‏"לוקי" ‏- ‏משבר ‏אמצע ‏הנבלים

יש הרבה דרכים להתמודד עם נבל: הדרך הפיזית, הדרך האסטרטגית, הדרך ההגיונית… אבל יש דרך אחת שבאמת תניא אותו מלהמשיך מדרך הרשע - לערער אותו מבפנים. כך "DC" שברו את ארתור פלק כה חזק עד שהג'וקר יצא ממנו; כך קרואלה הנבלית האולטימטיבית הפכה בגרסה החדשה של דיסני ליתומה טראומטית; וכך גם ת'אנוס, הרשע הגדול ביותר שגיבורי מארוול התעמתו איתו עד כה, ניצל את דקותיו האחרונות להיפרדות כנה מבתו בה התעמר תמיד. אבל יש נבל אחד שתמיד זגזג בין ההגדרות ואמנם אכן זכה ל-"גאולה" מדרכו הסוררת, אבל אף פעם לא התעמק (מפאת זמני הופעתו) במטרתו האמיתית - למה אני בכלל אל התכסיסים? את השאלה הזו שואל - וכנראה ימשיך לשאול את עצמו לא מעט - לוקי AKA טום הידלסטון בסדרה החדשה באותו השם של אולפני מארוול בשירות הסטרימינג "דיסני פלוס", שעלתה לאוויר שלשום (ד') ותרוץ במשך 6 פרקים. אחרי ניסויי המעבדה בצער ותרבות פופולרית ב-"וונדה-ויז'ן" וההתמודדות עם גזענות סמויה וציפיות חברתיות ב-"הפלקון וחייל החורף", איך תוכנית על דמות שמתה וחזרה לחיים יותר פעמים מישו יכולה לחדש ולתרום לנועזות של הפרוייקטים בפלטפורמה הנוכחית? התשובה היא - המון.

"לוקי" ממשיך את דרכו של אחיו המאומץ של ת'ור מאיפה שפגשנו אותו בפעם האחרונה - "הנוקמים: סוף המשחק" (2019). כלומר, פגשנו גרסה מסוימת שלו (ספויילרים קצרים לסרטים שוברי קופות בני 3-4 שנים, אז ראו הוזהרתם אני מניח) - לאחר שלוקי המקורי מת בידיו של ת'אנוס האכזר בדקות הראשונות של "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (2018) וזה מוחק חצי מאוכלוסיית העולם, הנוקמים הנותרים חוזרים אחורה בזמן לאסוף את אבני האינסוף מנקודות שונות שבהם נכחו. אחת מהן היא הקרב הגדול ב-2012 של לוקי כנגד חבורת הגיבורים בניו-יורק (שגולל ב-"הנוקמים" הראשון). במהלך הכאוס שמתחולל כדי שהנוקמים העתידיים יגנבו את ה-"טסרקט" (שמכילה את אבן החלל והניעה הרבה מסרטי החברה), לוקי של 2012 גונב את הטסרקט בהיחבא ונעלם. את כל האקספוזיציה המסובכת הזו מציגה לנו התוכנית בכמה דקות (ובכמה שוטים חדשים, שמראים את נקודת מבטו של לוקי באירוע), כך שאין בזבוז זמן על "אירועי הפרקים הקודמים" או על גישור הפער למעריצי מארוול שאולי לא ראו את הסרט הגדול ביותר שהוציאה החברה עד כה. במקום זאת, אנו מועברים ישר למדבר גובי, שם נוחת במפתיע לוקי 2.0 אך לפני שהוא יכול להגיד "רובינזון קרוזו", הוא נתפס ע"י הארגון הכל-יכול - ה-TVA ("הרשות לואריאנטיים זמניים"; "Time Variance Authority") - שעומד מעל גבולות הזמן והקסם, ועושה ככל שביכולות למנוע פגיעה ב-"רצף הזמן המקודש" - כלומר, רצף הזמן שבו כל עלילות מארוול מתקיימות. הארגון הבירוקרטי הזה (שנראה ופועל כאילו עצר בשנות ה-70) עוצר "פושעים על-זמניים" (במקרה הזה, לוקי), ששוברים את רצף הזמן הרגיל ויוצרים מציאות חדשה שלהם, שעלולה להוביל להיווצרות מלחמת מציאויות (Multi-Verse war). את כל האקספוזיציה המייגעת הזו מעבירה הקמע של הארגון, "Miss Minutes", בסרטון אנימציה קצר ואנכרוניסטי (המזכיר סרטוני תעמולה של ממשלת ארה"ב כנגד האיום הגרעיני ממזרח בשנות ה-50) שתופס את העין ישר, מעביר טוב את הכלי העלילתי-הכה-חשוב הזה להמשך השלב הנוכחי במארוול (עלילת "לוקי" תוביל לסרט הקרב "דוקטור סטריינג' במימדי השיגעון", אליו תתנקז גם עלילת "וונדה-ויז'ן") בחינניות אמיתית ("סיניפילים" אמיתיים יזהו את הקריצה ל-"פארק היורה" וסרטון ההדרכה הדומה שלו). אחרי ההלם הראשוני, פוגש לוקי בגיבור השני של התוכנית, הסוכן מוביוס (אוון וילסון) - סוכן ותיק בארגון, שטרוד בחקירת מקרי הרצח המסתוריים של צוותיו ע"י "פושע על-זמני" לא מזוהה. לוקי, המצוי במשבר אקזיסטנציאלי חמור, מגויס במהרה ע"י מוביוס להוות לו שותף בחקירת הפשעים, ואולי לגלות דבר או שניים על מטרתו האמיתית.

כבר במבט ראשוני אפשר להבין ש-"לוקי" שונה מכל דבר "מארוול-י" שראינו עד כה, וזה אומר משהו: אחרי שתי תוכניות שהרגישו כמו פניית כיוון חדה ימינה (הפוסט-מודרניזם ב-"וונדה-ויז'ן" והריאליזם הקשה ב-"הפלקון וחייל החורף"), "לוקי" - שמבוסס על דמות שכבר הייתה חריגה בנוף הפרנצ'ייז הגדול בעולם, שבתורה מבוססת על אל נורדי עתיק שהיווה השראה למאות משלים וסיפורים לאורך השנים - רוצה להיכנס ישירות לנבכי המד"ב הפילוסופי. להתראות "ת'ור: העולם האפל", שלום "ד"ר הו". הכותב הראשי מייקל וולדרון (שבעברו נוכל למצוא כתיבה ל-"ריק ומורטי" ובעתידו כתיבה ל-"דוקטור סטריינג' במימדי השיגעון") והבמאית קייט הרון ("חינוך מיני") משתמשים בדימויים מוכרים מעולם המד"ב "המעונב" - נקרא לו ככה - בשביל להציב ללוקי אויב אמיתי: אנשים ממוקדי מטרה. כך מופיעים בזה אחר זה חדרי המתנה ארוכים נוסח "דואר ישראל" ("ביטלג'וס"), פקידים משועממים בחדרי משרדים ("ברזיל", "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"), בית משפט הדן בפשעים לא-מוחשיים ("המקום הטוב") ועולם עתידני חדשני וקודר ("מטרופוליס", "בלייד ראנר"). שגיבורינו מגלה שיש אכן כוחות חזקים ממנו, וקסמיו אינם פעילים במישור זה, לוקי 2.0 עובר את כל שלבי ההתמודדות המצופים - אותם אלו שלמקבילו היה משך של שישה סרטים לפחות לעבור. כך, כשהוא מצוות מול מוביוס של וילסון - הציני, הסרדוני, שראה ויודע את גורל כל יצור חי ביקום - הסוכן חודר אותו ישר, מבין ללב ליבו של האל שאוהב להגדיר את עצמו כ-"רשע" ו-"נכלולי": "אז אתה אוהב לפגוע באנשים?", שואל שוב ושוב מוביוס, כדי לערער את האגו המנופח של לוקי, וכשזה עונה לו בדימויים מפוצצים על חופש האדם, הסוכן "מכניס לו אחת" - "בחור של מטאפורות, אני אוהב את זה. גורם לך להישמע חכם."

 חשוב לזכור שהלוקי שאנו פוגשים הוא לוקי שזה עתה גילה את האמת המרה על עברו, גורש בבושת פנים מאסגארד, נכשל בניסיונו המרהיב להשתלט על ניו יורק - אך עדיין נחוש במטרתו להשתלט על העולם, בלי סיבה של ממש. כשמוביוס (ספויילר קטן) מראה לו את עתידו המר (באמצעות פילם ישן - דימוי יפה למינוריות של החיים האנושיים בפני היקום) ואת מותם של שני הוריו האהובים (כולל של אמו באשמתו העקיפית), לוקי נשאר חסר כל. חסר כוחות, חסר מטרה, חסר כיוון אמיתי לחיים. בצורה זו, מארוול אף מתקילה את DC, שמתעסקת באלים מיוסרים מאז שנותיה הראשונות, אך בעוד החברה הנ"ל עדיין מקדשת ומהללת את הגיבור, כאן דווקא הנבל שואל - "האם אני באמת ראוי לקיום של ממש אם אני רק כלי משחק בסיפורם של הגיבורים?"; אותו לוקי כל יכול הופך בין רגע לדטרמיניסט. 

רעיונות קודרים ופסימיים שכאלה הם יכולים להפוך בקלות לקלישאתיים וציניים בידיים הלא-נכונות, במיוחד שהם בידיים של מעצמת מדיה עשירה כמו "דיסני", אבל הרוח הניסיונית ששוררת במסדרוני פלטפורמת הסטרימינג מאפשרת ליוצרים מוכשרים, שבעברם ניסיון בחקירת רעיונות שכאלו, לבוא ולפרק דמויות אייקוניות מהיסוד (בדומה ל-"קרואלה", שאמנם הכתירה מראש את הדמות הנבזית כדמות שונה לחלוטין, אך פנתה לכיוון אחר לגמרי מאשר סרטי "הנבלים" האחרים של דיסני) ולנטוע בהם בעיות אנושיות רלוונטיות - מה מהות חיי אם הכל מוחלט מראש? למה עליי לנווט את חיי כשאלוהים צוחק מהצד? - ובמקביל לנסות ולסתור את תהיות אלו, כדי לא להידרדר לפורמט "הגיבור בעל הרחמים העצמיים". כנראה שרעיונות אלו לא היו עובדים באותה הצורה המיטבית מבלי חזרתו של הידלסטון לתפקיד, שב-10 שנות גילומו (12, אם סופרים את ליהוקו המקורי) של לוקי הפך לסנגור הראשי שלו ולחוקר סלע קיומו, אך עדיין מביא כאן תצוגת משחק אחרת לחלוטין משהראה בתפקיד עד כה - ההומור הריאקציונרי של "ת'ור: רגנארוק" והפאתוס השייקספירי של שני סרטי "ת'ור" הראשונים נמצאים כאן, אך הלוקי השבור שמולנו דומה יותר לבאז שנות-אור המפוכח ב-"צעצוע של סיפור" הראשון (כן, זה הדוגמה שבחרתי להביא) מאשר נבל גנרי "מארוול-י" אחר, כמו קסיליוס או מלקית' (או כל מיני שמות אחרים שהייתי זורק לכם כאן והייתם קונים את זה כי אף אחד בתכל'ס לא זוכר מי אלו). ליהוקו של אוון וילסון מול הידלסטון, הבדחן הציני מול האל המלא בעצמו, הופך את הציוות הנ"ל ל-"באדי קומדי" משובח, אולי אפילו יותר מ-"הפלקון וחייל החורף".

לסיכום, עד כמה שזו קלישאה עתיקה - "לוקי" הוא באמת דבר אחר, בתוך פלטפורמה שכבר מציעה דברים אחרים, בים שיחזורים, רימייקים וריבוטים זהים לחלוטין. תערובת של "חוק וסדר", טרי גיליאם וטיפול פסיכולוגי בקליניקה המקומית גורם לי לתהות בשיא הרצינות - לאן "לוקי" ילך מכאן? לעתיד? לעבר? להווה? את התשובה עוד נדע בהמשך. בינתיים, נישא את עול גורלנו.