סיכום עונה: "לוקי" - אני אינני אני

הערה: הביקורת נלקחה מהביקורת שכתבתי לאתר "סרט", כך שאם אתם מרגישים שיש כאן דברים שחוזרים על עצמם מביקורתי הראשונה כאן, אתם אכן צודקים.

מה עושים כשאחד הדמויות הזכורות והפופולריות ביותר שיצרת היא דווקא הנבל? אם אתה "די-סי"/"וורנר ברוס", אתה מלהק מחדש שוב ושוב את הג'וקר; אם אתה דיסני, אתה נותן רקע טראגי ומנסה לגרום לקהל לסמפת את מליפיסנט, קרואלה ועוד; ואם אתה מארוול, אתה מחייה שוב ושוב את לוקי, ומוסיף לו כל פעם נדבך רגשי אחר. הקליימקס של כל ההחייאות הללו הוא "לוקי", הסדרה החדשה מבית מארוול/"דיסני פלוס" (שלא זמין בארץ), שסיימה את ריצתה בת 6 הפרקים ברביעי האחרון. החברה המנוסה השתמשה בחיבתה לדמות האל הבוגדני ובחיבת המעריצים אליו (כולל של מעריץ אחד שמגלם אותו ומפיק בפועל את הסדרה, טום הידלסטון), כדי להכיר לקהל הרחב את האיום הבא של ה-MCU, פוסט ת'אנוס: מלחמת מציאויות. בעוד הניסויים הקודמים של מארוול בפורמט הניסיוני גם ככה "דיסני פלוס" היו אינטימיות יותר ("וונדה-ויז'ן" ו-"הפלקון וחייל החורף"), "לוקי" היא הגרנדיוזית ביותר שהסטרימינג ראה, אך יחד עם זאת, התוכן הלא-מארוול-י ביותר שהחברה יצרה. איך כל זה מתקיים זה לצד זה, ולמה זה עובד כל כך טוב? 

נתחיל במהירות בעלילה (ספויילרים קלים): "לוקי" ממשיך את דרכו של אחיו המאומץ של ת'ור מאיפה שפגשנו אותו בפעם האחרונה - "הנוקמים: סוף המשחק" (2019). כלומר, פגשנו גרסה מסוימת שלו (עוד ספויילרים קצרים לסרטים שוברי קופות בני 3-4 שנים, אז ראו הוזהרתם אני מניח) - לאחר שלוקי המקורי מת בידיו של ת'אנוס האכזר בדקות הראשונות של "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (2018) וזה מוחק חצי מאוכלוסיית העולם, הנוקמים הנותרים חוזרים אחורה בזמן לאסוף את אבני האינסוף מנקודות שונות שבהם נכחו. אחת מהן היא הקרב הגדול ב-2012 של לוקי כנגד חבורת הגיבורים בניו-יורק (שגולל ב-"הנוקמים" הראשון). במהלך הכאוס שמתחולל כדי שהנוקמים העתידיים יגנבו את ה-"טסרקט" (שמכילה את אבן החלל והניעה הרבה מסרטי החברה), לוקי של 2012 גונב את הטסרקט בהיחבא ונעלם. את כל האקספוזיציה המסובכת הזו מציגה לנו התוכנית בכמה דקות (ובכמה שוטים חדשים, שמראים את נקודת מבטו של לוקי באירוע) בפרק הראשון, כך שאין בזבוז זמן על "אירועי הפרקים הקודמים" או על גישור הפער למעריצי מארוול שאולי לא ראו את הסרט הגדול ביותר שהוציאה החברה עד כה, במקום זאת, אנו מועברים ישר למדבר גובי, שם נוחת במפתיע לוקי 2.0 אך לפני שהוא יכול להגיד "רובינזון קרוזו", הוא נתפס ע"י הארגון הכל-יכול - ה-TVA ("הרשות לואריאנטיים זמניים"; "Time Variance Authority") - שעומד מעל גבולות הזמן והקסם, ועושה ככל שביכולות למנוע פגיעה ב-"רצף הזמן המקודש" - כלומר, רצף הזמן שבו כל עלילות מארוול מתקיימות.

 הארגון הבירוקרטי הזה (שנראה ופועל כאילו עצר בשנות ה-70) עוצר "פושעים על-זמניים" (במקרה הזה, לוקי), ששוברים את רצף הזמן הרגיל ויוצרים מציאות חדשה שלהם, שעלולה להוביל להיווצרות מלחמת מציאויות (Multi-Verse war). את כל האקספוזיציה המייגעת הזו מעבירה הקמע של הארגון, "Miss Minutes", בסרטון אנימציה קצר ואנכרוניסטי (המזכיר סרטוני תעמולה של ממשלת ארה"ב כנגד האיום הגרעיני ממזרח בשנות ה-50) שתופס את העין ישר ומעביר טוב את הכלי העלילתי-הכה-חשוב הזה להמשך השלב הנוכחי במארוול (עלילת "לוקי" תוביל לסרט הקרב "דוקטור סטריינג' במימדי השיגעון", אליו תתנקז גם עלילת "וונדה-ויז'ן") בחינניות אמיתית ("סיניפילים" אמיתיים יזהו את הקריצה ל-"פארק היורה" וסרטון ההדרכה הדומה שלו), כך שהצופה לא נותר מבולבל כשהסדרה נוברת אט אט במשמעות סיכון זה בחמשת הפרקים הבאים (כפי שאולי היה לעיתים ב-"וונדה-ויז'ן"). אחרי ההלם הראשוני, פוגש לוקי בגיבור השני של התוכנית, הסוכן מוביוס (אוון וילסון) - סוכן ותיק בארגון, שטרוד בחקירת מקרי הרצח המסתוריים של צוותיו ע"י "פושע על-זמני" לא מזוהה. לוקי, המצוי במשבר אקזיסטנציאלי חמור, מגויס במהרה ע"י מוביוס להוות לו שותף בחקירת הפשעים, אך כשהוא פוגש ב-"פושעת" אחריה ה-TVA מחפש – סילבי (סופיה די-מרטינו, "יסטרדיי"), גרסה נשית ללוקי ממימד אחר, שנמצאת במנוסה מהארגון הבירוקרטי במשך שנים – הוא מחל לפרק את רעיון ה-"מטרה המופלאה" אליה חשב שנועד.

זה נראה מופרז להגיד ש-"לוקי" היא לא כמו שום דבר שמארוול עשו בעבר, אבל במקרה הזה אין בכך קלישאה. הכותב הראשי מייקל וולדרון (שכתב בעבר ל-"ריק ומורטי" – השפעה נוכחת ביותר על התוכנית – וכותב כעת את התסריט ל-"ד"ר סטריינג' 2") והבמאית קייט הרון החליטו לאגד שלל דברים שהשפיעו על תפיסת המד"ב שלהם ולפזר קמצוצי מארוול למעלה – כך, "לוקי" מרגיש לפרקים "ד"ר הו" פינת "ברזיל" פוגש את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". עם הישענות על עיצוב תפאורה מדהים, קרב מוחות בין מרבית הדמויות – שנשמע כאילו נלקח מהשנה השלישית בתואר לפילוסופיה בבניין גילמן – ופסקול קליט להפליא אך גם משונה להחריד (פרי מוחה של נטלי הולט), "לוקי" הוא לא נוסחת "הפיצוץ/בדיחה" הרגילה של החברה (כזו שיותר נוכחת כעת ב-"האלמנה השחורה", לדוגמה). ההפך הגמור – וולדרון והרון לוקחים את הזמן כמה שיותר על מנת לבנות את הקשר הרגשי בין שלל הדמויות המנותקות רגשית שמככבות בתוכניתם. בין אחוות הדחויים של מוביוס ולוקי (הליהוק של וילסון לתפקיד הוא הברקה של ממש, והכימיה בינו לבין הידלסטון מרגישה כאילו מדובר בצמד אחים), לבין יחסי האהבה/שנאה בין האל המתחכם לבין מקבילתו הנשית – אחד שאף אחד לא בוטח בו, והשנייה שלא בוטחת באף אחד. בצורה זו, מעריץ מארוול הממוצע מוצא את עצמו מתלונן על פרק שקיים יותר כדי לקדם את העלילה, מאשר אחד שמתרחש בעיקר בגבולות ה-TVA ומורכב ממשחקי מחשבה בין מוביוס ללוקי – ממש לא מקום שחשב שיגיע אליו באהבתו לחברה. ראוי ונדרש לציין לחיוב את המחוייבות של טום הידלסטון לתפקיד לוקי (הן מבחינת משחק והן מבחינת פיתוח) - כזה שהולך איתו יותר מעשור אך עם יחד עם זאת תמיד מרגיש רענן. כך, כשהוא ניצב מול גרסה מבוגרת ומנוסה שלו בגילומו של ריצ'רד אי.גרנט הנפלא, הסצנות מרגישות שייקספיריות על פי כמה וכמה מהוייב הפסאודו-שייקספירי שניסה להעניק לדמות קנת' בראנה בסרט "ת'ור" הראשון ב-2011. 

וכאן יש מקום ברור להצדעה לפרוייקט המטורף והמתוכנן לקפידה של "מארוול" – ממציאות שבה הצבת שישה גיבורי-על לא ידועים הייתה סיכון כלכלי של ממש ועד כזו שנוחה לשאול אותנו כל פרק מחדש שאלות כדוגמת "האם נבל ראוי לבחירה חופשית, אם הוא שלל את אותה הבחירה מאחרים?" או "האם הגורל של כל אחד באמת נכתב מראש עבור טובת הכלל, או שמא מדובר סתם בדטרמיניזם?". בין אם אתם סבורים שמארוול הרסה במחי כף את הוליווד העצמאית או בין אם אתם הולכים לישון כל לילה עם פיג'מת קפטן אמריקה, "לוקי" היא סדרה שראויה לצפייה ולהערכה של ממש. אם "וונדה-ויז'ן" זכתה ל-23 מועמדויות בטקס האמי הקרב, אז אחותה המד"בית והמהורהרת הולכת לעשות זאת ביותר מושקע בטקס הבא.