מבקרים וחוקרי קולנוע רבים מגדירים את התקופה הקולנועית בארה"ב שנמשכה מאמצע שנות השישים עד סוף שנות השבעים כ-"הוליווד החדשה", הגל החדש של הבמאים (כדוגמת סקורסזה וקופולה), הכותבים והשחקנים שהביאו למסך הגדול סיפורים אינטימיים יותר, יצירתיים יותר ובעיקר שערוריתיים יותר ולמעשה מוטטו את שיטת "האולפנים הגדולים" של הוליווד הישנה. אחד הסרטים הסמינליים בתקופה זו (וגם זה שכנראה אותת על סיומה), ואחד מסרטי המד"ב הטריפיים ביותר שאי פעם נוצרו הוא "האיש שנפל מכוכב אחר" ("The Man Who Fell to Earth"), סרטו מ-1976 של ניקולס רוג ע"פ הנובלה של וולטר טוויס מ-1963, ובכיכובו של מי אם לא - החבר מכוכב אחר דיויד בואי. אז איך להגדיר אותו? קשה לדעת מאיפה להתחיל, אבל בואו נעשה את זה בכל מקרה.
על פניו, נראה כי מדובר בסיפור מד"ב לא מתוחכם במיוחד: חייזר מכוכב לכת בבצורת נוחת בכדור הארץ על מנת למצוא מים. עם הזמן, הוא בונה את הונו מאפס ומגיע כמעט למטרתו הנכספת, לחזור למשפחתו בביתו באמצעות חללית שהוא עמל לפתח, עד שהוא נופל להשפעת החברה עליו ולממשלה שמעוניינת לערוך בו ניסויים. עם זאת, כל מי שרואה את הסרט מבין שהעלילה כסיפור אינה המפתח כאן, אלא מה שהיא מסמלת: בין אם משל על התמכרויות, על הגירה וזרות בחברה האמריקאית, או פשוט כתיאור למסלול חייו של בואי עצמו - כל צופה יכול למצוא בסרט עשרות משמעויות חבויות שונות התואמות את השקפת העולם שלו. הפירוש האחרון מבין אלו שהזכרתי נראה לעיתים הכי ריאליסטי - למרות שהיה זה סרטו הראשון של דיויד בואי ככוכב, הוא לא חווה אותו כתהליך מלבב. בואי היה שקוע בהתמכרות קשה לסמים, היה מותש מהפרסום שאפף אותו והתנהג כאילו היה זר בעולמו, ואף זר בגופו שלו. "אני כה שמח שעשיתי את הסרט הזה", אמר בואי כמה שנים לאחר מכן בראיון, "אך לא ידעתי מה בכלל נעשה על הסט". לכן, נדמה שתקופה מצערת זו הייתה "הסערה המושלמת" בעבור הסרט: תומאס ניוטון החייזר הוא דיויד בואי; זרותו, פליאתו מהעולם ושבריריותו על המסך אינם חלק מהצגה, וכך הצופה חש יותר ויותר את החור הנפער בליבו של הגיבור. הדמות של ניוטון המשיכה להיות נוכחת בעבודתו המוזיקלית של בואי לאורך השנים - מהאלבום שעבד אליו בסמוך לצילומי הסרט - "Station to Station" - ל-"Low", הראשון שבאלבומי "טרילוגיית ברלין", שתפסה את בואי פיכח אך בתהליך הסתגלות לקרקע חדשה (אגב, את עטיפתם של שני האלבומים הנ"ל עיטרו תמונות מ-"האיש שנפל מכוכב אחר") ועד הפרוייקט האחרון שלו, לפני 4 שנים - המחזמר "Lazarus", שעיבד אף הוא את ספרו של טוויס ונתן לזמר פורקן סופי לפני מותו בטרם עת.
אך בואי אינו היחיד שסוחב את הסרט הזה על כתפיו הצנומות - ריפ טורן (לעד זד מ-"גברים בשחור". אף מילה על "Freddy Got Fingered") הוא ד"ר ניית'ן ברייס, מרצה לשעבר באוניברסיטה שמגוייס על ידי תאגיד הענק של ניוטון לפרוייקט הסודי. טורן מגלם את ברייס כפלייבוי מזדקן, וכאחד שמבין במהרה כי המסתוריות מאחורי הבוס החדש היא לא מקרית; קנדי קלארק ("אמריקן גרפיטי") היא מרי-לו, ספק אהובתו, ספק הגישה של ניוטון להתמכרויות שימוטטו את חייו, אך גם זו שמנסה להציל אותו ללא הצלחה (ובכללי, קלארק מגלמת אותה כנערה תמימה שנקלעה לכל הסיטואציה שסביבה, ועדיין לא מצליחה לעכל את המתרחש); ובאק הנרי (תסריטאי במקור, שאחראי לכמה מהקלאסיקות הקולנעיות הגדולות ביותר של אותו הגל - כדוגמת "הבוגר" של מייק ניקולס ו-"מה נשמע, דוק?" של פיטר בוגדנוביץ') כאוליבר פרסנוורת', עורך דין שנרתם לנהל את עיסוקיו של ניוטון אך משלם על כך מחיר יקר, בנפש ובגוף.
אבל אולי הכי חשוב - זה יהיה קרימנלי לדון בסרט מבלי להזכיר את מי שעמד מאחורי המצלמה ובעל החזון, ניקולס רוג המנוח. מי שהיה ידוע בסרטיו השערוריתיים (ומלאי כוכבי מוזיקה - כמו מיק ג'אגר ב-"Performance" וארט גרפונקל ב-"Bad Timing") וככל הנראה המנוע - יחד עם קן ראסל - למהפכת הקולנוע הבריטי של שנות השבעים. בדומה לסרטיו האחרים - גם כאן שוררת תחושה של דיסאוריינטציה לאורכו של הסרט, והעריכה המבולבלת של גראאם קליפורד עובדת שוב בצורה נהדרת, כשהיא נעה בין שתי סצנות שאינן קשורות לחלוטין, אך במקביל נראה שהן נועדו להיות מצוותות אחת לשנייה - לדוגמה: ניוטון צופה בהצגת קבוקי בעוד ד"ר ברייס שוכב בצורה פראית למדי עם אחת מהסטודנטיות הצעירות שלו - משל היה האקט המיני קרב עקוב מדם בין שני הצדדים. ואם כבר בסצנות סקס עסקינן, רוג ידוע לרוב כאדם שהביא אותן לשלמות - סצנת המין בין דונלד סאת'רלנד לג'ולי כריסטי בסרט המתח הקלאסי של הבמאי,"Don't Look Now", נחשבת עד היום לכה מהפכנית וכה ריאליסטית, עד שהביאה את בן זוגה של כריסטי דאז - וורן ביטי - לדרוש שהיא תורד לחלוטין מהעריכה הסופית של הסרט. רוג חוזר לטריטוריה דומה גם כאן - בין בואי ובין קלארק - ומציג עירום מלא (של שני המינים), סקס יצירי ושמניע את העלילה, ובעיקר חתרני - במיוחד לזמנו: הסרט מציג זוג מעורב (שחקן הפוטבול לשעבר ומי שלימים יככב בסרט מד"ב אחר ושונה לחלוטין - הלא הוא "ביל וטד" - ברני קייסי ונערת הפלייבוי קלאודיה ג'נינגס) וזוג גאה (באק הנרי וריק ריקרדו), וזאת מבלי בכלל ליידע אותנו על כך, כאילו הדבר טבעי לגמרי באמריקה של שנת 1976. בנוסף, גם עבודת הצילום של אנתוני בי ריצ'מונד, שכמו תמיד בסרטיו של רוג, מתמקדת בעיקר בנופים עצומים ובויזואליה לשמה, מצליחה לתת את התחושה שניוטון אכן זר לחלוטין בעולם כה גדול ורחב ידיים. בכל הנוגע לפסקול הסרט, שנותן את הטאץ' האחרון ליצירה הזו - למרבה ההפתעה, לא היה זה בואי שעבד עליו (בואי החל לכתוב פסקול עבור הפרוייקט, אך התוצאה הייתה חלקית ולא שמישה בעבור מפיקי הסרט, והזמר המשיך לעבודתו על "Station to Station") אלא איש "The Mamas and Papas" ג'ון פיליפס, שגייס את האקס הטרי (דאז) של הרולינג סטונס - הגיטריסט מיק טיילור - כדי ליצור פסקול אקלקטי, מאולתר ומבולבל כמו הסרט עצמו, שנע בין מוזיקת קאנטרי למוזיקה יפנית מסורתית.
לסיכום, "האיש שנפל מכוכב אחר" הוא שיתוף פעולה בין שני ענקים בשיא תהילתם - דיויד בואי וניקולס רוג - שהביאו למסך לא רק סיפור אוטוביוגרפי, אלא גם תיעוד חודר של נפש שאפתנית מתפוררת לחלקים; תיעוד שיוותר מבלבל, חתרני ואולי הכי חשוב - רלוונטי, עד עצם היום הזה.
*נ"ב: נפלה בחלקי הזכות להיות בבעלותו של ספר בהוצאת "טאשן" ("Taschen") על תהליך יצירת הסרט, מלווה בתמונות מיוחדות וראיונות בלעדיים מאחורי הקלעים, שחושפות שהחזון ליצירה המטורללת הזו היה שם כבר מלכתחילה. פריט חובה לקולנוע-פיל המתחיל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה