בעיני רבים, חברת "פיקסאר" היא פסגת האנימציה שעולם הקולנוע יכול להציע לנו. זוכה האוסקר הטרי - והסרט האהוב עליי ביותר משנה שעברה - "נשמה" רק חיזק את יסודות ההנחה הזו. אך עם כל אקסיומה מגיעה הכוכבית (לפחות בעולם הלא מתמטי), וחלק מחובבי הז'אנר רואים את השליטה של החברה (ושל דיסני, שפיקסאר בבעלותה) בעולם האנימציה ובטקסי הפרסים "לא הוגנת" למתחרים אחרים לא פחות ראויים, שזוכים לפחות חשיפה. לדעתי, רוב רובה של טענה זו היא די מגוחכת, כיוון שבעידן שבו ז'אנר האנימציה מורכב מההמשך ה-138 ל-"מיניונים", "פרוזן 12" ועוד כמה המשכי "Norm of the North" כי למה לא - עלה התאנה שהוא סרטו השנתי של פיקסאר זכאי במלוא הכוונה לשבחים ופרסים. אבל אין בכך לפסול לגמרי את הטענה, ובמיוחד את יצירותיהם של אחד מהצמדים המובילים בתחום בשנים האחרונות - הבמאים/כותבים/מפיקים פיל לורד וכריסטופר מילר. מי שהשיגו לעצמם שם עולמי עם סרטי "רחוב ג'אמפ", לא הסתירו את חיבתם לאנימציה והביאו לעולם להיטים כדוגמת "גשם של פלאפל" (2009), "סרט לגו" (2014) והמשכו (2019), וככל הנראה סרט הספיידר-מן הטוב ביותר של כל הזמנים,"ספיידר-מן: מימד העכביש" (2018), שגרף את פרס סרט האנימציה הטוב ביותר באוסקר מידיה העצומות של פיקסאר. עכשיו, כשסרטם האחרון מאז צאתו של "מימד העכביש" (אותו כתב לורד והפיק יחד עם מילר), "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" ("The Mitchells vs. the Machines") עלה לנטפליקס, נראה שלצמד יש עוד ביצת זהב ביד - מקום חמישי בארצנו שלנו ומקום ראשון בארה"ב ברשימת הכותרים הנצפים ביותר בסטרימינג, ציון זוהר של 98% ב-"Rotten Tomatoes" ובאזז תקשורתי עצום, וכל זה לאחר "זריקת" הסרט ודחייתו מלוח ההקרנות בידי מפיקתו "סוני" לאחר פרוץ מגפת הקורונה, שהחליטה - בטעות חמורה במיוחד, כמו שהיה אומר המורה למתמטיקה שלי - למכור את זכויות ההפצה לנטפליקס ולאבד הון עתק בקופות הנפתחות מחדש. אז האם כל ההילה סביב סרט המשפחה "המשפחתי ביותר" הזה מוצדקת? כן.
קייטי (אבי ג'ייקובסון, "ברוד סיטי") היא צעירה שנושמת וחיה קולנוע - מאז ילדותה, היא רותמת את בני משפחתה ואת כל הסובבים אותה (במיוחד כלבה מאנצ'י, אותו מדובב כוכב רשת אמיתי - דאג הפאג) ליצירת סרטונים קצרים ומגוחכים ביוטיוב (מפרודיות כלביות על "צ'יינה-טאון" ו-"להיות שם" ועד סיפור חייו הטראגי של המבורגר שנאכל ע"י חברה השעיר). עכשיו שהגיעה לבגרות, וההרשמה לקולג' לקולנוע בקליפורניה צלחה - זו ההזדמנות שלה שלה להגשים את חלום חייה ולעזוב את כל אלו שלדעתה "השאירו" אותה מאחור, בייחוד אביה הרב-בנאי ריק (דני מקברייד, שעדיף לשמוע אותו מאשר לראות אותו), שתמיד התקשה להבין את תחביביה ולהתחבר אליה, למרות ניסיונתיו הרבים. או אז מחליט ריק ליישם את הדרך האולטימטיבית לגישור בין פערי הדורות - הוא מבטל את כרטיסי הטיסה של קייטי לקולג', ומחליט להסיע אותה בעצמו לשם - יחד עם שאר חברי המשפחה: האם לינדה (מאיה רודולף), האח הקטן חובב הדינוזאורים אארון (מייק ריאנדה, במאי וכותב הסרט) והכלב מאנצ'י. מה שמתחיל כסיוט משפחתי עבור קייטי נהפך לקצת יותר כיף בהמשך הדרך - רק שברקע מתחוללת אפקוליפסת רובוטים, שמנסים להשתלט על העולם לאחר שגברו על יוצרם - חיקוי מארק צוקרברג בשם מארק באומן (המים המהלך אריק אנדרה) - וכעת על המיטשלים השסועים, האנשים היחידים שלא נתפסו בהתקוממות הרובוטים, להציל את העולם.
אם אתם מכירים את סגנון היצירה של לורד ומילר, אז כל מה שהכרתם מורחב כאן פי 10, וזה עובד בגדול - העלילה המוקצנת בכוונה משתלבת עם קצב בלתי נתפס של בדיחות ורפרנסים (חלק גדול מהסרט פתאום הופך לפרודיית "שחר המתים"/ "Chopping Mall", סרט אימה-רובוטי נשכח משנות ה-80, וטוב שכך) ואנימציה משלהבת שמשלבת אנימציית תלת מימד "רגילה", עיצוב דו-מימדי ובדומה ל-"מימד העכביש", אלמנטים של חוברות קומיקס, כשכאן הדגש הוא דווקא על שרבוטי יומן של ילדים. כך נוצרה סיטואציה מוזרה, שבה "משפחת מיטשל" דווקא הרוויח מהמעבר לנטפליקס - מהיכולת לחזור ולתפוס כל בדיחה ורפרנס שעוברת בקצב של טיל לאפשרות לשמירה על הציויון הייחודי של הסרט - מהשם (אולפני "סוני" שיווקו את הסרט בהתחלה כ-"Connected"; הייתה זו חברת נטפליקס שנתנה ליוצרים לחזור לשם המועדף עליהם - "משפחת מיטשל") ועד הווייב, שאולי היה מתמתן ביציאה קולנועית והופך ליותר "סינמטי" מהתחושה שהוא נותן כעת - פרק מוארך של סדרת אנימציה מעולה בערוץ דיסני. ההקבלה היא לא מקרית - מייק ריאנדה, עבורו זה סרט הבכורה, עבד שנים רבות כבמאי וכותב שותך בסדרת הקאלט המונפשת "גרוויטי פולס", שהסתיימה לאחרונה בערוץ דיסני. יחד עם שותפו לכתיבה ג'ף רואו, ריאנדה פיתח את הסרט לא פחות מ-6 שנים, כמחווה למשפחה הלא-מתפקדת-אך-אהובה שלו עצמו.
אם כך, אין זו הפתעה שהסרט מרגיש פרסונלי ונותן את הזמן לרגעים האמוציונליים יותר להתפתח באיטיות. כך, לצד העלילה הזריזה (למרות משך הסרט - שעתיים - זמן שנחשב כ-"טאבו" בסרטי אנימציה) ומהלכיה הקלישאתיים לפעמים, זהו הרגש שמוביל והאהבה האמיתית בין הדמויות - ושל היוצרים אליהן - שמניעים את הסרט. כך ילדים שמרגישים כ-"פריקים" או דחויים ע"י חבריהם לשכבת הגיל יוכלו בקלות להתחבר לקייטי ורצונה לעזוב הכל ולהמשיך מחדש. באותה מידה, הורים שחוו מפלה וכישלון בעבר, וכעת חוששים שילדיהם ילכו באותן דרכים לא רגילות/מיינסטרימיות שהם לקחו ויגיעו לאותה התוצאה, ימצאו את עצמם בדמותו של האב האוהב-אך-החלוק בדעתו על רצונה של קייטי. גם עבורי הייתה זו הפתעה - איך בסרט כה פרוע ולא מציאותי אמצא את עצמי ואת חששותיי מהעבר ומההווה? "סרט לכל המשפחה שבאמת מתאים לכל המשפחה", נכתב בביקורת האוהדת בעיתון "הארץ", ואין ספק שהסרט הנ"ל באמת מפיח חיים חדשים בסלוגן המיושן הזה.
הסאטירה על העידן הדיגיטלי לא חומקת מידיהם של היוצרים, וגם היא זוכה כאן לייצוג נרחב - מדמותו הנלעגת של באומן ועד ה-AI הקר והמחושב אותו יצר, PAL (אוליביה קולמן, שמתפרעת כאן ועושה עבודת דיבוב נהדרת, שגורמת לנו לזכור שמתחת לחזות זוכת האוסקר, גלובוס הזהב, האמי וכו' מסתתרת שחקנית שהתחילה דווקא בקומדיה - "פיפ שואו"), שהשגותיו על המין האנושי אינן רחוקות מהמציאות; מהדור ההורי הטכנופובי ועד התלות הבלתי פוסקת של הדור שאחריו, שנולד לעידן, במכשירי הטכנולוגיה והמכה שהם סופגים בעקבות כך. בצורה זו, למרות שהחלק האנושי משחק חלק גדול יותר וחשוב יותר בעלילת הסרט, "משפחת מיטשל" לא שוכח לייצג באופן ריאלי (מינוס הקורונה) את העידן בו אנו חיים, ומדמה את עצמו יותר ל-"ראלף שובר את האינטרנט" המוצלח מלפני כמה שנים מאשר ל-"אימוג'י: הסרט" המזוויע של "סוני" עצמה, שהחליט לכסות כל ביקורת על חברות ההיי-טק העצומות בשכבה של סוכר.
לסיכום - עם קאסט עתיר יכולת קומית (קונאן או'ברייאן; בוגרי "SNL" פרד ארמיסן, בק בנט ומאיה רודולף; ג'ון לג'נד ואשתו כריסי טיגן בתור זוג מצועצע, מעין פרודיה עצמית; וקולמן ואנדרה, שנדמה כציוות כה מוזר - איש שמגלח את שיער ערוותו ומעלה לאינסטגרם ואישה שידועה בגילום מלכת אנגליה - אך שעובד כה טוב), סטייל כה מובחן, והבנת לב האדם - "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" לא פוחד לשבור לנו תובנות קיימות - לא כל סרט אנימציה בנטפליקס הוא שכיח ומשמש בידור טוב לילדים בזמן שההורים ישנים, ולא כל סרט אנימציה חייב לעסוק ברגשות בצורה הכי שטחית שיש (לדוגמה, פרט שהיה פותח כל מהדורת חדשות אם היה נעשה ע"י אולפן עצום מקבל יחס זניח במיוחד כאן בסוף הסרט). "נשמה" עשה את זה, עכשיו תורם של לורד ומילר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה