אולפני מארוול ניצבים בפני שלב חדש - פחות סאגות עצומות על חייזרים מרושעים ואבנים נוצצות, יותר התעמקות בכאב ובטראומה האישית של דמויות משניות. נשאלת השאלה - עד כמה הקהל, שרגיל למשהו גדול מהחיים, יקבל את זה? ועד כמה ראוי לשלב בין חזון יצירתי לבין ה"פיל" המארוול-י? "האלמנה השחורה" ("Black Widow"), הסרט הראשון של החברה לאחר סיום "סאגת האינסוף" והראשון בשלב הרביעי בתוכנית רבת השנים שלה, הגיע סוף סוף לבתי הקולנוע (ובמקביל לשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" במדינות נבחרות) בסוף השבוע האחרון - לאחר 80 אלף דחיות מתאריכו המקורי במאי 2020 (זה מספר הדחיות האמיתי) - ומציג את אותן השאלות על צדדן החיובי ולצערנו, גם השלילי.
"האלמנה השחורה" אמנם מגיע לאחר סיום אירועי "הנוקמים: סוף המשחק" (2019), אך הוא מתרחש לפני 5 שנים - ב-2016, בדיוק לאחר ההתרחשויות ב-"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", שפיצלו את הנוקמים לשני מחנות מתנגדים. נטשה רומנוף (סקרלט ג'והנסון) בבורחת מניסיונו של הגנרל רוס (וויליאם הרט חוזר לתפקידו הותיק מ-"הענק הירוק" ) לעצור אותה לפי "הסכמי סוקוביה" (ראה "מלחמת האזרחים"), אך לרומנוף יש תוכניות אחרות, והיא חוזרת לדירת המסתור שלה בבודפשט (בה בילתה עם שותפה קלינט בארטון/"הוקאיי" שנים רבות) לאחר שאיש הקשר שלה, מייסון (או.טי. פגבנל; "סיפורה של שפחה"), חושף בפניה שהעביר אותה לשותפה אחרת. בבודפשט מגלה האלמנה השחורה שהשותפה היא לא אחרת מאחותה "המזוייפת" ילנה בלובה (פלורנס פיו), שבילתה איתה 3 שנים בילדותה במסגרת משימה חשאית באוהיו, כשאלכסיי שוסטקוב/"השומר האדום" (דיויד הרבור; ג'ים הופר מ-"דברים מוזרים", החידוש ל-"הלבוי") שימש כאביהן ומלינה ווסטקוף (רייצ'ל ווייז) שימשה כאימן. התקופה היפה בחייהן של שתי הבנות נגמרה כש-"המשפחה" חזרה למולדת האדומה, והאוליגרך המסוכן דרייקוב (ריי ווינסטון, שרגיל לגלם את תפקיד ברון הפשע) גייס את שתיהן לתוכנית "האלמנות השחורות", שמתבצעת ב-"החדר האדום" הטראומטי. כעת, למרות שרומנוף נחושה בכך שהרגה את אויבה לפני שנים רבות בפיצוץ בניין, דרייקוב חוזר וכך גם החדר האדום שלו, עם תוספת מרתיעה - "טאסקמאסטר", שכיר החרב החדש שלו, שיכול לחקות כל תנועה של העומד מולו. רומנוף ובלובה מטיילות לרוסיה ליידע את שוסטקוב ו-ווסטקוף, ובכך לאחד את המשפחה הקרועה מלכתחילה כדי להוריד את דרייקוב אחת ולתמיד.
אתם לבטח קוראים את התקציר וחושבים לעצמכם: "זה מארוול? זה ג'יימס בונד? זה 'האמריקאים'?" - התשובה היא הכל ובאותה מידה יותר מידי. הבמאית האוסטרלית קייט שורטלנד - עוד במאית של מארוול שמגיעה מרקע אינדי קטן ולא פומפוזי (ראו ערך טאיקה וואיטיטי, קלואי ז'או, האחים רוסו וכו') - מנסה לשלב בין יכולתיה להעביר תחושת אספיונאז' אמיתית (בדומה לסרטה מלפני ארבע שנים, "סינדרום ברלין"), על רקע נופים אורבניים מזרח-אירופאים ומרדפי אופנועים. אין פלא אם כך, שרומנוף מבלה את זמנה בצפייה ב-"מונרייקר" (1979) וחייה הקצרים באוהיו נראים כאילו נשלפו מדף המזימות של הזוג פיליפ ואליזבת' ג'נינגס. וייב מותחן הריגול תואם כמו כפפה לדמות של האלמנה השחורה (הרבה יותר מחיקויים לא מוצלחים, כדוגמת "דרור אדום"), ובייחוד לדרך שג'והנסון גילמה אותה לאורך השנים - מקצועיות עם שכבה של מסתוריות ובלבול צפה ממתחת. ז'אנר הריגול אינו גם זר כלל למארוול - שני סרטי "קפטן אמריקה" האחרונים ניסו להיות "ניאו-נואר", ואילו הרכש החדש של "דיסני פלוס", "הפלקון וחייל החורף", לקחה את הפורמט והכניסה שאלות רציניות לגבי המעצמה בה היא מתרחשת. אבל "האלמנה השחורה" לא לוקח את הז'אנר ומתבל מעט במארוול, אלא מספק מעט רגעי ז'אנר אמיתיים ולא מעט רגעים בנאליים, שלא תואמים את הדמות, הסטטוס שלה וגם לא את אולפני מארוול בשלב הזה של קיומם. אז האם האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית לשורטלנד?
ככל הנראה שלא, אך בעצם גם לאף אחד כאן אין אשמה בלעדית. האינסטיקט הראשוני הוא לגשת לתסריט ולכותביו, ג'ק שאפר ונד בנסון, אבל גם להם יש את הרזומה המתאים למשהו אחר: שאפר מכירה היטב את ה-MCU, ורק לאחרונה הציגה את אחד מהפרוייקטים האינטימיים והיצירתיים ביותר שהפרנצ'ייז הביא - "וונדה-ויז'ן" - ואילו מאחורי בנסון מספר סרטי אינדי פרסונליים לא פחות. מהצד השני, שאפר הייתה גם בין כותביו של תוצר מארוול לא מוצלח או זכור במיוחד - "קפטן מארוול" - ואכן, אותה הבעיה של שטרדה את גיבורת העל ההיא חוזרת כאן - לנוע בלי עלילה של ממש. בעוד שההימנעות מאקספוזיציה ארוכה מידי ומפרכת וההתמקדות במשימה אחת יכולה להציג סוף סוף את הדמות בשיאה וללא הישענות על אחרים, "האלמנה השחורה" לא טורח לספק לגיבורתו מכשול אמיתי של ממש או אפילו שינוי אופי קטן - משפחתה המזוייפת מתאחדת שוב והרביעייה מנסה לפתור את בעיותיה מהעבר, אך אלו נפתרות בקצב מהיר להפליא והחלטות משנות חיים וטראומטיות עבור צמד הבנות מצד צמד "ההורים" נשכחות כלא היו, כדי להוריד את האויב המר של החבורה משלטונו - אך גם הגילוי של רומנוף על מותו המפוברק והשלכותיו וגם סופו הסופי בהחלט מרגישים כמו עוד "יום בחיי…" במקום אירוע עם השלכות של ממש, מוסריות ובעיקר נפשיות. נכון, לא כל סרט של מארוול חייב להיות "מלחמת האינסוף" שוב - מן הראוי שלא יהיה - אבל עוד יותר ראוי לתת לאחד מהדמויות האהובות ביותר בפרנצ'ייז, שדבקה בו מראשית ימיו ותמיד הייתה בלב העניינים אך בצידי הפריים, עלילה ואתגרים אמיתיים, ולא "SideQuest" שנשכח באותה מהירות שנכנס. עם זאת, ראוי לציין שהדינמיקות בין חברי "המשפחה" נהדרות, גם אם לא ארוכות ומפותחות בהכרח - נראה שדיויד הרבור נהנה מאוד מתפקיד האבא האקצנטרי, ואילו פלורנס פיו, שמנוסה בעולם המותחנים (מומלצת ביותר הופעתה במיני-סדרה מבית ה-BBC ע"פ ספרו של ג'ון לה-קארה, "המתופפת הקטנה") שנכנסת בקלות רבה לכל תפקיד שיהיה (לא משנה כמה שונה הוא מקודמו) מספקת גם אתחנתא קומית אך גם מצפון לרומנוף ו; רייצ'ל ווייז, לעומת זאת, לא מקבלת מספיק זמן מסך, ועד שהיא מופיעה שוב בשלב מתקדם של הסרט, נדמה שהיא משמשת ככלי תסריטאי יותר מדמות שמערערת את ביטחונה של הדמות הראשית.
לסיכום, מארוול מקדישה את זמנה מעתה והלאה לחשוף עוד ועוד טפחים בדמויות אהובות אך משניות - וונדה מקסימוף זוכה להתעמק בטראומה שלה וקשריה לכישוף; סם ווילסון לומד על בשרו מהי המשמעות של להפוך לאייקון באמריקה מעורערת גזעית; ואילו לוקי, שהיה בטוח לאורך כל שנותיו בפרנצ'ייז כי עתידו הולך להיות גדול וראוותני והוא הוא היחיד שמסוגל לממש זאת, מגלה בן רגע את רצונותיו האמיתיים והכה שונים ממה שחשב. ומה עם נטשה רומנוף? למרות המודל המעניין, הבאת טאלנט אמיתי לכיסא הבמאי (צעד שסקרלט ג'והנסון, שמשמשת כמפיקה בפועל בסרט, דחפה שיקרה), ליהוק מצויין והבטחה לעתיד - הדמות המרכזית ביותר שלקהל לא ידוע כמעט שום דבר על אודותיה נשארת בדיוק אותו דבר כפי שנכנסה לסרט. אם זו ההבטחה לסיום יותר ראוי ממה שקיבלה ב-"הנוקמים: סוף המשחק", אז תבטיחו לנו הבטחה אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה