סוף השבוע האחרון סומן ע" יציאתם של שני אירועים גדולים בעולם גיבורי העל: הפרוייקט החדש של DC - הגרסה השנויה במחלוקת ובמקביל המצופה כל כך של הבמאי זאק סניידר ל-"ליגת הצדק" (2017) - "ליגת הצדק: גרסת סניידר" ("Zack Snyder's Justice League"), שעלתה ברחבי העולם ב-HBO Max ואצלנו ב-yes VOD, והסדרה החדשה מבית מארוול "הפלקון וחייל החורף" ("The Falcon and the Winter Soldier"), שעלתה ל-"דיסני פלוס" (שלא זמין בארץ לעת עתה) ותרוץ במשך שישה פרקים עד אמצע אפריל. מבין השניים, קל להניח ש-"ליגת הצדק" תהיה המוצר הרציני והשאפתני יותר (בכל זאת, 4 שעות סרט - מינימום "קליאופטרה") ואילו "הפלקון וחייל החורף" יהווה את האקשן הטיפשי שנחוץ מידי פעם בחיינו, במיוחד אחרי הניסוי הייחודי והמצליח שהייתה "וונדה-ויז'ן". האמת, אם לצטט את נפתלי בנט, הפוכה: בעוד "ליגת הצדק" ממשיכה להוכיח את החשיבות העצמית הנפוחה של סניידר וה-DCEU (למרות הביקורות המשבחות, כי בואו נודה - גם "סברי מרנן פוגשים את באטמן" יותר טובה מהגרסה המקורית) ומתרכזת באלים מיתולוגיים מיוסרים ואילו "הפלקון וחייל החורף" אמנם מציגה אקשן משובח בפרקה הראשון (באמצעות סצנת פתיחה מלהיבה שמתאימה לסרט עתיר תקציב, שמעלה את השאלה - האם הקו הדק בין הטלוויזיה לקולנוע היטשטש לחלוטין?) אבל מבלה את שאר זמנה בחקירה מעמיקה ואף פסיכולוגית של שני גיבוריה, וכך ממשיכה את הקו ש-"מארוול" רוצה להעלות (לפעמים בהצלחה, ולפעמים בפחות) לדיון - גיבורי על הם אנשים מן השורה, כמוני-כמוך. גם הם צריכים שקט.
"הפלקון וחייל החורף" מתרכזת במעלליהם של שניים משותפיו הקרובים ביותר של קפטן אמריקה - סאם וילסון/"הפלקון" (אנתוני מאקי; "מטען הכאב", "פחמן משודרג") ו-ג'יימס "באקי" בארנס/"חייל החורף" (סבסטיאן סטאן; "להציל את מארק וואטני", "אני, טוניה") - בעולם שלאחר ה-"בליפ", החזרתם של חצי מאוכלוסיית העולם לחיים ב-"הנוקמים: סוף המשחק" (2019) לאחר שת'אנוס האכזר העלים אותה בסוף "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (2018), ופרישתו של סטיב רוג'רס AKA קפטן אמריקה מהתפקיד לטובת חיים רגילים לצד אהובתו פגי. בעוד איומים חדשים עדיין קמים ובאים, התוכנית חוקרת את רצונותיהם וכאביהם הגדולים ביותר של השניים, ושל העולם ההרוס ככלל - פעולה שכמעט ולא קרתה בכל סרטי מארוול הקודמים, בהם גיבורי העל המשניים, כמו בני האנוש הרגילים ביקום זה, נדחקו הצידה לטובת פיתוח הדמויות המרכזיות (איירון מן, קפטן אמריקה, ת'ור וכו'...) ונקראו לדגל רק שיש רשע חדש להילחם בו. "היה לי קצת רגע של רוגע בווקאנדה. חוץ מזה, רק עברתי מקרב אחד לשני במשך 90 שנה", טוען באקי בעודו ישוב על ספת הפסיכולוגית בסשן טיפול שהקנתה לו ממשלת ארה"ב, לאחר שחננה אותו מפשעיו כ-"חייל החורף" שטוף המוח - פשעים שרודפים אותו שוב ושוב בלילות. כנ"ל לגבי סאם, שדמות המנטור הגדולה שתמיד העריץ נעלמה וכך הוא נותר עם המגן שהעניק לו והמותג שהוא נקרא למלא - אותו מותג שלא הוא, ולצערו, גם לא החברה האמריקאית חושבים שהוא צריך להפוך אליו - לא בשל כישוריו, חס וחלילה (אלו מוצגים לנו בצורה מופלאה בסצנת הפתיחה), אלא בשל צבע עורו בחברה גזענית.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם - קצת קשה להרכיב מכך סדרה, נכון? זה לא "חוק וסדר". אז זהו, שזה מרגיש כמו משב רוח מרענן לפתוח פצעים ישנים בז'אנר שחוק. כותב הסדרה מלקולם ספלמן ("אימפריה") טען ברעיון כי ניגש לסדרה כדי לעשות "צדק" עם שתי הדמויות, וכי "אין אפשרות להפוך את באקי וסאם לאמינים אם אנו לא מתייחסים לטראומה שעבר הראשון ולעובדה שהשני הוא שחור", והתוצאה בהתאם. כמה פעמים בפרנצ'ייז שובר קופות פגשתם בגיבורי על שניגשים לבנק בשביל לסדר את העניינים הכלכליים של משפחתם ונתקלים בסירוב כי הם גיבורי-על, איזו הכנסה קבועה יש להם בכלל? או בגיבור על עם פוסט-טראומה שמנסה את מזלו בעולם הדייטים האינטרנטי? או באחד שתוארו נלקח ממנו רק כי הוא שחור, לטובת לבן מפוקפק? כנראה שלא הרבה. כמובן, אני לא אתעלם מניסיונות עבר לקרקע את הדמויות המיתיות האלה ("The Boys" היא דוגמה מעולה לכך), אבל הצבתן באותן הסיטואציות כמונו, באותו העולם שבור כמונו - אחד מוכה מגיפה, השני מוכה תמותה - עם אותן הבעיות שאנו מנסים לטאטא שוב ושוב מתחת לשטיח כי הן "פוגעות בשלמותינו" נותנות לנו פן הזדהות אחר כשאותו הגיבור שוב עף לשחקים להציל את היום. כי הוא ואנחנו לא חושבים באותו רגע רק על האיום החדש, אלא על גם החשבון בבנק, הבדידות הכואבת והאהבה שנעלמה לה פתאום.
כמובן שאין בכך להגיד ש-"פלקון וחייל החורף" היא ניסיון מושלם בסדרה טלוויזיונית - חבלי הטבור עדיין נראים, בין אם זה בהחזרת הקלישאה העייפה על "הנבל האקו-טרוריסט" בעולם שבו אנשים עם מודעות סביבתית צריכים לקבל יחס של מלכים (אחד מהדמויות אף אומר שרבים מזדהים עם האידיאולוגיה "המאיימת") או פשוט בפורמט היותר קטוע שלה, לעומת הפורמט "הסגור-בתוך הפרק" של "וונדה-ויז'ן". אבל אולי כאן עומד ההבדל הגדול ביותר בין שני היציאות הטלוויזיוניות האחרונות של מארוול - למעשה, בדומה להבדל בין "חזרות" ל-"אחד על אחד", ששודרו צמוד אחת לשנייה ב-"כאן 11" מוקדם יותר השנה: בעוד ש-"חזרות" הייתה האטרקטיבית יותר, זו שהמציאה משפטי מחץ ודמויות כובשות, "אחד על אחד" הייתה איטית יותר, יותר בשוליים, פחות נוצצת - אך בסופו של דבר, שתיהן נגעו בבדידות ובצער האנושי בסביבות שלא נהוג לעשות זאת (התיאטרון/הדימוי החברתי). כנ"ל לגבי "וונדה-ויז'ן" ו-"הפלקון וחייל החורף" - בעוד שאחת קורנת ממרחקים, השנייה מתענגת באפרוריות שלה - אך שתיהן נוגעות בעצבים חשופים בעולם שבור.
לסיכום, "הפלקון וחייל החורף" עוד תספק אקשן טיפשי וכיפי, רעים חסרי גבולות והופעות אורח גדולות מהחיים (קווין פייגי, נשיא "מארוול", כבר הבטיח שהתוכנית תשמש כבסיס לשלושה פרוייקטים עתידיים של החברה) - אבל הדבר השאפתני ביותר שהיא עושה בפרק הפתיחה שלה הוא המודעות לעולם שבו היא נמצאת. לא היקום המדומיין שבו היא מתרחשת, היקום הכאוב בו היא משודרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה