"ספיידרמן: אין דרך הביתה" - הרשת החברתית

איך אפשר להגדיר "Fan service"? המונח המושמץ מבחינת שוחרי אמנות, או מבקרי קולנוע בפרט, מתייחס לתופעה חדשה יחסית של סרטים או סדרות - לרוב במסגרת פרנצ'ייז מוכר - שמרפררים לסיטואצות מעברם (משל היו קורצים למצלמה), מגייסים מחדש כוכבים שפרשו או הוחלפו מתפקידם הנודע וחוזרים על שורות שחוקות - כל אלו ללא מניע עלילתי של ממש, אלא בעיקר ממניע ציני של להושיב כמה שיותר אנשים בבתי הקולנוע ו/או להוציא מהם את התגובות המבוקשות (קריאות שמחה, התפעלות והתפלאות) ברגע הנכון ובמקום הנכון. אך מה קורה אם הקהל הוא זה שדוחף לשם, כשכוכבי הסרט או מפיקיו מכחישים שזה הכיוון שהם מעוניינים לקחת את הפרוייקט אליו? זוהי סיפורה של תעשיית הבידור הפופולרית בעשור האחרון, אך בייחוד סיפורו של "ספיידרמן: אין דרך הביתה" ("Spider-Man: No Way Home"), השלישי בטרילוגיית גיבור העל המעופף במסגרת "היקום הקולנועי של מארוול" - ה-MCU (כשאת כל השלושה ביים ג'ון ווטס) - אליו עולם המעריצים רחב הידיים של מארוול, ונדמה כי העולם כולו, ציפה בקוצר רוח ופיתח תיאוריות על נוכחותם של כוכבי עבר מהפרנצ'ייז כולו (לא רק של ה-MCU ספציפית), זמן לא רב אחרי שהיה נראה שהסרט השלישי בסדרה אולי כלל לא ייצא לפועל (בשל הסכסוך המתוקשר בין סוני למארוול בשלהי 2019 על זכויות ההפקה). הדלפות מסט הצילומים וספקולציות חוזרות ונשנות הובילו לאישרור חלק מציפיותיהם של המעריצים: נבלי העבר הגדולים של ספיידרמן - הן מהטרילוגייה "הקדושה" של סם ריימי בתחילת המילניום (2002, 2004, 2007) והן משני הסרטים הנשכחים שביים מארק ווב במטרה לאתחל מחדש את המותג (2012, 2014) הולכים לשוב ולהופיע - "דוק אוק" (אלפרד מולינה), הגובלין הירוק (ווילם דפו), איש החול (תומאס היידן-צ'רץ'), אלקטרו (ג'יימי פוקס) והלטאה (ריס איוואנס) - ואולי גם "אורחים" אחרים יצוצו להם. כך, סרט שנדמה שנמצא שנים בפיתוח, הגיע לבתי הקולנוע בצהלות ענק בסוף השבוע האחרון, והפך עד כה - לסרט הרביעי הרווחי ביותר בשנת 2021, לשיאן מכירת הכרטיסים המוקדמים תוך 24 שעות, ובמחוזותינו, לסרט מארוול המצליח מכולם. אז איך "ספיידרמן" מסתדר? נתקע בקורים או טווה לעצמו עולם חדש? כן, ה-"Fan service" אליו ציפינו אכן מגיע כאן למחוזות חדשים, אך עם כל הטיפשיות החביבה שכרוכה בסרט הזה, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" יודע מה הוא, יודע איך לקשור את כל החוטים יחדיו ומעניק לצופיו - רובם מאותו דור חדש של צופי קולנוע, שנולדו אחרי תחילת המילניום - חוויה קולנועית מרהיבה (ספויילרים בהמשך).

על קצה המזלג, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" ממשיך מאותה נקודה שעזבנו את פיטר פארקר (טום הולנד) בסוף סרטו האחרון, "ספיידרמן: רחוק מהבית" (2019), כאשר הקונספירטור ג'יי ג'ונה ג'יימסון (ג'יי קיי סימונס, שגילם אותו - בוריאציה אחרת - גם בטרילוגיה המקורית) חושף, באמצעות סרטון מפוברק של הנבל "מיסטריו" (ג'ייק ג'ילנהול) את זהותו האמיתית של ספיידרמן. פארקר המבוהל נאלץ להתמודד עם מספר חזיתות במקביל - דעת הקהל עליו, שמתחלקת בין תומכיו המושבעים לבין אלו שמזהים אותו כ-"רוצח"; עתידם של חבריו - בת זוגתו אם. ג'יי (זנדאיה) וחברו הטוב נד (ג'ייקוב בטאלון) - במכללת MIT (כמות הפעמים שהשם הזה מוזכר גורמת לתהייה לגבי המעורבות של המוסד בהפקת הסרט); ועתידו כגיבור-על, האם יהפוך לנותן האולטימטיבי - כפי שדודתו מיי (מריסה טומיי) מצפה ממנו - או ידבוק בשלו? כל אלו מובילים את פארקר הצעיר לבקר אצל חברו ממלחמות האינסוף, דוקטור סטריינג' (בנדיקט קאמברבאץ', בעוד אחת מהופעותיו המרובות השנה), ולבקש ממנו להחזיר את הגלגל לאחור, לפני שכולם ידעו את זהותו הסודית. סטריינג' מציע אופציה חלופית - כישוף שיגרום לכולם לשכוח את היותו ספיידרמן. התערבותו של פארקר בכישוף פוגמת בו, וזמן לא מבוטל לאחר מכן מתחילים להופיע אנשים שאכן מכירים את ספיידרמן, אך לא הספיידרמן הזה: כעת, על פארקר להתמודד עם מספר לא מבוטל של נבלי עבר, ולנסות ולהשיב אותם ליקומים המתאימים להם. 

כבר מהתיאור המצומצם ביותר הזה, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" מכין את עצמו לתשואות הקהל, עם כל דמות עבר שמופיעה וכל רמז שמוביל למשהו גדול יותר, אך באותה המידה, חזונם של הבמאי ג'ון ווטס והתסריטאים כריס מקנה ואריק סומרס (האחראים גם על שני הסרטים הקודמים בסדרה) אינו מש מגיבורם האמיתי, והוא פיטר פארקר של טום הולנד. כך, הסרט אינו חדל מלתפקד כשהנבלים לא בסביבה, או קיומם בסרט אינו רק כדי לשמש ניגוד לספיידרמן, אלא אלו מאתגרים ומבגרים את פארקר; מקדמים אותו הלאה לשאלה החשובה - מה מטרת גיבור העל? ומה משמעותו כעת כשתמיד היה תחת חסותו של גיבור על/נבל מבוגר יותר (איירון מן ב-"השיבה הביתה", ניק פיורי ומיסטריו ב-"רחוק מהבית")? בצורה זו, מלבד היותו של "אין דרך הביתה" סרט מהנה למדי, הוא גם מסרטיו הרציניים ביותר של הדמות, שחוזר למקורותיה ולמניעיה - נקמה, אחריות, רגשניות. ועם זאת, בשל דמיונו ללהיט ספיידרמן כלכלי וביקורתי חדש, "ספיידרמן: לתוך מימד העכביש" (2018), "אין דרך הביתה" נופל לא פעם לאותם קלישאות המעריצים מהן הוא מבקש להבדיל את עצמו - שורות מסרטים ישנים שהפכו לממים, ודמויות (אהמ *הלטאה*) שנמצאות שם בעיקר בשביל לקבל מכות מאיש העכביש. למזלו של הקהל, רוב הסרט אינו כזה, ובזכות הבנה שהצופים ישמחו יותר לצפות באינטרקציה נבונה ולא פשוט "יואוו זה ההוא מ-'ספיידרמן 3'!!", "אין דרך הביתה" מצליח להיות ער לעצמו וציני במידה הנכונה. מה שמוביל את השינוי הן גם הופעות המשחק של הקאסט, בייחוד של קאמברבאץ' (למרות נוכחתו המועטה בסרט ותפקידו כמתווך המציאות עבור פארקר), ווילם דפו בתפקיד ווילם דפו (בואו נודה בזה. ובוא ניתן לו כבר אוסקר!!) ואלפרד מולינה, שמביאים את המיטב שבהם (ובעיקר מציגים את ההנאה שלהם בגילום הדמויות) אך גם של הולנד, שמתחיל להתבגר כשחקן בדיוק ברגע שבו הוא שוקל, לדבריו, את המשך דרכו בתחום.

ספויילרים (!!):

כן, הם היו שם - אחרי חודשים של תיאוריות והכחשות חוזרות ונשנות (בעיקר מצד גארפילד, שכן מגוויר כמעט פרש מהחיים הציבוריים - זהו סרטו הראשון בו הוא משחק בשר ודם מאז 2014), ה-"ספיידרמנים" הקודמים - טובי מגוויר ואנדרו גארפילד - שבו לקדמת הבמה והתאחדו עם הבא בתפקיד, טום הולנד. ועם זאת, למרות שהקהל שאג כשראה אותם, השניים לא מתפקדים כהופעות אורח חטופות, אלא מקבלים את זמן המסך המגיע להם, וכמו הנבלים, את הסיבה להופעתם. מקנה וסומרס מבינים שפגישה של השלושה הללו לא יכולה להיגמר בתחרות מדידת זרגים, ולכן קיבוצם ליחידה אחת - כשכל אחד מתפקד בתפקיד שמתאים לו כיום (מגוויר כבוגר, גארפילד כגבר צעיר) עושה פלאים עם כל סצנה שאנשי העכביש נמצאים בה. כמו כן, למרות חזרה על שורות קלישאתיות, תאמינו או לא - זוהי הופעתו הטובה ביותר של גארפילד בתפקיד. כמי שזכה לשני סרטי סולו ממוצעים בהחלט, גארפילד מגיע לכאן (רוכב על שנה מעולה עם "טיק, טיק… בום!" ו-"עיניה של תמי פיי") מהוקצע, בוגר, מתבדח ("הבאת חליפה או שאתה ממשיך עם לבוש 'הכומר לנוער' שלך?", הוא אומר למגוויר התמים) ועדיין נאמן לדמות שעיצב ב-"ספיידרמן המופלא" 1 ו-2. אז בראבו, אנדרו גארפילד, ולא רק על לשקר בפרצוף לכל מנחה תוכנית אירוח בחצי השנה האחרונה. ועם זאת, מתעוררת עם חזרתם של השניים בעיה של ממש - האם מי שלא מודע לסרטים "הישנים", נותר בדיספוריה מוחלטת כל הסרט ולא מבין על מה ההמולה? ככל הנראה שכן, אבל "ספיידרמן: אין דרך הביתה" מציב את עצמו כסרט לקהל שעשה שיעורי בית, ולכן - כדאי שתבואו מוכנים עם ידע מראש. 

לסיכום. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" משיב את האמון לא רק במארוול המדשדשת קולנועית (מול ההצלחה בפורמט הטלוויזיוני), אלא גם במדיום הקולנועי. אחרי שנה שחונה למדי לבתי הקולנוע (ולא בצדק), אין ברירה אלא להודות שפורמט ה-"גדול יותר, טוב יותר, אפי יותר" שאיש העכביש מציע לנו הוא זה שמביא ישבנים לכיסאות, ומחיה מחדש מדיום בסכנה. שאפו.