נדמה שהיחסים שלי עם סרטי דוקו טובים יותר משל רבים, שלעיתים פוטרים אותם כתחליפים לכדורי שינה. אך אפשר גם אחרת - התיעוד המלבב של האמן הנרגן בסרטו של ברק היימן "דני קרוון" זוכה לחיבוק חם מקהל הצופים (ול-Q&A בנוכחות הבמאי עצמו) ורשתות סטרימינג כדוגמת "נטפליקס" ו-"הולו" מרעננות את הז'אנר, בין אם מדובר בתכני "True Crime" או ניתוחים מעמיקים על אירועים אייקונים. ויש את פסטיבלי הדוקו, כשהמוביל ביניהם - "דוקאביב" - חוזר לסיבוב ה-22 במספר, ומציג פרופילים על דמויות מוכרות (וכאלו פחות), כדוגמת שושנה דמארי, ענת קם, טינה טרנר, ג'ון בלושי, יוסף וייץ, טרומן קפוטה וטנסי וויליאמס. בין מכלול הסרטים המעולים שעומדים לצפייה השנה (הפסטיבל החל בשישי האחרון וימשך עד ל-10 לחודש - שבת הקרובה), זכיתי לצפות בשניים שישארו בזיכרוני לא מעט זמן, ולא כי איכותם מערערת את הצופה, אלא כי מחזקת את אמונתו בחיים.
"מתחת להר הגעש" ("Under the Volcano"):
כשאנחנו חושבים על אולפני הקלטה, עולים לנו לראש מבנים אורבניים ישנים, עם מסורת אנגלית כשצריך, חלל עץ גדול ושטיח על הרצפה. אבל למשך עשור, אחד מאולפני ההקלטות "החמים" בעולם היה ממוקם ליטרלי באחד המקומות החמים בעולם. סרטה של הבמאית האוסטרלית גרייסי אוטו, "מתחת להר הגעש" ("Under the Volcano"), חוקר את החלטתו של מפיק העל ג'ורג' מרטין לעזוב את אולפני EMI (אלו שהביאו אותו לתהילתו הגדולה ביותר, עם עבודתו על אלבומי "הביטלס") הקרירים ולפתוח את אולפני AIR, כשהסטודיו המוביל מביניהם ממוקם באי המרוחק אך המהמם מונסראט, בלב האיים הקאריביים. בזה אחר זה, למשך מרבית שנות ה-80, החלו להגיע לאי מיטב האמנים בעולם - מחברים ותיקים של מרטין (פול מקרטני ו-"הרולינג סטונס"), עד סנסציות חדשות ("דוראן דוראן" ו-"OMD") ורוקרים מתפרקים ("הדייר סטרייטס" ו-"הפוליס"). כולם מצאו בחלקת האלוהים השקטה הזו - ויותר מזאת, בתושביה המקומיים, שהיו לצוות המקום - השראה כלשהי, חיובית או שלילית. אוטו בוחרת בשיטה יותר קונבנציאלית לעבודה על דוקו מוזיקלי - ראיונות עם תושבי המקום, כוכבי הרוק שהגיעו למקום (בולטים חברי "פוליס" - סטינג, אנדי סאמרס וסטיוארט קופלנד - ניק רודס מ-"דוראן דוראן" ו-מארק נופלר מ-"הדייר סטרייטס"), תיעוד נופי האי הטרופי ברחפן ושימוש בחומרי ארכיון - אך אין בכך להוציא את הנשמה והעניין מ-"מתחת להר הגעש". אוטו רוקמת לא רק התקדמות כרונולוגית של היסטוריית המוזיקה, אלא שילוב אמיתי בין חיבור רגשי בין המעמדות - תושבי המקום חסרי הממון - לבין מצבם הנפשי והאומנותי של הרוקרים האורבניים, שרגילים לתת תשובה דיפלומטית לכל שאלה עיתונאית - ולפתע, הם לא נדרשים לכך יותר.
כך, כשהצופה שומע על חיבורו של סטינג עם מורה הגלישה המקומי דני (ועל חיבורו הזהה של מארק נופלר אל המורה ואל תנועותיו, שהוביל לכתיבת הלהיט "Walk of Life" - מי היה מאמין?), הוא מבין ישר למה האלבום "Ghost in the Machine" מ-1981, ויתרה מזאת, הקליפ הקופצני ל-"Every Little Thing She Does Is Magic" הוא ויברנטי וחי למרות התוכן המילולי הקודר שלו ("אני חושב ששלושתינו התגרשנו באותה התקופה", אומר סאמרס בסרט על סיום הקלטת האלבום); למה פול מקרטני רצה להקליט את שני אלבומיו באי לאחר הירצחו של ג'ון לנון ולמה סטיבי וונדר הלך לבר ביומו האחרון שם וניגן בחדווה עד כלות הלילה לבאי המקום - ובאותה המידה, למה ניק רודס לא חיבב במיוחד את השהות באי ואיך השהות הקצרה שם ערערה את הקלטות האלבום הקלאסי האחרון של להקתו, "Seven and the Ragged Tiger" מ-1983. אוטו משחקת לא מעט בקונטרסט הזה - איך אי שלו ושמשי יכול להפיק מלהקת טרוטת עיניים את המיטב שלה ולגבש אותה מחדש, או איך הבדידות והניכור מהחיים המוכרים יכולים להפוך אמן או להקה ב-"מוד" אחר לקרועה עוד יותר. השהות סביב אנשים "אותנטיים" ככל האפשר, שלא מתעלפים ממבט מכל מגה-כוכב, אלא רק אוהבים לשמוע מוזיקה, מציבה את האמנים באי מול דילמה מסובכת יותר ממה שהיא נשמעת - האם הגענו למקצוע בשביל ליצור אומנות או בכדי למכור תקליטים?
נכון, סרטה של אוטו אינו מושלם - בשמחה הייתי מוריד חלקים שלמים על חוויותיהם של אלטון ג'ון ולהקתו (למי אכפת מה אלטון ג'ון עשה בשנות השמונים? סליחה, תנו לי לנסח מחדש - למי אכפת מאלטון ג'ון?) וג'ימי באפט (מי זה.) - אבל הוא ממש קרוב לכך: בידי שימוש בכל הכלים הנדרשים לה, הבמאית הופכת את הפורמולה הישנה ליצירת דוקו על ראשה ומביאה לנו סיפור על אנושיות קודם, ומוזיקה אחר כך. אלו אכן כוכביכם הגדולים ביותר כפי שלא ראיתם אותם מזה זמן רב.
--------------------------------------------------------------------
"האחים ספארקס" ("The Sparks Brothers"):
ומדוקו מוזיקלי אחד למשנהו: מחר (ה-6.7) תיערך הקרנת הבכורה של הסרט "אנט" ("Annette"), שתפתח את פסטיבל קאן ה-74 במספר. "אנט" הוא לא עוד סרט; הוא גם לא עוד סרט של יוצרו, הבמאי הצרפתי ליאו קראקס ("מנועים קדושים") - הוא הפריצה הראשונה האמיתית של הצמד המוזיקלי הותיק "ספארקס" - המורכב מהאחים רון וראסל מייאל - שכתבו והגו את הסרט לפני קרוב לעשור. אבל מי הם ספארקס? איך הם ותיקים אם אף אחד לא שמע עליהם? מה להם ולקולנוע? על כל השאלות אלו ועוד מנסה (ומצליח) לענות הבמאי הבריטי אדגר רייט (טרילוגיית "קורנטו", "בייבי דרייבר") והמעריץ מספר 1 של הלהקה בסרטו הדוקומנטרי הראשון, "האחים ספארקס" ("The Sparks Brothers"), שעלה בפסטיבל "סאנדנס" מוקדם יותר השנה ומתחיל להציג במספר מדינות ברחבי העולם בחודש האחרון, ובכך מתחיל רשמית את "הקיץ של ספארקס".
האחים מייאל הם שני ילידי קליפורניה, צאצאים לאבא מעצב (שנפטר בגיל צעיר), שנמשכו לסצנת המוזיקה הבריטית בשנות ה-60 מינקות, ורצו לחקות אותה - ולהוסיף משלהם - במעצמה האמריקאית (מה שהוביל למיתוס רב שנים הטוען כי השניים בריטיים במקור). התהליך היה קשה משחשבו, והצמד "ספארקס" (קדם לו השם "Half Nelson"), זכו לזיגזג מסחרי לאורך כל הקריירה בת ה-50 שנה שלהם - מהתחלה מסחררת כחלק מסצנת הגלאם רוק בבריטניה בראשית שנות ה-70, עד מעבר לפאנק בועט, "Soft Rock", ניו-ווייב, סינת'-פופ, יורו-דאנס, מוזיקת אמביינט וכו' וכו'. שני דברים נותרו במקום לאורך המסע המפרך והמופרך של האחים - חיבתם למילים אבסורדיות וסאטיריות (כדוגמת שיר מנקודת מבטו של גזען לבן או כזה המייעץ לנערים איך להיפטר מחצ'קונים) וקשריהם הבלתי נדלה עם ויזואליה ומדיה בפרט - מעטיפות אלבומים יצירתיות (אחת שמציגה את השניים נחטפים בספינה או השנייה שמציגה אותם כזוג נשוי) ניסיונם הבלתי נגמר להיכנס לעולם הקולנוע (השניים הושפעו רבות מהגל הצרפתי החדש, וניסו ליצור סרטים במשך שנים רבות עם ז'אק טאטי וטים ברטון, אך ללא הצלחה) ועד תדמיתם הכה-מוזרה, שכן רון נראה כמו היטלר/צ'ארלי צ'אפלין על קלידים וראסל נראה כמו חיקוי מארק בולאן למעלה מ-50 שנה.
רייט, שהתבחבט זמן רב האם לעשות את הדוקו (הרעיון הגיע אליו כשנכח בהופעה של השניים עם ידידו פיל לורד, מתהילת הצמד "לורד ומילר", שהציע לרייט לקחת את הפרוייקט לידיו כשזה טען בפניו שוב שדוקו על האחים חייב להיעשות), מבין ישירות את שתי השאלות הראשונות שעולות לצופה "בתול ספארקס" כשהוא שומע על הסרט או אפילו צופה בו - "האם זו להקה אמיתית? אם כן, איפה הם היו כל הזמן?" ו-"למה זה נשמע לי כמו (הכנס שיר מוכר כאן)?". כך, רייט מגייס את כל חבריו המפורסמים - שבמקרה, או לא, הם מעריצי "ספארקס" מושבעים - כדי לפזר שבחים על הצמד: פלי מ-"רד הוט צ'ילי פפרס", מייק מאיירס, "ווירד" אל יאנקוביץ', ניק רודס (כן, שוב הוא - זה הכל מזימה כדי לתת לו להמשיך להרצות על השפעות מוזיקליות) וג'ון טיילור מ-"דוראן דוראן", ביורק, ג'ייסון שוורצמן, טוני ויסקונטי (שהפיק לשניים שני אלבומים בשיא תהילתו ותהילתם), וינס קלארק ואנדי בל ("Erasure"), הקומיקאים פאטון אוסוולט וג'ונת'ן רוס ועוד ועוד מציגים תמונה של "פורסט גאמפ" נחבא אל הכלים לאורך 5 עשורים, שעשה כל מה שעמיתיו למקצוע עשו באותן השנים, אך מתחת לרדאר ובעוקצניות. בצורה זו, כשפול מקרטני מרפרר לרון בקליפ ל-"Coming Up" או פיט טאונסנד מסביר לשלי ווינטרס המבולבלת מי הם הצמד בראיון לטלוויזיה, הגבול בין מוקומנטרי נוסח "ספיינל טאפ" לבין המציאות מיטשטש. האספקט השני הוא אותה הנקודה, מכיוון אחר - "ספארקס" ורייט מותחים את גבולות הדוקו ע"י שילוב קטעי ארכיון, אנימציה, סטופ-מושן ושחזורים מגוחכים (כמו סצנה שבה השניים משחזרים את ימיהם בים בילדותם עם מעילי חורף), ובעיקר ע"י בדיחות קרש ומשחקי מילים, משל היו ננסי ברנדס מסוהו. כך כשהשניים מתבקשים לפתוח "צוהר לחייהם", הם עושים זאת ליטרלי, וכשהם מתבקשים להציג עובדות על חייהם, הם טוענים כי ראסל היה נהג מירוצים ורון יצא עם אדית' פיאף (כך גם המרואיינים ערים לבדיחה - רודס וטיילור מוצגים בכתובית כ-"דוראן" ו-"דוראן", ומאיירס מוצג כ-"קנדי").
למרות הסגנון, הסטייל וההומור השופע בסרט, רייט מעייף מעט את הקהל כשהוא בוחר לעבור על כל אחד מ-25 האלבומים של הצמד לאורך השנים - בהחלטה מודעת ובהתנגדות לסרטי דוקו-מוזיקה רבים, שמרפרפים על השנים הפחות מוצלחות או אטרקטיביות של אמן או להקה. התוצאה מעט מייגעת, במיוחד לקהל שרק מכיר כעת את הלהקה, אך רייט נמנע משעמום מוחלט של סרט כשהוא שומר על הקצב הפנימי שלו כל הזמן, ומתבל כל הסבר עם עוד הלצה מצחיקה, ויזואליה מעניינת או ניתוח ספרותי מעמיק של מילים מגוחכות. כך, האורך לא מורגש לאורך רוב הסרט (140 דקות!), וההחלטה מובנית - אנו רגילים לשמוע על מעלילהם של, נגיד, "הבי-ג'יז" או "קווין", אך ללהקה שמעולם לא קיבלה את היחס הזה - עוד שבחים ועוד עובדות על השניים לא מרגישים כלל כקריאה מערך בוויקיפדיה (כפי שמרואיינת אחת אומרת, "זו להקה שלפתוח את הערך שלה בוויקיפדיה רק תותיר אתכם מבולבלים יותר"), אלא כהוקרה טבעית לשניים שראויים לכבוד הזה ממזמן.
לסיום, גם "האחים ספארקס" וגם "מתחת להר הגעש" מסתכלים על מוזיקה בצורה אחרת - לא עוד "עלייתה ונפילתה של…", אלא לקיחת אירועים מסויימים בזמן, שאולי נעלמו מדפי ההיסטוריה ולא מפורסמים כמו נניח וודסטוק או הפלישה הבריטית, אבל אומרים לא פחות על מוזיקה מאשר אלו - התעלמות מציפיית הקהל לפורמולה מסויימת, חזרה לשורשי היצירה, זיכרון האנושיות בה, ושיתוף כל הצדדים בהפקה - התוצר הסופי הוא לא רק "הפוליס" או "ספארקס", אלא אוהדי ותומכי המוזיקאים כולם. כמו שאומרים, רוצו לראות.
"מתחת להר הגעש" יוקרן בסינימטק תל-אביב ב-8.7 ובמוזיאון ת"א ב-10.7; "האחים ספארקס" יוקרן ב-9.7 בסינימטק תל-אביב; השניים יהיו זמינים בשלב מאוחר יותר ב-"yes VOD".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה