השאלה עתיקת היומין נשאלת שוב ושוב - האם כשאמן - או אפילו חברה - שידוע ביצירותיו המופלאות יוצר יצירה "טובה" או "חמודה" זו אכזבה, או שגם לו מותר להשתחרר מעמדת הוירטואוז? דיון זה עלה שוב בשבוע האחרון בקהילת חובבי הקולנוע המקומיים והעולמיים, הפעם בשל יציאת הסרט ה-24 במספר של אולפני "פיקסאר", "לוקה" ("Luca"), בבתי הקולנוע אצלנו ובשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" ברחבי העולם. הדחיקה של הסרט לשירות הסטרימינג (ללא עלות נוספת, כפי שמתוכנן ל-"האלמנה השחורה"), בדומה למה שנעשה עם סרטה הקודם של החברה - "נשמה" - לפני כמה חודשים, חיזקה את המחשבה בקרב חלק מציבור המבקרים שזו החלטה נכונה ושסרט "סביר" זה לא היה מצליח ביציאה קולנועית. ההגעה המאסיבית של חובבי פיקסאר - וקולנוע בכלל - לבתי הקולנוע בשבוע האחרון כדי לצפות בסרט מוכיחה שטענה זו פגומה - אבל ראשית כל, בגלל שמדובר בסרט באמת, באמת טוב.
בניגוד לדעה הרווחת, "לוקה" אינו מבוסס על שירה הלא-מקפיץ במיוחד של סוזאן וגה מ-1987, אלא מספר את סיפורו של ילד איטלקי צעיר העונה לשם לוקה (ג'ייקוב טרמבליי; "חדר"), המתגורר באיטליה של שנות ה-50 עם הוריו המגוננים מידי (מיה רודולף - שוב כאם האולטימטיבית לסרטים מצויירים -וג'ים גאפיגן) וסבתו הנועזת (סנדי מרטין), ומייחל לחיים מעט יותר כיפיים. כל זה משתנה כשהוא פוגש בחבר בן גילו - אלברטו (ג'ק דילן גרייזר; שני חלקי "זה", "אנחנו מי שאנחנו") - שמגלה לו את היקום המופלא על פני היבשה וכי הוא מסוגל "ללבוש" צורת אדם. אה, שכחתי לציין שאלברטו ולוקה הם מפלצות ים? אמו המודאגת של לוקה מגלה שבנה מגלה עולם חדש ומסוכן, ומעוניינת לשלוח אותו לגור במעמקים עם דודו המוזר אוגו (סשה ברון-כהן בהופעת אורח מעולה - תישארו לקרדיטים), אך לוקה מתנגד בתוקף ומחליט לברוח עם אלברטו לעיירה האנושית השכנה, פורטו רוסו, שם יוכלו לקנות וספה ולטייל ברחבי העולם. כשהשניים מגיעים לעיר, הם נחרדים לגלות שהיא מבוססת על מורשת עתיקת שנים של ציד מפלצות ים, וכי הבריון השכונתי, ארקולה (סבריו ריימונדו), מאיים להרוס אותם ב-"טריאתלון פורוטו רוסו" המתקרב, בו הוא מנצח כל שנה (מפאת גילו המתקדם) ומהווה את הסיכוי היחידי של השניים להגיע למשוש נפשם. לעזרתם נחלצת ג'וליה (אמה ברמן), ילדה מקומית ומוזרה עם היסטוריה לא-כל-כך מבטיחה בתחרות, ואביה הקשוח מאסימו (מרקו בריצ'לי), שמגייס את הילדים לעבודת דיג בשביל לגייס כספים להרשמה. איך יצליחו השניים לזכות בתחרות ולהתחמק הן מהוריו של לוקה המודאגים והן מכל שפריץ מים שנקרה בדרכם ועלול לחשוף את זהותם הסודית?
על פניו, העלילה של "לוקה" נדמית צפויה למדי, ואכן לאורך מרבית הסרט היא כזו ואף מעלימה עין מחורים די מרכזיים בה (לדוגמה, איך לוקה לומד תוך שבוע לרכב על אופניים ולקרוא בצורה מופתית?), אך לא כאן טמון סוד קסמה. "לוקה" משתייך לזן האחר של סרטי פיקסאר, זה שמתרכז בבניית העולם וברגשות הסרט יותר מאשר בעלילה המתחכמת - זאת אומרת, פחות "למעלה" ויותר "קוקו" או "הדינוזאור הטוב". כפי שציינתי מקודם, יש אלו שיראו בכך חיסרון (אני עדיין לא מבין מה הבעיה עם "הדינוזאור הטוב"), אך בשום שלב לאורך הסרט נותרתי אדיש אליו - הלב נמצא במקום הנכון, גם אם העלילה היא מעט ילדותית. אולי המעלה - והמגרעה, לפי האינטרנט - הגדולה ביותר של "לוקה" היא המסר הכה-חשוב שלו, שמציג איך זהויות שונות ייתפסו תמיד כחריגות בעיני חלק מהאנשים, אך אינן צריכות להיתפס ככזו בעיני "החריגים" עצמם. בעידן שעוסק כה הרבה בדימוי עצמי, אין מסר חשוב מכך. מה המגרעה כאן? השיוך המיידי של חלק מצופי הסרט למסר אחיד וברור, בייחוד בהקשר לקהילת הלהט"ב. בעוד "דיסני" ובמאי הסרט אנריקו קאסרוסה הכחישו ששני גיבורינו הם מאהבים (רבים סברו כי העלילה הושפעה מסרטו של לוקה אחר - לוקה גואדנינו - "קרא לי בשמך", אך יש מרחק רב בין השניים מן הסתם), הקריצה של תאגיד הענק - בייחוד בחודש הגאווה - לקהילה מצד אחד (הכנסות ממרצ'נדייז גאה באלפי דולרים מידי יום; ספויילרים ל-"לוקי" - החשיפה לפיה הדמות האהובה היא בי-סקסואלית) ומצד שני, ההתחמקות מייצוג רשמי של הקהילה הגאה בסרט "דיסני"/"פיקסאר" פומבי - אולי מחשש מפגיעה ברווחים באיזורים שמרניים יותר בעולם - היא בעייתית במיוחד. כך, אין זו הקהילה הגאה שאשמה ברצון המוצדק לשיוך והזדהות, אלא דיסני, שמקפצת בין שתי החתונות ולא מוכנה ל-"יציאה מהארון" אמיתית. בצורה זו, האינטרפטציה המקורית של הסרט, שיכולה להילקח כאלגוריה לדברים רבים - משבר המהמגרים באירופה, גיל ההתבגרות ופשוט חברות גברית אמיתית - שנראית לעיתים רחוקות על המסך הגדול ("פרה ראשונה" היא דוגמה מעולה לכך) - מיוחסת לייצוג גאה רק בשל הצורך הנכון של הקהילה לייצוג כלשהו (ולא כדרך אגב, כדוגמת לה-פו והרימייק הכושל ל-"היפה והחיה") מצד תאגיד הענק. אנתוני מאקי, ה-"פלקון" בעצמו, טען בראיון לאחרונה למגזין "וראייטי" כי הרצון האינטרנטי של דמותו ודמותו של סבסטיאן סטן, "באקי", לפצוח בזוגיות גאה היא "ניצול דבר טהור ויפה כמו הומוסקסואליות לצורך הצדקה עצמית, על חשבון הצגת צד רגיש יותר של גבריות", והאינטרנט - כנהוג - פצח בסערה, אך בעוד שדבריו של מאקי אמנם מעט חסרי טאקט ולא מנוסחים נכון, הנקודה נכונה - גאווה וחברות רגישה של גברים יכולות וצריכות להתקיים אלו לצד אלו, לא זו על חשבון זו, וזוהי אשמת התאגידים - לא הקהילות - שפוחדות לתת ייצוג הולם לכל אחד מאלמנטים אלו.
ובחזרה ל-"לוקה" שלנו - האלמנט השני שעושה את "לוקה" הסרט המעולה שהוא היא האווירה שמוצגת כאן והאנימציה שיוצרת אותה. הבמאי אנריקו קאסרוסה, יליד גנואה, מחזיר את אותו הסטייל שיצר בסרטו הקצר המועמד לאוסקר "לה לונה" מלפני עשור - מעין יצור כלאיים של השפעות אנימה ברורות ומחוות בולטות לקולנוע האיטלקי. קאסרוסה הודה שעבודות ה-"סטופ-מושן" של אולפני "לאייקה" והווייב הפנטסטי של סרטיו של הייאו מיאזאקי, בנוסף לעבודתיהם של פדריקו פליני, רוברטו רוסליני ואפילו אניו מוריקנה (שהיה בחירתו הראשונה של קאסרוסה להלחנת הסרט, אך נפטר טרם הספיק הבמאי לבקש ממנו זאת) היוו בסיס מוצק ליצירת הסרט, שכבר התבססה על ילדותו בגנואה שטופת השמש (הבמאי שלח את צוותו לריביירה האיטלקית, לחקור את צלי הבגדים התלויים על קירות הבתים הכתומים, ואת השתקפות המים הכחולים הצלולים). כך בנוסף לרפרנסים הברורים - לדוגמה: שם העיר "פורטו רוסו" כקריצה לסרט מבית מיאזאקי "פורקו רוסו" (1992), העלילה הדומה במקצת ל-"פוניו על הצוק ליד הים" (2008), הפוסטרים שמתחבאים ברחבי העיר ל-"לה סטרדה" (1954) ול-"חופשה ברומא" (1953) - קאסרוסו חוקר בסרט את ה-"אובססיה" ארוכת השנים של יפן עם אירופה, ובמיוחד איטליה השמשית. סצנות הדמיון, בהן מפליג לוקה לכוכבים או רוכב לו בשדה חמניות עם הוספה היקרה לליבו, זורקות את הצופה ישר לא רק לסרטיו של מיאזאקי, אלא לסדרות האנימה עליהן גדל הקהל הישראלי, כדוגמת "הלב", "פינוקיו", "המומינים" ועוד ועוד. אין פלא אם כך למצוא את שמשון ויובב מככבים בסצנה אחת, או לחכות לראות את מרקו מחפש את אמא ברקע. השילוב בין הוייב הנוסטלגי יפני-איטלקי והאנימציות המפוארות של פיקסאר הוא תאווה לעיניים, בסרט שכבר קשה להוריד ממנו את העיניים.
לסיכום, "לוקה" הוא אכן אינו "נשמה" - לא תמצאו כאן תזה בת 180 עמודים על מהות האדם ולאן הוא הולך מכאן - אך נשמה אמיתית תמצאו כאן לא מעט. בדומה ל-"קוקו", "אמיצה" וגם "נשמה", פיקסאר לוקחת פולקלור עשיר וצבעוני, נותנת לו במה, מכניסה קצת מהקסם האישי שלה ומסיימת עם מסר חשוב מכל - החריג הוא האמיתי.
למעלה: סקיצות מהסרט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה