"הביטלס: גט בק" - אני, אנוכי ועצמי

 

בתולדות ימי "הביטלס", אפשר לטעון ש-1969 היא השנה הטעונה ביותר בתולדות הלהקה. מה שהתחיל בתור פרוייקט טלוויזיוני ואלבום שיחזיר אותם למקורות הפשוטים ולאחדות אחרי ההפקה המטלטלת של "האלבום הלבן" בסוף השנה הקודמת אמנם הסתיים בהופעה אייקונית (על גג בניין חברת ההפקות של הלהקה, "אפל"), אך התכנון המקורי של פרוייקט "Get Back" השתנה במהרה והוכיח בעיקר את הכיוונים השונים שכל אחד מארבעת האגואים המוכשרים הללו משך אליו. גם ההתכנסות להקלטת אלבומם האחרון (לא כרונולוגית), "Abbey Road", במהלך קיץ 69' לא בישרה על עתיד משותף חדש עבור "ארבעת המופלאים". כשהפרימיירה של סרטו הדוקומנטרי של מייקל לינדזי-הוג (שעבד בצמוד עם הביטלס - ולהקות אחרות, כמו ה-"רולינג סטונס" - עוד מאמצע שנות ה-60), "Let It Be" (שמו החדש של "Get Back"), נערכה במאי 1970, אף חיפושית כבר לא נכחה באירוע. זה היה סופם של "הביטלס". הסיום הצורם הזה לקריירה כה גדולה מהחיים העניק לסרטו של לינדזי-הוג ולתקופה זו ככלל דימוי עגמומי וכזה שערך הנוסטלגיה שלו לא רב. מי ידע שהישועה לפרוייקט נידח של הביטלס תגיע דווקא מכיוון במאי ניו-זילנדי שבילה קרוב לשני עשורים בצילום הוביטים בארץ התיכונה? הבמאי פיטר ג'קסון ביקר לפני מספר שנים בבנייני חברת "אפל" (שמאז עברו "דירה" מאותו בניין מפורסם) שבלונדון, כשהגיע לקדם את סרטו התיעודי "They Shall Not Grow Old", בו צבע וערך רסטורציה לקטעים תיעודיים ממלחמת העולם הראשונה. נציגי החברה, שראו את עבודתו הסיזיפית עם שעות של חומרים עתיקי-יומין, החליטו לחשוף בפניו אוצר בלום אחר - 60 שעות תיעוד (ע"י לינדזי-הוג וצוותו) מ-21 ימי העבודה הקדחתנית של הביטלס על "גט בק" בינואר 1969. עיניו של ג'קסון, מעריץ מושבע, נדלקו - וכ-4 שנים מאוחר יותר - אחרי קיצוץ של הקאט המקורי בן 18 השעות, דחיית היציאה בשל עול המגיפה והחומרים ושינוי הפורמט מסרט תיעודי בן שעתיים לסדרה בת קרוב ל-9 (!) שעות סה"כ בשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" -"הביטלס: גט בק" ("The Beatles: Get Back") הגיח לאוויר העולם. אז איך אפשר לסווג בכלל את המגה-פרוייקט הזה? התבוננות כנה ואמיתית ביצירה על כל קשייה או עשרות שעות של התבחבשות ב-70 טייקים של שיר נידח? לעניות דעתו של כותב שורות אלו, מעריץ מושבע לא פחות מג'קסון, "גט בק" הוא מתנה של ממש. 

ג'קסון ממסגר את "גט בק" כ-"לוח שנה" אחד גדול, שסופר את ימי ההכנה של הרביעייה להופעה החיה הראשונה שלהם מזה 3 שנים ("הביטלס" פרשו מהופעות חיות ב-1966, כדי להתמקד בעשייה באולפן) - ראשית באולפן הטלוויזיה "טוויקינהאם" ואז באולפן המאולתר שנבנה ללהקה במרתף "אפל" - כשכל פרק מתרכז במספר ימים בודדים. כך, מנצל ג'קסון את גישת "הזבוב על הקיר" המתישה לעיתים ואת ידיעתינו המוקדמת על הלהקה מלמעלה 60 שנות הימצאות בתרבות הפופולרית, והופך אותן על ראשן: האיבה שהוצגה בסרטו המקורי של לינדזי-הוג הופכת לשורה של קאברים של שירי רוק-נ'-רול (מימי הרביעייה בהמבורג בראשית שנות ה-60) במבטא ליברפולי כבד; הנוכחות "המקניטה" של יוקו אונו מסתכמת באמנית היפנית קוראת עיתון ואוכלת צנים לצד בן זוגה הממושקף ("זה יראה כה קומי בעוד כ-50 שנה: 'הם התפרקו כי יוקו ישבה על מגבר'", צוחק פול מקרטני ברגע אחד קצת מריר-מתוק), ריבים מתחלפים בשורות מחץ מכל עבר (כדוגמת החזרה הנישנת של ג'ון לנון על המשפט "גבירותיי ורבותיי, המארחים שלכם להערב: 'הרולינג סטונס'" כרפרנס לתפקידו הקטן בסרט הקונצרט "קרקס הרוקנ'רול של הרולינג סטונס", שביים לינדזי-הוג כמספר חודשים לפני כן; או ההערה רבת העוצמה של רינגו סטאר ברגע מסוים: "הפלצתי - חשוב היה לי להגיד") ושירים שנדמו לנו כיצירות אמנות מתוכננות ומוקפדות מומצאות על המקום כהערה אגבית (כך, פול מקרטני חושב 'על המקום' על להיטים כמו "Golden Slumbers" ו "Carry That Weight"; ג'ורג' האריסון מאלתר את "Something" בהפסקת צהריים, שמאוחר יותר באותה שנה צעד במקום הראשון ברוב המצעדים העולמיים). כך, ג'קסון - ללא עזרה ממומחים מדופלמים לתולדות הרביעייה ושלל "ראשים מדברים" אחרים - מציג לנו אווירה חדשה לגמרי של "הביטלס": לא אלי רוק, לא גאונים בפעולה מתמדת - אלא חברים טובים שאוהבים לנגן יחד, או אולי קודם לכן - אנשים. לכן, אחת התחושות החזקות ביותר שעולות מ-"גט בק" היא תחושה של משפחה - נכון, הביטלס לא שידרו אף פעם התנשאות, ותמיד ניסו להעביר אווירה של כנות עוד בימי פעילותם, אבל גם אחרי עשרות אלפי שעות תוכן שסופקו לנו עליהם או על-ידם, נדמה כי זו הפעם הראשונה שהלהקה שתמיד הרגישה כמו משפחה לכל כך הרבה מעריצים, באמת הופכת לכזו.

דרך אלמנט זה, ג'קסון מציג לנו אלגוריה על מצב שכולנו מכירים טוב: מערכת יחסים שמגיעה לקיצה - וקיצה היה ידוע מראש - אך בין החשש ממקומם החדש כעת במציאות, החברים בה מעדיפים לנצל כל רגע דל לשמור על מה שבנו כה יפה יחד - אולי, במובן מסוים, "גט בק" לא כזה שונה מ-"תמונות בחיי נישואין". כך, כשאותו רגע נודע המתאר את עזיבתו של ג'ורג' את הלהקה מוצג בקונטקסט (ולא מחוץ להקשר, כמו שהוצג בסרטו של לינדזי-הוג), אנו מבינים שלכימיה החזקה כל כך של פול וג'ון - אפילו בימי משבר - יש השפעה רבה על מי שנותר לא פעם מחוצה לה; כשג'ון ופול מדסקסים בארוחת הצהריים (ג'קסון משתמש בחוכמה באודיו שנקלט ע"י מיקרופון שהושתל ע"י צוות הצילום המקורי בזר פרחים) על אשמתם ביחס כלפי ג'ורג', אך גם על אותם התפקידים 'המנהליים' וה-'אפרוריים' אליהם נקלעו במרוצת השנים (במיוחד פול, שנדחק בלית ברירה לתפקיד 'מנהל בית הספר' אחרי מותו בטרם עת של מנהלם החרוץ של הנערים, בריאן אפשטיין) - אנחנו מבינים שקל הרבה יותר להתכחש לקשיים עד שהם לא מתפוצצים לך בפנים (לראייה - ההסתובבות חסרת המעש והעצב בעיניהם של שלושת חברי הלהקה לאחר עזיבת חברם); ובאותה מידה, דברים שנראים לנו חסרי כל משמעות בעבר, הופכים לקריטיים לחלוטין אחר כך - כך, הביטלס נזכרים בערגה בטיול שלהם להודו - פחות משנה לפני כן - בעקבות המהרישי - טיול שהוציא כל אחד מהם בזמן אמת ברגשות מעורבים; או ג'ון לנון משבח, לאחר פגישה ראשונה, את איש העסקים הממולח אלן קליין, שבניהולו הכושל את 'הביטלס' הוביל בסופו של דבר לפירוקם המקצועי ולתביעות חוזרות ונשנות של חברי הלהקה אחד כלפי השני. "אולי זה הזמן לגירושים", אומר ג'ורג ברגע ציני כביכול אבל כן במציאות. "אני אומר את זה מההתחלה", עונה לו פול, והלב לא יכול שלא להכמיר. 

אבל לא הכל ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו כאן - "גט בק" נותן גם לא מעט במה לאנשים שסבבו את הרביעייה באותם ימים טרופים, מטכנאי הסאונד גלין ג'ונס (שמחליף תלבושות יותר מהר מהבקשות שלו לעשות עוד טייק), לינדזי-הוג עצמו, שמנסה לקדם את רעיון ההופעה לא רק בלייב אלא בלוב, והמפיק האגדי של הלהקה, ג'ורג' מרטין (שמתפקד בפרוייקט זה בתפקיד זוטר יותר), עד אורחים/ות אהודים/ות - כדוגמת המוזיקאי בילי פרסטון (שהבאתו לעבודה משותפת עם הלהקה, בהתעקשות ידידו ג'ורג', הפיחה חיים מחודשים בפרוייקט), פיטר סלרס (שמפציע לכמה רגעים לבחון את האולפן בו יחל לצלם את הסרט "The Magic Christian", עם רינגו בתפקיד הראשי לצידו) ולינדה מקרטני, אז עוד רק בת זוגתו הטרייה של פול, שמצלמת את הלהקה בעבודה (תמונותיה מצורפות בספר הצילומים החדש שנלווה ליציאת התוכנית) ומביאה איתה את ילדתה הקטנה הת'ר (שמבצעת כאן חיקוי יוקו אונו מושלם), אך לימים תהיה שותפתו הצמודה לעבודה עד יום מותה בטרם עת מסרטן ב-1997. ולמרות שלא *רק* הביטלס מופיעים כאן, עד כמה 9 שעות של גיחוכים באולפן קורצים לכולם? זהו, שכאן אולי עולה חולשתו הגדולה ביותר של הפרוייקט שרקח ג'קסון - אורכו. בעוד מעריצי ביטלס שרופים אולי יחלקו את הצפייה לשבוע אחד ארוך של חצאי פרקים, מי שלא קעקע את הגבות של פול מקרטני על חזהו או פרץ לבית של ג'ון לנון בליברפול ככל הנראה יתקשה לעמוד בקצב האמיתי-מידי של "גט בק", וחבל. לכן, דווקא הרעיון המקורי - של סרט תיעודי בן שעתיים שיוקרן בבתי הקולנוע - יוכל לשמור על הרוח האותנטית שניסה להשיג ג'קסון בתוכניתו ועדיין למשוך מספיק קהל לחזות בתוצר הנהדר הזה. ועם זאת, גם מי שבכל זאת שורד את כל "עינוי הנפש" הזה, זוכה לקליימקס מדהים של ממש, כשג'קסון מציג את הופעת הגג האייקונית בשלושה מסכים - זה לצד זה - וכך מציג את ההתלהבות הגועשת של חברי הלהקה, העוברים והשבים ברחוב שנקלעו בשמחה לסיטואציה, וההנאה שנוצרת במקביל אצלנו הקהל, 52 שנה אחרי.

לסיכום, "הביטלס: גט בק" הוא פרוייקט שאפתני לכל דבר ועניין, אך לא איסוף החומרים, הרסטורציה או הסאונד בו מציגים דווקא את השאפתנות - אלא הרעיון שגם אלו מספרי ההיסטוריה, שהאזנה של שעה לרדיו תשמיע לכם את שיריהם ב-4 תחנות שונות לפחות ושתמונתם שותים קולה יכולה להתנוסס בגאון על שווארמיות מטר מכם - גם הם הרגישו רגשות.