"וונדה-ויז'ן" - מארוול, גרסת קרובים קרובים

דיסני הוא לא הארגון הראשון שעולה לנו לראש כשאנחנו חושבים על לקיחת צ'אנסים וסיכונים בעולם הבידור. כך, דווקא כגוף כה מהוקצע ומחושב, עם מטרות רווח מובהקות, המתרחש בפלטפורמת הסטרימינג שלו - "דיסני פלוס" (שלא זמין בישראל כעת) - הוא חריג לחלוטין: בין אם מדובר בהכנסתם של סרג'יו ליאונה ואקירה קורסאווה לעולם המיתולוגיה של "סטאר וורס" בשתי עונותיה של "המנדלוריאן", ובין אם במתיחת גבולות "הסרט המצוייר" עד תום ב-"Soul" - דיסני מבהירה שנטפליקס היא לא היחידה שנותנת ליוצריה חופש אמנותי רחב (אך אמנם לא מוחלט כמו יריבתה, בכל זאת - סטרימינג "לכל המשפחה"). "וונדה-ויז'ן" ("WandaVision") הוא הדוגמה האחרונה לרוח החדשה שמנשבת במסדרוני חברת העכבר המפורסם - האם להמשיך את הפרנצ'ייז המרוויח ביותר שלך והמרוויח ביותר בעולם עם סדרה כמעט לינצ'יאנית (מלשון דיויד לינץ', לא עושים באף אחד לינץ' בסדרה) שמציבה שניים מהגיבורים החמורי סבר והכוחניים ביותר שלך באמצע הומאז' מדויק להיסטוריית הסיטקומים האמריקאית נראית החלטה טבעית? לא - אבל אם זה הכיוון, ו-"וונדה-ויז'ן" הוא המודל, אז תנו למארוול ולדיסני את כל הפרסים. 

אז על מה בכלל "וונדה-ויז'ן"? קשה נורא להסביר, וגם כשמסבירים לא כל כך בטוחים שמבינים בעצמנו את הפורמט - אבל על רגל אחת: כחלק מהעידן החדש של מארוול, אחרי סיום סאגת אבני האינסוף עם האפוס שובר הקופות "הנוקמים: סוף המשחק", מארוול מנסה לתת לסיפורים שקצת נעלמו בשלהי הסיפור המרכזי והסוחף במה משלהם. הבמה היא "דיסני פלוס", ונושאות הדגל הראשונות הן "לוקי", אודות האח הסורר והפופולרי של ת'ור ו-"הפלקון וחייל החורף", אודות שני "האחוקים" של קפטן אמריקה, שמנסים להשליט סדר אחרי שהמנטור שלהם פרש לגמלאות. רצה הגורל וגם מארוול לא התחמקה מידיה ההרסניות של הקורונה, וכל תוכניותיה ל-2020 (שעליהן ועוד תוכלו לקרוא בפוסט שלי כאן) - כולל שתי התוכניות הנ"ל ושני סרטים, "האלמנה השחורה" ו-"הנצחיים" - נדחו עד דלא ידע והשנה נותרה יתומה מתוצרי החברה. כך, "וונדה-ויז'ן" נותרה לבדה בחזית ונאלצת להוות את יריית הפתיחה לפרק הבא של החברה - וונדה מקסימוף/מכשפת השני (Scarlet Witch) ו-ויז'ן, האנדרואיד עם אבן האינסוף במצחו, שאיבד את "חייו" כתוצאה מכך ב-"הנוקמים: מלחמת האינסוף" (זה לא ספויילר - עברו כמעט 3 שנים), מוצאים את עצמם מנסים להתרגל לחיים "נורמליים" בתוך שחזור כמעט מדויק לסיטקומים מובחרים בטלוויזיה האמריקאית, כאשר כל פרק הם נעים לעשור אחר: הפרק הראשון מדמה את הסיטקום הראשוני והשמרני של שנות ה-50, השני הוא מחווה לסיטקום היותר משוחרר של שנות השבעים וכן הלאה וכן הלאה… למה אנחנו צופים בתוכנית בתוך תוכנית? איך ויז'ן פתאום חזר לחיים וכעת מככב כשחקן קומי? "וונדה-ויז'ן" לא מעוניין לספר לנו, אלא לחשוף זאת שכבה אחר שכבה, כאשר כל פרק משהו מעט מטריד קורה, ו-וונדה והקהל מבינים שהמציאות קצת יותר מסובכת מהחינניות שעל המסך. 

כאשר התוכנית עלתה לאוויר, שני פרקיה הראשונים שוחררו, שמתפקדים כפרק בתוכנית ישנה לכל דבר ועניין - אין ספק שלתת לקהל המעריצים הכי מבוסס בעולם קצת תוכן ראשוני אחרי שנת בצורת ואז להפוך את התוכן הזה למכתב אהבה לטלוויזיה ואפס אקשן או לעיתים היגיון הוא סיכון עצום, אבל הוא יכול למשוך אליו לא מעט אנשים שהמילה "מארוול" זרה להם לחלוטין. נכון, כבר נשמעו מעט ביקורות ברשת על כך שהסדרה לוקחת את עצמה מעט באיטיות מידי ומתאהבת בפורמט הסיטקום לזמן לא מבוטל, אבל אני.מת.על.זה. בתור מי שגדל על לא מעט סיטוקמים מובחרים מהמעצמה הגדולה - מ-"אלף" ועד "סיינפלד" - צפייה ב-"וונדה-ויז'ן" היא תענוג אוטופי אמיתי, ואי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני צוות ההפקה על ההשקעה. הכל כאן משוחזר לפרטי פרטים - לדוגמה, הפרק הראשון - שמהווה מחווה ברורה ל-"המופע של דיק ואן-דייק" ו-"I Love Lucy" - צולם מול קהל חי, ה-Ratio החתוך של הצילום, כולל בדיחות קרש קלאסיות ושחקנים שנכנסים ישירות לקלישאות הישנות של הפורמט, כמו הבוס הזועף של ויז'ן, המגולם ע"י פרד מלמד (סיי אייבלמן ב-"יהודי טוב" של האחים כהן) ואשתו המתחנחנת, המגולמת ע"י שחקנית המורגלת לז'אנר, דברה ג'ו-ראפ (הלא היא אמא של אריק - טופר גרייס - ב-"מופע שנות ה-70"). אין פלא אם כך שהמחקר לפיתוח התוכנית עבר גם בואן-דייק עצמו, כאשר היוצרת ג'ק פישר (התסריטאית של "האלמנה השחורה" הקרב ובא), הבמאי הראשי מאט שאקמן ("הגדולה", "פילדלפיה זורחת") ונשיא מארוול ובעל הויז'ן (הבומבה לא בכוונה) קווין פייגי פגשו את אגדת הקומדיה, וזה טען בפניהם שהסוד הגדול מאחורי סיטקום מוצלח הוא להנחות אותו לפי "מה שיכול ולא יכול לקרות בחיים האמיתיים".

 הפרק השני, לעומת זאת, הוא כמעט אחד לאחד "Bewitched", כאשר גם וונדה וגם ויז'ן מתפקדים כטאבת'ה, ונאלצים להסתיר את זהותם המכושפת ולהתאים את עצמם לחיי הבורגנות ולשולטים בה, כדוגמת "משמר השכונה" המקומי ומופע כשרונות מזויף. הפרקים מתחילים ונחתמים, כנהוג בפורמט, בפתיח זכיר ושיר קליט עוד יותר - רוברט וקריסטן-אנדרסון לופז, זוג המלחינים זוכי האוסקר שעומדים מאחורי להיטים כמו "Let It Go" מ-"פרוזן" ו-"Remember Me" מ-"קוקו", הלחינו לכל פרק שיר פתיחה המתאים לתקופה עם ויזואליה מתאימה - לדוגמה, פרק ה-"Bewitched" מלווה בפתיח מצוייר נוסח "האנה-ברברה", בדיוק כמו בסדרה המקורית. אבל הפורמט באמת עובר את מכשול הגימיק בזכות הופעותיהם הנהדרות של שני גיבוריו - אליזבת' אולסן כוונדה ופול בטאני כ-ויז'ן - שמתגלים ככשרונות קומיים לא פחות מהכשרונות הדרמתיים שלהם. אולי זה בגלל העבר המשפחתי של אולסן כאחות לשתי תאומות מוצלחות מאחד מהסיטקומים המוצלחים ביותר - "צער גידול בנות", אולי זה הקלילות של בטאני על המסך - אבל זה עובד ובגדול. גם קת'רין האן ("טרנספרנט", "גברת פלצ'ר") מתנהגת כאילו יצאה בדיוק מ-"הפלינטסטונים" בתפקידה כאגנס, השכנה המנדנדת של הזוג.

איך כל זה מתקשר למארוול? כמיטב הסרטים והתוכניות שמשתמשים בנוסטלגיה/טלוויזיה כמסווה למשהו אחר שמתרחש מתחת לפני השטח, כדוגמת "פלזנטוויל" ו-"המופע של טרומן", גם כאן הסדקים מתגלים צעד אחר צעד - בין אם בדברים מטרידים שדמויות לפתע אומרות - כולל מעבר מה-Ratio של הסיטקום לצילום הרבה יותר אינטימי וחודרני, להתנהגות הכוללת של וונדה שלעיתים אומרת לנו שהיא יודעת יותר ממה שמתרחש על פני השטח, ועד "פייק" פרסומות למוצרים במהלך התוכנית, כמו טוסטר מבית חברת "סטארק" (טוני סטארק =איירון מן) או בושם מאת ארגון הרשע "היידרה", שערך את הניסויים בוונדה בילדותה לפי הקומיקס. עם תצורה זו של חזרה למיתולוגיה הרחבה יותר של היקום המשותף של מארוול - ה-MCU - פייגי, וכעת גם יוצרי התוכנית, ממשיכים לקרקע את דמויותיהם העל-אנושיות. בשונה מהנעשה ב-DC, שמתרכזים לא מעט בדימוי האל הבלתי מנוצח, השנים האחרונות בז'אנר ההו-כה-פופולרי מאופיינות בניסיון להציב את גיבורי העל עם רגשותינו הבנאליים שלנו, עם סדרת הטלוויזיה "The Boys" החתרנית והצינית בהובלת הקו. מארוול עשתה זאת לא מעט, במיוחד עם "סוף המשחק", שבילה את רוב זמנו בהתמודדות עם אובדן גדול והתרגלות לחיים הריקנים שלאחר "היעלמות" אהובינו. ב-"וונדה-ויז'ן", וונדה של אולסן מרגישה כמי שבורחת מ-"הבשורה" - הן מחיי השליחות שהוטלו עליה כגיבורת על והן מבשורת מות אהובה - אל החיים הנורמליים, אלה שהטלוויזיה הרגילה אותה לחשוב שהם מה שמייחל לו כל מהגר טוב בארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות. כך, וונדה יוצרת לעצמה מעין פרק של "The Twilight Zone" - חיים בורגניים טובים ו-"מושלמים", שמסתירים מתחתם כאב ורצון להתנתק מהכל - ומי מתאים לכך יותר מאשר הזיוף האמריקאי, הצביעות הכה-מוכרת שמסתירה את האמת. אולסן זכאית להכרת טקסי הפרסים מזמן - אולי זו תהיה הפעם שלה.

לסיכום, "וונדה-ויז'ן" הוא אסקפיזם מושלם בכל המובנים - אנחנו זוכים לברוח מחיי היום-יום המדכאים שלנו לסיפורם של צמד גיבורי על אוהבים ולזמנים "עתיקים", בהם הכל היה טיפהל'ה יותר ניתן לעיכול, ואילו הדמויות עצמן זוכות לברוח מהחיים שאנו רואים בהם כמושלמים - חיי האקשן והתהילה, אל פשטות והבנאליות של הפרברים. הלופ הבלתי נגמר הזה מתחיל ונראה שהוא לא עומד לעצור - אני אהיה שם ואעקוב, ומקווה שגם אתם.