כשמדברים על הבמאים הגדולים של עשרים השנים האחרונות, מדברים לרוב על כריסטופר נולאן, פול תומאס אנדרסון, גרטה גרוויג ו-ג'ורדן פיל. הבמאי פיט דוקטר צריך לעמוד לצידם באותה הרשימה. דוקטר, אחד מהאדריכלים של חברת פיקסאר (וכעת מנהלה הראשי, לאחר שמובילה המקורי ג'ון לסיטר פרש מן החברה ב-2018) ומי שעומד מאחורי מה שאני מכנה כ-"טרילוגיית החקר" - "מפלצות בע"מ" (2001), "למעלה" (2009) ו-"הקול בראש" (2015) - נהנה לפרק ולהרכיב דברים שנראים לכולנו כמובנים מאליו: פחדי הילדות, הפחד מפרידה בטרם עת והתמודדויות ההתבגרות; כולם דברים מופשטים לחלוטין, אך פעם אחר פעם (באמצעות סיוע מטאלנטים אחרים בחברה) הצליח דוקטר לתת חיים וצורה יצירתית ביותר ומובנים לילד ולהורה, ללא התנשאות או "טמטום" השיח כלפי כל אחד מהגורמים. כך, עצב יכול להימכר כצעצוע לכל ילד ומפלצות יכולות לככב בפארקי שעשועים עצומים. סרטו האחרון של דוקטר, "Soul", שהיה אמור לצאת לאקרנים בקיץ האחרון ולבסוף נדחה לתקופת החורף ולפרימיירה בלעדית ברשת הסטרימינג "דיסני פלוס", ממשיך את קו המחקר אך גם מתחיל לפרק אותו, ומגיע לבסיס כל השאלות: מה מטרתנו פה?
ג'ו גרדנר (ג'יימי פוקס) הוא מורה למוזיקה בבית ספר יסודי ובעיקר, נגן ג'אז מתוסכל. כאשר הרגע הגדול שלו סוף סוף מגיע והוא מתקבל לקוורטט של נגנת הג'אז האהובה עליו דורותיאה וויליאמס (אנג'לה באסט), תאונה מצערת מעבירה את נשמתו ל-"The Great Beyond", שמביאה את המתים לעולם הבא. בעוד הוא מנסה לברוח על חייו, או מה שנשאר מהם, ג'ו נופל ל-"The Great Before", המקום בו נשמות צעירות מקבלות את האפיון שלהם ועושות את דרכם בדרך לעולם. שם הוא מצוות עם נפש צינית להפליא וסרבנית "חיים" מושבעת - מס' 22 (טינה פיי) - איתה הוא חותם על "דיל": הוא יסייע לה לחמוק את מבחן קבלת "הניצוץ" (לא הסרט, אבל לא פחות ריסקי ממנו) שמשלים את המעבר לכדור הארץ, ואילו היא תעניק לו את אותה מדבקת המעבר, כדי שהוא יוכל להספיק להופעה הגדולה באותו הערב. רק לפי התיאור הקצר, ניתן להבין שדוקטר חותר עמוק למונחים נורא רגישים למין האנושי, ולערער את ההנחות הבסיסיות שלנו בעניין - הוא אפילו לא מבזבז רגעים: כבר בפחות מעשר דקות לתוך הסרט, וג'ו שלנו מוצא עצמו בעולמות המוזרים שיצר דוקטר. רבים טוענים שפיקסאר היא "מפעל בכי", שעובדת על הרגשות הקלים ביותר של הצופה ו-"מנצלת" אותם. "Soul" הוא עוד סיבה למה הטענה הנ"ל לא נכונה - באמצעות הצגת הרצונות הבסיסיים ביותר שלנו - במקרה זה, הרצון לחיים עם משמעות - והצגת דמויות כאופנים שונים של כולנו, המסע שהדמויות עוברות ובמיוחד התוכחה שלהם לבסוף זהה כמעט לחלוטין לשלנו. כך, הרגשות שהסרט מעורר בנו אינם "מאולצים", אנחנו מרגישיםם חלק מהמסע הזה. המסר המרכזי של הסרט, לפיו לא כל יצור חי חייב להיות בעל משמעות ספציפית כאן, או בעל טאלנט עצום, או לתלות את כל תקוותיו באותו הרגע שיגשים את חלומו אלא עליו לדעת שהוא כאן בשביל עצמו, לחיות את הרגע ולאהוב אותו, גם משמש כהתרסה כלפי המסרים הבנאליים שתמצאו בסרטי ילדים עכשוויים (מה יכול להיות יותר התרסה מסרט שמדבר כה בגאון על מוות?) וגם כלפי אמונותיהם של מרבית מההורים שצופים עם ילדיהם. אמנם התעוזה הזו לא תמצא חן בעיני כולם, ואולי המסר יהיה סבוך מידי (אין הרבה הבדל בין התסריט של הסרט לבין תסריט של צ'ארלי קאופמן), אבל עצם קיומם הוא כבר ראוי להערכה עצומה - משמעו שדוקטר אומר לנו: אין דבר כזה "סרטי ילדים" ו-"סרטי מבוגרים", אלא סרטי "נשמה".
בכל הנוגע לסובב סביב הסיפור - אנימציה, מוזיקה וכמובן גיוון - פיקסאר תמיד מעלה את דרגתה מסרט לסרט, ומותחת את הגבולות הנוקשים של מה סרט אנימציה מסוגל לעשות או להעביר. "Soul" אינו יוצא דופן בכך, אבל הוא מרגיש כמו מגרש משחקים אחר לגמרי בשביל פיקסאר, מכמה סיבות: ראשית, זהו הסרט הראשון של החברה שסובב סביב דמות שחורה, קהילה שחורה ומוזיקה שחורה. בתור חברה שהואשמה בעבר ב-"לבנות יתר", פיקסאר בשנים האחרונות לוקחת את הביקורת לתשומת ליבה, ואחרי הסרטון הקצר זוכה האוסקר "באו" וכמובן "קוקו", "Soul" גייסה לחיקה את התסריטאי קמפ פאוורס (שעומד מאחורי התסריט לסרטה עטור השבחים של רג'ינה קינג, "One Night in Miami") -שקודם מאוחר יותר לבמאי שותף לצד דוקטר, כוח נשי אמיתי - עם דנה מוריי (הסרטון מועמד האוסקר "לו") כמפיקה וטינה פיי כמדובבת וכותבת שותפה (לאחר ש-"החצי השני" שלה, איימי פוהלר, עשתה את אותו התהליך בסרט הקודם של דוקטר - "הקול בראש"), קאסט עתיר טאלנט שחור ומוזיקלי (באסט, פוקס, קווסטלאב, דיוויד דיגס) וליהוק והתייעצות עם בכירי הנגנים והמפיקים בתחום הג'אז - מקווינסי ג'ונס ועד הרבי הנקוק וג'ון באטיסט (נגן הבית בתוכניתו של סטיבן קולבר), כאשר האחרון הלחין את מחציתו של הסרט (כבר נגיע גם לפסקול המושלם). התוצאה של הליך זה, שנעשה לא רק מ-"כורח" אלא מההבנה שזו הדרך ההגיונית ביותר להציג את עולמו של נגן ג'אז (דוקטר טען כי זה רק מובן מאליו שדמותו של ג'ו תהיה שחורה, בשל הקשר הכה גדול של הקהילה למוזיקה), היא אחד הסרטים הריאליסטיים ביותר של החברה (אי שם ליד "הדינוזאור הטוב" המושמץ שלא בצדק) - לפחות בקטעי העולם האמיתי - וככה ה-"וייב" של הסרט אף יותר משכנע יותר מסתם דמויות מצויירות זזות.
שנית, האנימציה: להגיד שהאנימציה של פיקסאר מרהיבה זה כמו להגיד שהשמש זורחת ביום. עם כל סרט חדש, החברה "נאלצת" להמציא פיצ'ר חדש להליך האנימציה ולשכלל אותו - "מפלצות בע"מ" חידשה את הנפשת השיערות עם יצירתו של סאלי, ו-"מוצאים את נמו" נתנה פתח לסרטים ממוחשבים המתרחשים בסביבה מימית. ב-"Soul", שאלו את עצמם האנימטורים שאלה לא פחות גדולה מזו שעומדת במרכז הסרט - איך מנפישים נשמה? לאחר גרסאות רבות, התקבעו האנימטורים על הנשמות כדמויות ספק א-מורפיות ספק חמודות, ופיתחו מערכת מיוחדת שתשמור על השקיפות שלהם אך תשאיר אותם כעשויים מחומרים גולמיים. בכל הנוגע למרצי ה-"U-Seminar", "המיתוג מחדש" של ""The Great Before" (אגב, באחת מהבדיחות המוצלחות של הסרט - ויש לא מעט מהן - לכל המרצים קוראים ג'רי - כאשר הם מדובבים ע"י לא פחות מווס סטודי, אליס בראגה וריצ'רד איואדה כפרה עליו, מלבד טרי, "רואה החשבון" הנבזה של העולם הבא, שמדובב ע"י שחקנית הבית של טאיקה וואייטיטי, רייצ'ל האוס), האנימטורים הלכו "חזק" על מוטיב הסוריאליזם שמתלווה לאורך כל הסרט, ועיצבו אותם כמעין שילוב בין יצירותיהם הגדולות של פיקאסו, קנדינסקי ומירו - כאשר הם נדמים כיצורים דו מימדיים ולא ניתנים לגישה אך גם כדמויות תלת מימדיות כאשר הם פונים הצידה. הגישות הללו לאנימציה ב-"Soul" הופכות אותו למהמם מתמיד אבל במקביל מעין וידיאו ארט רק עם דיאלוג. אם זה לא ברור עד כה, היצירתיות נשפכת ביצירת את אותם קטעי "הוידיאו ארט", לדוגמה: אנשים השקועים בדבר המסב להם אושר רב חגים סביב במעין אורות זוהרים, ואילו אלו שנשמתם סבוכה באובססיות רעילות הופכים למפלצו חול שחורות ומטרידות - תראו לי עוד סרט מהשנים האחרונות (ולא פיקסאר) שפועל באותה הדרך ופחות כמו "פרוזן".
גם המוזיקה הושפעה ומשפיעה על תהליך האנימציה: האנימטורים השתמשו בתנועות ידיו וביצועיו של מלחין הסרט ג'ון באטיסט כבסיס להופעתיו של ג'ו בסרט - למעשה, הבחינו היכן כל אצבע נמצאת ואיירו את התנועה בסרט כמעט אחד לאחד למיקומים אלו. כך, בעוד שסצנות הנגינה סוחפות את הקהל הרחק לתוך המוזיקה, סצנות העולמות המקבילים סוחפות את הקהל ליקום אחר. האחראים על כך הם טרנט רזנור ואטיקוס רוס, "ניין אינץ' ניילז" וזוכי אוסקר בעבור "הרשת החברתית" בשבילכם (ובכללי, שותפים קבועים ליצירה עם דיויד פינצ'ר - גם על תוצרו האחרון "מאנק"), שמחליפים את שותפו הקבוע של דוקטר להלחנת סרטיו, מייקל גיאצ'ינו. אם לפני 20 שנה הרעיון שרזנור ושותפו ילחינו סרט "מצוייר" של פיקסאר היה נראה כמעט בדיוני לחלוטין, כיום זו נראית הבחירה ההגיונית לחלוטין: הפסקול של השניים כאן מהפנט וחסר מעצורים כאחד, כאשר האלקטרוניקה יוצרת אווירה מיסטית משהו ומזכירה את לחניו של תומאס ניומן לעוד להיט של האולפן, "וול-אי".
לסיכום, "Soul" הוא לא רק הוכחה לחוזקתה של פיקסאר לאחר 34 שנות קיום, או לתעוזה הגדולה של אולפן גג גדול כמו דיסני לאשר פרוייקט שכזה - הוא הוכחה לכוחה העצום של היצירתיות, של סיפור קל אך סוחף, של ניסיוניות וכמובן, של האנימציה כמדיום שווה בין שווים, ולעיתים כזה שמתעלה על עמיתיו.
הערה: כפי שציינתי, "Soul" לא קיבל לבסוף הקרנה תיאטרלית ונשלח ישר לתהומות הסטרימינג (שלא זמין בארץ, אגב). בעוד שנחמד לעצור ולמצוא את כל הרפרנסים, או יותר נכון, את ה-"Easter Eggs" שפיקסאר אוהבת כה לשתול בסרטיה (עדכון: מצאתי לא מעט - למעוניינים צרו קשר בפרטי :}), לחוות סרט של החברה על המסך הגדול היא מסורת עתיקת שנים עבורי, שנעה עוד מהסרט הראשון שלי בקולנוע - "מוצאים את נמו". כך אירוע מכונן של השנה הפך עבורי לעוד צפייה מזדמנת על צג המחשב. מי ייתן וזו לא תהיה דרך הצפייה בסרט הבא שיצא מהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה