שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021. הרביעי בסדרה הוא "קורטוב של דבש"("A Taste of Honey") מ-1961, שמציב נושאים כה מודרניים בסביבה המיושנת ביותר שיכל למצוא.
רבות דובר - ועוד ידובר - על "הגל הצרפתי החדש", שהביא בשורה של קולנוע עצמאי, צעיר ומרדני בעולם של אולפנים גדולים וקודי צנזורה נוקשים. אך אחיו מצפון, "Kitchen sink realism" - או בתרגום חופשי, "סרטי כיור המטבח" - שהביאו את סיפוריהם של צעירים ממעמד הפועלים באנגליה בשלהי שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60, שנאלצים להתמודד לא רק עם בעיותיהם של בני גילם המבוססים, אלא גם עם תפיסות מיושנות ופערים עצומים שכפתה עליהם החברה המעמדית. מחזות וסרטי ה-"Kitchen sink realism" בישרו על עתיד חדש עבור אותם צעירים בעשור חדש, כזה שיביא את קולם בשלל צורות וגוונים - מתנועת ה-"מוד", עד לתקופת ה-"Swinging Sixties" ולבסוף לבואם של ילדי הפרחים. אבל איך ניתן למתוח קו ישר בין מחזה שכתבה נערה קשת יום ב-1958 לקולות המחאה של ג'ון לנון ופיט טאונסנד כעשור לאחר מכן? בואו נגלה.
"קורטוב של דבש" ("A Taste of Honey") עוסק בנערה בת ה-17 ג'ו (ריטה טאשינגהאם, בתפקידה הקולנועי הראשון), שלומדת בבית הספר התיכון לבנות בסלפורד, מנצ'סטר ומתגוררת עם אמה היחדנית והאלכוהוליסטית הלן (דורה בריאן). הלן, שמפגרת בתשלומי שכר הדירה לבעלת הדירה המעופשת שהשתיים גרות בה. האם והבת עוברות באישון לילה לדירה אף קטנה יותר, ובעוד ג'ו עוזבת את לימודיה בשל המרחק הרב שנוסף לה וכדי לפרנס את אמה, אמה הפלרטטנית פוגשת את פיטר (סר רוברט סטיבנס) המלוקק, הצעיר ממנה בכמה שנים טובות, ומתכננת במהרה להינשא לו. לאחר טיול משותף לא מוצלח, פיטר מגרש בזעם את ג'ו חזרה הביתה ומפציר באמה לא לתת לה לגור עמם. ג'ו השבורה חוזרת לסלפורד ומתנחמת בזרועותיו של חברה החדש, מלח שחור בשם ג'ימי (פול דנקאווה). אחרי לילה משותף, ג'ימי עוזב להמשיך בעבודתו, הלן עוברת במהרה לגור עם בעלה החדש, וג'ו שמה לה למטרה למצוא לעצמה דירה משלה ולהתחיל בחיים עצמאיים. זמן לא רב לאחר מכן, היא פוגשת בבחור גיי צעיר בשם ג'פרי (מאריי מלווין), שהופך לשותפה החדש בדירה ולאביה החורג של תינוקה העתידי, כשזו מגלה שנכנסה להיריון מהמלח השחור.
מה שנראה בזמנו כרעיון עיוועים הגיע משיתוף פעולה בין שני אנשים מוכשרים מקצוות אחרים של החיים: הראשונה הייתה שילה דילייני, נערה צעירה מסלפורד הענייה, שאמנם נכשלה במבחן ה-11+ (מעין מיצ"ב אנגלי) אך פיתחה חוש תיאטרלי כבר בגיל מאוד צעיר. כשצפתה במחזה "Variation on a Theme" של טרנס ראטיגן (יש האומרים שהיה זה דווקא המחזה "מחכים לגודו" שדילייני ראתה), חשה דילייני כי ראטיגן "נוהג כלפי הומוסקסואליות בחוסר רגישות" בעלילתו (ראטיגן היה גיי בארון לאורך מרבית חייו, כשרק חבריו הטובים ביותר ידעו על כך). אי אז, בער בדילייני לכתוב מחזה שישלב את סיפורה שלה ואת סיפורה של מקופחים אחרים בחברה הבריטית - הקהילה הגאה - באור הרבה יותר חיובי ומעמיק. התוצאה הייתה "קורטוב של דבש", שעלה בתיאטרון פרינג' לונדוני קטן ב-27 למאי, 1958 - כשדילייני הייתה בת 19 בלבד. תוכניית ההצגה הכתירה את המחזאית הצעירה כ-"אנטתיזה לבחורים העצבניים של לונדון - היא לפחות יודעת על מה היא עצבנית". במהרה, לא היה הרבה על מה לדילייני להתעצבן - ההפקה עברה ממחוזות הפרינג' ל-"ווסט אנד" רק חצי שנה לאחר מכן, ושנה לאחר מכן שמות גדולים (אנג'לה לנסבורי ולנדו בעצמו, בילי די וויליאמס) כבר כיכבו בהפקה של ברודווי (גם לארץ ישראל הגיע בסופו של דבר המחזה, כשתרצה אתר הייתה אמונה על תרגומו). קן ראסל, לימים הילד הרע הגדול ביותר של הקולנוע הבריטי, תיעד את דילייני ואת תהליך יצירת המחזה עבור ה-BBC ב-1960. היה זה הסיפתח למעבר של דילייני לנחלת הכלל - הקולנוע. לכאן נכנס טוני ריצ'רדסון, לשעבר מבקר קולנוע עבור ה-BBC, וכעת ממקימי "התנועה לקולנוע חופשי" ("Free Cinema movement"), ששמה לעצמה למטרה להביא את סיפורי מעמד הביניים למסך הגדול ולהיות משוחררים מהגבלות עסקיות או פוליטיות. ריצ'רדסון זיהה את הפוטנציאל של מחזות "כיור המטבח", והקים את חברת ההפקה "Woodfall Film Productions" כדי לעבד אותם לקולנוע. הסרט הראשון שיצא תחת פיקודו היה הסרט הראשון באורך מלא שביים - עיבוד למחזה של ג'ון אוסבורן "Look Back in Anger" (ללא קשר ל-"Look Back in Anger" של דיויד בואי ול-"Don't Look Back in Anger" של אואזיס - למרות שבין שניהם יש דווקא קשר) ב-1959. זמן לא רב לאחר מכן, איתר ריצ'רדסון את דילייני, וכתב איתה את העיבוד הקולנועי למחזה המפורסם שכתבה.
דילייני מאחורי הקלעים של הפקת ווסט אנד למחזה, 1960
התוצאה אמנם הייתה נאמנה לדיאלוגים הכנים שכתבה הנערה, אך שיתוף הפעולה בין השניים - שהבינו את הקשר העמוק בין תמונה וקול - החליף את המיקום המקורי של דירות מעופשות בתעלות החשוכות והחצץ המלוכלך של מנצ'סטר האורבנית. עם עזרתו של צלם התנועה לקולנוע חופשי, וולטר לסלי, ריצ'רדסון מביא את הניכור בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים - כשסצנות היחסים בין הצעירים מוצגות כפעילויות רציניות עם קורטוב של שמחה, בעוד שסצנות המבוגרים מתנהלות כמעשים טיפשיים שנעשים ברצינות תהומית. כך גם נדמה שהושקעה מחשבה מאחורי בחירת השחקנים - הליהוק של ריטה טאשינגהאם - מי שתהפוך בעשור הנ"ל לאחד מכוכבות הגדולות ביותר של בריטניה ("הנערה עם העיניים הירוקות", "דוקטור ז'יוואגו","זמנים משוגעים" לצד לין רדגרייב ועוד ועוד… בקרוב תיחשף טאשינגהאם בת ה-79 לקהל חדש של צופים, כשתופיע במכתב האהבה הקולנועי של אדגר רייט לשנות ה-60, "ליל אמש בסוהו") - וחזרתו של מאריי מלווין לתפקיד לאחר הופעתו בהפקה המקורית בווסט-אנד ניצבים איתנים מול הליהוק של דורה בריאן ורוברט סטיבנס כהלן ופיטר (בהתאמה), שני שחקני תיאטרון ותיקים, שנכנסים לנעלי המבוגרים שחושבים שהבינו את התנהלות החיים אך מחריבים בדרכם (בכוונת תחילה או לא) את כל שאיפותיהם של הקרובים הצעירים שלהם. התפיסה שלעיתים צעירים רוצים רק להיות חופשיים, ללא כיוון או מטרה מסוימת, אך נשארים תלויים בהוריהם כי העולם המודרני לא מאפשר זאת מרגישה כה רלוונטית בעידן המיליניאלים כיום, והופכת את דמותה של ג'ו - למרות מגרעותיה (לדוגמה, התפנקותה לעיתים והעלבת קרוביה ואוהביה על בסיס יום-יומי) - לייצוג האולטימטיבי לבעיית הנעורים מאז ומעולם - מתי נכון לעזוב את הקן, ולאן?
החידוש של דילייני וריצ'רדסון הייתה ההבנה שתחושה זו אינה אקסלוסיבית רק לצעירים וצעירות לבנים/ות פריוויליגים/יות, אלא גם בני מיעוטים, אוכלוסיות מקופחות ודלפונים זכאים להבעת תחושות ההתבגרות הידועות - על המסך הגדול ובכלל. אם כך, אין הפתעה ש-"קורטוב של דבש" לא התקבל בכזו אהדה אצל כולם. "שחורים ולבנים לא מתערבבים!", צעק פעם אדם בשכונת סוהו היוקרתית שבלונדון לעבר טושינגהאם ושותפה לסרט דאנקאווה. "זה קרה לפול לא מעט", סיפרה טאשינגהאם בראיון לעיתון "הגארדיאן" בשנה שעברה. "אני זוכרת שהוא צעק בחזרה: 'אל תדאג! היא פשוט הייתה בחופשה והשתזפה קצת'". הביקורות החשוכות המשיכו להגיע מכיוונים רבים - מספר מדינות ברחבי העולם אסרו על הפצת הסרט, כולל בניו זילנד "הנאורה". "הרבה מהתגובות היו, 'אנשים כאלה לא קיימים' - ובזה הם התכוונו להומוסקסואלים, אמהות חד-הוריות ואנשים במערכת יחסים בין-גזעית. אבל הם כן היו קיימים", אמרה טאשינגהאם באותו הראיון. אבל לא הכל היה מר עבור שחקני ויוצרי "הדבש" - מספר לא מבוטל של פרסי קולנוע מכובדים הוענקו לקאסט ולצוות ההפקה, וביניהם פרסי המשחק הראשיים בפסטיבל קאן לטאשינגהאם ומלווין, ארבעה פרסי "BAFTA" - הסרט הבריטי הטוב ביותר, התסריט הבריטי הטוב ביותר, פרס השחקנית הטובה ביותר לבריאן ופרס השחקנית המבטיחה ביותר לטאשינגהאם, כבוד שזכתה לו גם בטקס פרסי גלובוס הזהב באותה השנה. בשנת 1999, דירג ארגון הקולנוע הבריטי (BFI) את "קורטוב של דבש" במקום ה-56 ברשימת 100 הסרטים הבריטיים הטובים ביותר שאי פעם יצאו.
עם זאת, השפעת הסרט והמחזה לא נשארה בגבולות הקולנוע בלבד - פול מקרטני, יליד ליברפול כמובן (כמו טאשינגהאם), התחבר לנושאים הבוערים שהעלו המחזה והעיבוד שלו, ובחר לבצע את השיר "A Taste of Honey" - במקור נעימה אינסטרומנטלית שהולחנה במיוחד עבור ההפקה האמריקאית של המחזה (והפכה ללהיט כשנוגנה ע"י המוזיקאי הרב אלפרט ב-1965, והעניקה לו ארבעה פרסי גראמי), שלה חוברו מילים בשלב מאוחר יותר (ובוצעה לראשונה ע"י בילי די וויליאמס, כוכב המחזה) - באלבומם הראשון של "הביטלס", "Please Please Me" ב-1963. ארבע שנים מאוחר יותר, חזר מקרטני אל המחזה, ובייחוד אל שורה ספציפית ממנו, אותה אומר ג'פרי לג'ו - "Your Mother Should Know" ("אמך צריכה לדעת") - ובנה סביבה שיר "Music Hall" עליז לפרוייקט השאפתני של להקתו, "Magical Mystery Tour". קרוב ל-20 שנה מאוחר יותר, הביא לשיריו סולן "הסמית'ס" מוריסי - יליד מנצ'סטר - את אהבתו לדילייני ול-"קורטוב של דבש": תמונתה של המחזאית התנוססה על אלבום האוסף של הלהקה, "Louder Than Bombs" מ-1987, ועל עטיפת הסינגל "Girlfriend in a Coma" מאותה השנה (הקליפ לשיר כלל קטעים מהסרט "נערי העור" מ-1964, בכיכובה של טאשינגהאם). אך מוריסי לא הסתפק רק במחווה ויזואלית, וביסס את אחד משירי הלהקה, "The Night Has Opened My Eyes" על המחזה ועל השורה "The dream has gone but the baby is real" ("החלום נגוז אך התינוק אמיתי").
לסיכום, "קורטוב של דבש" אולי יתפס לעיתים כ-"איטי מידי" עבור קהלים מודרניים (מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ" אורי קליין כתב לאחרונה טור דעה מעולה על טענה מגוחכת זו) או "בריטי מידי", אך אין שמץ שלו שלא יכול להשתלב בקלות בסיפור המתרחש ב-2021. היחס הבינלאומי כלפי נשים עדיין חי וקיים; מיליארדי משפחות חיות מתחת לקו העוני ברחבי העולם; הפלה היא עדיין נושא שנוי במחלוקת באיזורים רבים (כולל במחוזותינו) בעולמינו והקהילה הגאה אמנם נמצאת יותר ויותר במיינסטרים (ובוודאי לא נחשבת לעבירה פלילית, כפי שהייתה בבריטניה בזמן עליית הסרט), אך עדיין סובלת מהתנכלויות בלתי פוסקות, גם (ובייחוד) בחודש הגאווה. כל מה שדילייני עשתה, ובסופו של דבר גם ריצ'רדסון, הוא לשים על הנייר ועל המסך הגדול את המתרחש סביבם וגם סביבנו.
