוונטי בעולם ציני לחלוטין; וכ-90 וקצת דקות (אין הרבה כאלה היום) של בידור טהור - טיפשי לחלוטין ובו זמנית מתוחכם, נוסטלגי, מצחיק, מרגש ומחמם לב - בעידן כה שחור ומדכא. לביל וטד לא הייתה כוונה להציל את העולם כשהוא טובע בבעיות מהסוג ש-2020 מספקת לנו, אבל הם עדיין הכי מופלאים שיש.
אחרי הכל - !Be excellent to each other, and party on dudes
Photos - credit: Orion Pictures
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה