גילוי נאות - החל מהחודש האחרון, אני עורך מדור הטלוויזיה של אתר "סרט" (תודה תודה). כחלק מצוות המבקרים והמתחזקים של האתר, אנחנו נשלחים לסקר פרימיירות, אירועים קולנועיים ולערוך ראיונות עם העוסקים במלאכה. בחמישי האחרון (15.7) נשלחתי לסקר את הופעת צמד הסינת'פופ ההומוריסטי "חומר אפל" והקרנת הקלאסיקה הסאטירית "ד"ר סטריינג'לאב" בסינמטק במסגרת ערב "דבק – ערב של חיבורים בלתי רגילים", שנערך ע"י עיריית תל-אביב. גיליתי שה-"דבק" בין שני דברים שנראו לי כה שונים זה מזה היה חזק משחשבתי, ולימד אותי דבר או שניים על ציפיות מיצירה.
מוזיקה וקולנוע הולכים ביחד זמן רב – עוד אפילו לפני הופעת הסאונד בסרטים, נגני פסנתר ותזמורות ליוו את המתרחש על המסך הגדול באולם הקולנוע. אבל משהו אבד במרוצת השנים בחיבור הכה חזק הזה – להיטים חדשים מסרטים כבר לא צצים כל כך, וקטגוריית השיר הטוב באוסקר רלוונטית בערך כמו טרנזיסטור. אז כשנשלחתי לסקר את ההופעה של להקת הסינת'פופ ההיפסטרית "חומר אפל" בסינמטק ת"א בחמישי האחרון (15.7) - "מופע הקולנוע של חומר אפל" – שצוותה יחד עם הקרנת הסאטירה האייקונית של סטנלי קובריק, "ד"ר סטריינג'לאב (או איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה)" – נזכרתי שוב מה הוא הכוח של ויזואליה ומוזיקה.
בואו נתחיל עם עירא נוסבאום ונדב דירקטור, הלא הם הצמד "חומר אפל", אליהם לא הייתי מודע טרום ההופעה. נוסבאום, מוזיקאי שעומד בראש הרכב האינדי "לילי פרנקו" ודירקטור הקולנוען מתחזקים את הצמד המוזיקלי כבר למעלה משלוש שנים, ומתחברים לצלילי ה-"ניו ווייב" של סוף שנות ה-70/תחילת שנות ה-80 עם פרשנות מעניינת משלהם. כך, שירים כמו "חלקיקים" או "חלום" נשמעים כאילו הם חומר לא משומש שהקליטו דפש מוד, ניו אורדר או טוקינג הדז, אבל בעוד להקות אלו התעסקו בחומרים אפלים של ממש במילותיהם, להקת "חומר אפל" מאמצת את הצ'יזיות שבעשור מלא הכתפיות ההוא, ומכניסה הומור ואבסורד לשיר שרוצה להישמע רציני (שיר אחד מספר על "חיות היער שהתאספו", והשני מתאר "חלום בתוך חלום").
מה שמחזק את תחושת הביזאר, או הטריפ (טוב או רע – זה לשיפוטיכם) שהלהקה רוצה להעביר את הקהל, הוא השימוש שלה בקטעי מדיה מכל הזמנים: מהקריצה הברורה ל-"מופע הקולנוע של רוקי" (בלוגו ואפילו במיקום ההופעה – האולם הקבוע בסינמטק להקרנות "רוקי") ועד קטעי ארכיון של ילדים משחקים ב-"הולה-הופ", מסצנות מ-"ורטיגו", "אמריקאי בפריז" ועוד קלאסיקות מתור הזהב של הוליווד ועד "טאו טאו" מבלה עם חבריו החיות. הצופה הממוצע נותר לתהות האם לצחוק או לנוע בכיסא באי נוחות כשיר סינת'פופ מתחיל להתנגן למראות סצנת סקס עם מיקי רורק בסרט האירוטי הכושל "Wild Orchid" מ-1989. בגישה המעט סאטירית שלהם לפופ, הזכירו לי "חומר אפל" את להקת "ספארקס", שעל הסרט הדוקומנטרי אודותיהם (בו צפיתי ב-"דוקאביב") כתבתי כאן בשבוע שעבר. וכנראה כמו "ספארקס", גם ל-"חומר אפל" יהיו מעריצים מיידים וכאלו שיגידו שזה לא עבורם. אבל רגע, איך כל זה קשור ל-"ד"ר סטריינג'לאב"? מה לסאטירה על המלחמה הקרה בת קרוב ל-60 שנה ולצמד פופ עכשווי? התשובה היא - חתירה תחת ציפיות הקהל.
נרענן קודם את זכרונכם עם עלילת הסרט: גנרל אמריקאי לא שפוי (סטרלינג היידן), שמבקש להיפטר מ-"הקנוניה הקומוניסטית" אחת ולתמיד ולשמור על טוהר "נוזלי גופו", שולח את צי המטוסים שביחידתו לתקוף מטרות אסטרטגיות ברוסיה, ובכך להתחיל רשמית מלחמה אטומית עם המדינה האדומה. הידיעה מתפשטת במהירות למקבלי ההחלטות, ובחדר המלחמה מתקבצים נשיא ארה"ב (פיטר סלרס) – שמנסה להתחמק ככל האפשר מלהרוויח את הטייטל "הנשיא שבכהונתו העולם נחרב"; הגנרל טרגידסון (ג'ורג' סי סקוט), שעסוק יותר בלעיסת מסטיק והאדרת הכח הצבאי של ארה"ב מאשר לחשוב על אסטרטגיה של ממש, משל היה זה קרב אגרוף; וד"ר סטריינג'לאב בעצמו (גם פיטר סלרס; במקור "מרקורדיגליבה", לפני ה-"אנגלוז"), מדען נאצי לשעבר (לפחות כך זה נראה), שהובא ליייעץ לאמריקאים על פיתוח הנשק הגרעיני האולטימטיבי, אך בסופו של דבר בעיקר מתלהב מעצם השלכות הנשק. בעוד הפוליטקאים המעונבים מציגים את חוסר משילותם ואת עיסוקיהם באינטרסים פרטיים, המטוסים – שאיבדו את הקשר עם בסיס האם שלהם – מתקרבים במהירות לעבר פיצוץ המטרות, ו-"חורבן העולם" כפי שאנו מכירים אותו.
כפרוייקט "נשמה" של סטנלי קובריק, הבמאי המהולל – אז אחרי תערובת של סרטי ז'אנר ועיבודים ("ספרטקוס", "לוליטה", "שבילי התהילה") – רצה ליצור סרט מתח על השלכות המלחמה הקרה וחידלון האישים שהפגינו הגורמים הפוליטיים המעורבים, ומצא במקרה את המותחן מ-1958 "Red Alert" של פיטר ג'ורג'. מכאן אופיינו פיתוח והפקת "סטריינג'לאב" בחתירה תחת ציפיות הצוות, או אפילו אלו של קובריק עצמו - לדוגמה: מה שהתחיל כתסריט דרמטי ונאמן למקור הפך לקומי אט אט, כשרעיון ה-"השמדה עצמית מובטחת" נראה לו מגוחך. ליהוקו של פיטר סלרס לשלושת התפקידים הראשיים (הגנרל האנגלי ליונל מנדרייק, ד"ר סטריינג'לאב ונשיא ארה"ב מרקין מפלי) – תנאי שהוצב ע"י אולפני "קולומביה" לקובריק כדי שאלו יממנו את סרטו (בעקבות תפקידו מפוצל האישויות של הקומיקאי בסרטו הקודם של הבמאי, "לוליטה") ושהבמאי סלד ממנו בפומבי ("עקרונות גרוטסקיים אלו הם 'התנאי בל יעבור' של עולם הפקת הסרטים", אמר מאוחר יותר קובריק) – הובילו לשינוי דראסטי של התסריט, כשסלרס אלתר כל כך הרבה וזנח לגמרי את הדיאלוג המקורי שלו. אבל גם קובריק עצמו "חטא" בהטעיית שחקניו: כדי להוציא מסקוט סצנות הרבה יותר מגוחכות ממה שהיה מסוגל השחקן הדרמטי לעשות, שכנע קובריק את סקוט לעשות טייקים מופרזים רק עבור "חזרה" לאלו שנכנסים לגרסה הסופית. לאחר שהבטיח לסקוט שטייקים אלו ימחקו מיד, הכניס קובריק את כולן ואלו הפכו למרבית הסצנות של גנרל טרגידסון בסרט – מהלך שפגם משמעותית ביחסי השניים (סקוט נשבע לא לעבוד עם קובריק יותר לעולם). סלים פיקנס, שגילם את הטייס המגוחך אך המנוסה של המטוס שבדרכו להפצצת המטרות הגרעיניות, נודע לכל כשחקן דרמטי, שנהג להופיע במערבונים. קובריק בחר בפיקנס להחליף את סלרס בתפקיד הטייס "קונג" לאחר שהקומיקאי נפצע, אך עשה זו בדרך מעט אחרת – כדי להשאיר את השחקן הרציני נאמן לתפקיד כמו שהוא, סלרס לא הודיע לפיקנס כי מדובר בקומדיה שחורה, וסיפק לו רק את הסצנות בו הוא משתתף. משוכנע שהוא מגלם טייס שבדרכו למשימתו החשובה ביותר, פיקנס הגיע לסט כפי שהוא היה מחוצה לו – כובע בוקרים, לבוש תואם ומבטא "רדנקי" כבד. קובריק הבין – מכאן תגיע הקומדיה. גם פיקנס לא ראה בכך עלבון – "אחרי 'ד"ר סטריינג'לאב", התפקידים, חדרי ההלבשה והצ'קים רק גדלו", אמר השחקן בשנים שלאחר הסרט.
השינוי בציפיות עבד (לא לחברת "קולומביה" עצמה, שקראה לסרט בדלתות סגורות בהקרנות הניסיון "אנטי-אמריקאי") – "ד"ר סטריינג'לאב" נחשבת לאחת הסאטירות המדוייקות והחזקות ביותר שנוצרו – ועם טענה זו מסכימים רבים, מספריית הקונגרס הלאומית ועד המבקר האמריקאי הנודע מכולם, רוג'ר איברט, ואכן, גם קרוב ל-60 שנה לאחר שחיזיון האימים של קובריק לאמריקה ובריה"מ ראה אור, "ד"ר סטריינג'לאב" עדיין הותיר פיות פעורים – מצחוק ומתדהמה, "בתולים" ומנוסים – באולם הקולנוע בסינמטק בחמישי האחרון. מסקנה? יצירה אמיתית – בין אם במוזיקה, בקולנוע או בכל צורת אמנות אחרת – אמנם רוצה את הקהל שלה, אך לא מתפשרת לרגע על חזונה האומנותי, כמה בועט או לא-מיינסטרימי שיהיה. רוב הסיכויים שיצא לפחות משהו מעניין מכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה