קצת מטורף להודות בזה, אבל עונת הפרסים מתקרבת. 2020, ה-so called שנה הזו, מתקרבת לקיצה והפסטיבלים החשובים - אלו שלא בוטלו - רובם ככולם מאחורינו. אם כך, מן המתבקש שאימפריית מדיה עצומה כמו "נטפליקס" תתחיל להוציא מידי שבוע עוד ועוד פרוייקטים "אומנותיים" שהיא סבורה שיביאו אותה לפרס הנכסף, אליו תמיד נשקה אך לא נגעה - האוסקר; עם "הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods" - אני אף פעם לא אתרגל לשם העברי), "אני חושבת לגמור עם זה" מאחורינו ועם "מנק" (סיפורו של תסריטאי "האזרח קיין", שמביא למסך הגדול/קטן דיויד פינצ'ר), "The Trial of the Chicago 7" (אארון סורקין) ו-"Pieces of a Woman" (שכבר השאיר את חותמו על פסטיבל ונציה האחרון, כשונסה קירבי קיבלה את פרס השחקנית על תפקידה הראשי בסרט) לפנינו - נטפליקס שוב מגיעה מצוידת מראש לעונה, אך בין לבין היא מחליטה לשחרר סרטים שהם.. ככה ככה. סרט שמשתייך לקטגוריה האחרונה הוא "תמיד השטן" ("The Devil All the Time"), סרטו השאפתני של אנטוניו קמפוס (שאת סרטו הקצר "Annex" תוכלו למצוא בסדרת הסרטים הקצרים "Homemade" שהעלתה החברה לפני כמה חודשים) ע"פ ספרו באותו השם של דונלד ריי-פולק (שגם מקריין את הסרט בצורה הכי מתה שאפשר - אז לא לגמרי off-brand).
העלילה כה סבוכה, שאולי עדיף שאתאר אותה בצורה הפשוטה ביותר - ארווין ראסל (טום הולנד) הוא נער אמריקאי פוחז בשנות ה-60 שהוריו (ביל סקארסגארד - פניווייז הליצן בשבילכם - והיילי בנט) הותירו אותו מצולק מגיל קטן, והמטען הנפשי הנפיץ אותו הוא סוחב ממשיך לגדול כאשר טרגדיות קורות שוב ושוב סביבו -ולפניו, בעלילה שנעה בין 1945, 1957, 1965 וחוזר חלילה - במעין סדום ועמורה, גרסת וירג'יניה: רוצחים, אנסים, פדופילים, שוטרים מושחתים - כל חטא עלי אדמות שתחשבו עליו, נמצא כאן. ואולי זו הבעיה העיקרית של הסרט: הוא שחור משחור - קודר, עגום וחסר כל שמחת חיים כלשהי. כן, הוא משתייך לסוגת "הגותיות הדרומית", אותם סיפורי הפשע והטרגדיה של אנשי הדרום האמריקאי, שלרוב מונעים בסיפורים אלה מבורות, דעות קדומות ופחד עיוור מהדת, בעוד הם ממשיכים לחטוא שוב ושוב - אז הכל טוב ויפה, אבל בעוד סרטים וסיפורים אחרים באותו הז'אנר מנסים להסיק מסקנות רחבות יותר על העולם ועל האדם באמצעות סטייל ייחודי, טוויסטים מפתיעים ודמויות שמושכות את הצופה פנימה - "השטן" פשוט רוצה לקפוץ בין כל מיני אנשים, להרוג את הטובים, להמשיך עם הרעים ולחשוב שאתם זוכרים הכל בסוף ה-138 דקות הנגררות הללו - משל היה זה לוח מלא נתונים סטייל "המקור". כלומר, קמפוס מנסה לשכנע אותנו שהוא האחים כהן באדם אחד - גילוי נאות: הוא לא, ו-"השטן" הוא לא "צומת מילר" ובוודאי שלא "פארגו". אולי האשמה היא על הטקסט המקורי, אך במאי ויוצר טוב יכול להחליט מה נחוץ להופיע בסרטו ומה המסר הכללי שהוא רוצה להעביר, וכאן - בעוד שהמסר על צביעותה של הדת ועל הפשעים הנתעבים שניתן לעשות בחסותה ברור לכל הדיוט- נדמה שהבמאי פשוט מעוניין להציג לנו את "סנאף: הסרט".
אבל לא הכל רע כאן (כמו הדמויות), הקאסט המדהים והעשיר מנסה ככל שביכולותו לא להתבזבז עם הטקסט שהוא קיבל ולא להישטף באסלה עם שאר הפרוייקט: ג'ייסון קלארק ("גטסבי הגדול"), ריילי קיו ("מקס הזועם: כביש הזעם", "אמריקן האני"; בעוונותיה גם נכדה של אלביס), מיה וסיקובסקה (שדי נדיר לראות אותה כיום בסרטי ענק), אלייזה סקנלן (בת' בעיבוד האחרון ל-"נשים קטנות"), סבסטיאן סטאן (כן, יש כאן איחוד של ספיידרמן ובאקי - שניהם היו מעדיפים לחזור למארוול כנראה; אגב, כריס אוונס היה אמור לשחק את תפקידו של סטן, אך כשלא יכל מפאת אילוצי לו"ז - המליץ על חברו… הכניסו פנפיקים כאן) והשניים שגונבים את ההצגה, טום הולנד ורוברט פטינסון. הולנד מצליח להעביר את התחושה שהוא לא במצב הזה מבחירה, שהטראומה ניכרת עליו ומלבד האלימות המתפרצת - הוא די מופנם (כך הוא מתרחק מדימוי ספיידרמן במלוא גבורתו, כפי שעשה ב-"העיר אבודה Z" ואף ב-"Onward" מוקדם יותר השנה); ואילו פטינסון - הו, רוברט פטינסון (שכבר החלים מקורונה!) - מראה שוב ושוב למה הוא אחד מגדולי השחקנים בדורנו (לא פחות ולא יותר). הכומר פרסטון טיגרדין בגילומו הוא אמנם אדם עב בשר וגס רוח, סוציופת מבחירה, אך הוא בין היחידים בסרט שניתן לראות מתחת לפני איך הוא הגיע לשם - הוא לא רק השטן בהתגלמותו (כמו שאר הדמויות), הוא אדם שחייו הובילו אותו לפגיעה ורמיסה של זכויות האחר, במסווה של צדקה.
לסיום, גם עם אנסמבל שחקנים מעולה (ועוד הופעה מדהימה בסרט אה.. של פטינסון) ומסרים נכונים, "תמיד השטן" נכשל קשות בליצור סיפור מעניין ומושך והופך להיות מטלה על הצופה. עוד מקרה קלאסי של יוצר מוכשר עם חומר גלם שגדול עליו בכמה מידות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה