"ספייס ג'אם: אגדה חדשה" - תאגיד מסחרי, דוק!

מגיע זמן בחייו של מבקר קולנוע שעליו להודות שהוא אוהב סרט ש.. איך נגיד? לא ממש מופיע ברשימת "100 הסרטים של שנת…". למזלי, הסרט הזה עבורי הוא "ספייס ג'אם", השילוב ההיברידי בין כוכב כדורסל בשיא תהילתו, דמות מצויירת אייקונית (ועתיקת יומין אפילו) ופרסומת ל-"נייק". אממה, מסתבר שלא הייתי היחיד, והרעש הציבורי והאהדה הגדולה לסרט הממש-לא-מושלם-הזה-אך-כל-כך ניינטיז החזירה אותו לסיבוב שני, הפעם עם שחקן הרבה פחות חייכן ממייקל ג'ורדן - לברון ג'יימס. "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" ("Space Jam: A New Legacy"), שעלה לאקרנים ברחבי העולם לפני כשבוע וכבר הרוויח 94 מיליון דולר ברחבי העולם, גם אינו חביב המבקרים - 29% ב-"Rotten Tomatoes", ביקורות שקוראות לו "ערימת זבל של CGI" ובמאי מעברו (ג'ו פייטקה, שביים את הסרט הראשון), שטוען כי נאלץ לצפות מחדש לפחות 5 פעמים כדי לסיים את הסרט. לכל אלו אני אומר - תתמודדו. "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" הוא בדיוק מה שהיה מצופה ממנו, ואפילו יותר. זה טראש? כן, אבל מה לא?

כדי לרענן את זיכרונכם, הסרט הראשון מ-1996 עסק בדמויות ה-"לוני טונס" - באגס באני, דאפי דאק, פורקי פיג , המצטרפת החדשה (ולימים שערורייתית) לולה באני ועוד ועוד… - שמוציאות את שחקן ה-NBA מייקל ג'ורדן מפרישה כדי לסייע להם לשחק בקרב מכריע כנגד חייזרים שרוצים לחטוף אותם כמוצגים בפארק שעשועים. אה, וגם ביל מאריי וניומן מ-"סיינפלד" שם משום מה. 25 שנה מאוחר יותר, "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" אינו ממשיך ישירות את דרכו של הראשון, אלא מודע לקיומו ומציג סיפור חדש: בשלהי שנות ה-90, לברון ג'יימס (סטיבן קנוקל כלברון הצעיר וג'יימס המבוגר בתפקיד עצמו) הצעיר חווה מפח נפש כשמשחק של קבוצתו הולך פייפן לאחר שהתרכז בלשחק ב-"Bugs Bunny's Crazy Castle" (איפה AVGN שצריך אותו?) בגיימבוי שקיבל מחברו מאליק (ג'יילין הול בילדותו, קריס דיויס בבגרותו). מאמן הקבוצה גוער בשחקן הצעיר ומפציר בו שאם הוא רוצה להתרכז במשחק ולממש את הפוטנציאל העצום שלו, עליו לזנוח כל הסחת דעת אחרת. יותר מ-20 שנה מאוחר יותר, ג'יימס הוא האלוף ה-NBA האולטימטיבי, שגר באחוזה עצומה ב-LA עם משפחתו, ונוהג להתכתש עם בנו הצעיר דום (סדריק ג'ו), שמעוניין בכל כולו להיות מתכנת משחקי מחשב, בניגוד לדעת אביו - שרוצה שימשיך את דרכו בענף הכדורסל. זימון השניים לאולפני "וורנר ברוס" (הפתעה) כדי להציג בפניהם רעיון חדש לסרוק את ג'יימס לתוך המחשב ולשלבו בסרטים עתידיים ("כנס העתידנים" לעניים) - רעיון שהוצע ע"י האלגוריתם החדש והשאפתני של החברה, אל ג'י רית'ם (דון צ'ידל). ג'יימס דוחה בתוקף את ההצעה, ורית'ם הזועף - שמשתוקק להכרה בינלאומית - חוטף את השחקן ובנו לתוך ה-"Serververse", בו כל זיכיונות WB חיים יחד בשלווה. כדי להחזיר את בנו הביתה, מאתגר האלגוריתם את ג'יימס למשחק כדורסל - אך הפעם, בתוך המשחק שבנו דום המציא. רית'ם שולח את ג'יימס לעולם המצויירים, ביתם של חברי ה-"לוני טונס" (זוכרים אותם? הם גם בסרט הזה), בו רק באגס באני (בקולו של ג'ף ברגמן הותיק) שוכן, שכן כל חבריו עזבו לעולמות אחרים בעצת האלגוריתם המרושע. ג'יימס והארנב המצוייר יוצאים למסע ברחבי הגלקסיה הממוחשבת כדי להחזיר את חברי הקבוצה הביתה ולהתמודד מול רית'ם אחת ולתמיד. 

כמו שאתם רואים, עלילה של ממש לא קיימת כאן - מרבית הביקורת שהופנתה אל הסרט כוונה לעובדה שעלילת הסרט משולבת כל כך בפרסום העצמי לחברת "וורנר ברוס". כן, החברה המפיקה ובמאי הסרט מלקולם די. לי ("טיול בנות"; בן דוד של…) עושים הכל כדי להזכיר לכם את ספריית התוכן העצומה שבידיהם, ושאולי סרט "מטריקס" רביעי מתקרב (זה ההסבר לעודף ברפרנסים לפרנצ'ייז הנושן, כאלו שמזכירים את שנת 2004) - אבל סרט המשך ל-"ספייס ג'אם" מעולם לא ניסה להסתיר את היותו פרסומת אחת גדולה. קל לשכוח שהרעיון לסרט המקורי התחיל מסדרת פרסומות פופולרית ל-"נייק" בכיכובם של ג'ורדן, באגס באני ומארווין ממאדים בראשית שנות ה-90. ככזה, המודעות העצמית ב-"ספייס ג'אם: אגדה חדשה" גבוהה (אמנם לא מידי), והעקיצות, הרפרנסים והתפוצצות ה-Pop Culture על המסך הגדול משתלמת. כך, באותו הסרט תמצאו את באגס באני מסתכל למצלמה ואומר "נשמע מוכר" כשלברון מציע לו לשחק כדורסל איתו; את לברון נוחת בעולם המצויירים ומשאיר מאחוריו חור באדמה בצורת הלוגו של "נייק"; מפציר בשרה סילברמן וסטיבן יון (כן, המועמד הטרי לאוסקר סטיבן יון) שסרטים עם ספורטאים אף פעם לא מסתיימים טוב; ובאגס באני מוציא חבילת דינמיט (TNT) כשהוא מספר ללברון שגם הוא צופה בערוץ הספורט "TNT". וכל זה בחצי השעה הראשונה (אה כן, הזכרתי שהסרט הזה עומד על שעתיים שלמות?).

כמו כן, נדמה אפילו שהסרט מודע להיותו של לברון - פופולרי ככל שיהיה - דמות יותר קונטרברסיאלית, בטח ובטח שיותר מה-"ילד טוב ירושלים" שהיה מייקל ג'ורדן, ולכן הוא לא מהסס להציג אותו כלא פחות מ-"דוש" לעיתים; לא הדמות האידיאלית שתמצא במרכז סרט ילדים עתיר תקציב. ומה לגבי מבול הרפרנסים שמוביל את הסרט הזה? גם הצינקנים ביותר יודו שלראות את יוסימיטי סם ב-"קזבלנקה" מנגן לאינגריד ברגמן או שלל עצום של דמויות, כולם על מסך אחד - מהגרמלינס ו-"אנימאניקס" ועד יוגי בר ובובו, הפלינסטונים, Space Ghost, ג'וקר 89', "המסיכה", מר פריז בגרסת "באטמן ורובין"/שוורצנגר (שנותן הופעת MVP ברקע מבלי לומר אפילו מילה אחת), בטי דייויס מ-"מה קרה לבייבי ג'יין?", הנזירות מ-"שדים" של קן ראסל (תמיד חשבתי על הסרט הזה בהקשר של "ספייס ג'אם") ועוד ועוד ועוד - גורם לך להרגיש כמו ילד בן 8 שוב. לפעמים שווה להוריד את הגנות הסרקסזם ולהתמסר לעולם המסחרי שאנחנו חיים בו. ואם דון צ'ידל מבין זאת, שנראה כאילו הוא נהנה מכל רגע בסרט (אנחנו מדברים פה על מועמד לאוסקר ולאמי, כן?), גם אנחנו הנוקשים יכולים להבין זאת.

לסיכום, "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" הוא כמו אוכל מ-"מקדונלד'ס" - זה ממש לא בריא לגוף שלנו, אבל אף אחד לא חושב שכן ואף אחד גם לא מונע מעצמו לאכול אותו מידי פעם. נכון, המחווה האולטימטיבית לגאוני ההומור שהם ה-"לוני טונס" לא תגיע מסרט שבו הם עוצרים כדי לעשות ראפ (אם אתם מחפשים סרט מעט יותר טוב, תפנו לסרט היחיד בכיכוב החבורה שאינו "ספייס ג'אם" - "לוני טונס חוזרים לאקשן" של ג'ו דנטה), אבל האם זה סרט הקיץ האולטימטיבי? לחלוטין.