שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021 (או שמא שכחו ממנו). השישי בסדרה הוא "כחום הגוף"("Body Heat") מ-1981, שהחייה את ז'אנר הניאו-נואר בשנות ה-80, אבל גם עדכן אותו עבור אותו עשור מנוכר.
בלש פרטי/עו"ד/חוקר מיוסר, יושב במשרד לבדו, אפוף עשן, עם תריסים מסוגרים. "וויס-אובר" מהורהר נשמע ברקע. מנגינת ג'אז נעימה מלווה אישה יפה אך מסתורית שנכנסת פתאום לחדר.
כל אלו הפכו לסממנים (ובמובן מסוים, לקלישאות) המוכרים ביותר של ז'אנר ה-"פילם נואר" (ולאחר מכן, ה-"ניאו-נואר"), שערך את בכורתו ההוליוודית בשנים שלאחר מלה"ע ה-2 ושלט ביד רמה בעשור הקרוב. סרטיהם של במאים כדוגמת בילי ווילדר ("סוף השבוע האבוד", "הקרנבל הגדול"), אוטו פרמינגר ("לורה", "Fallen Angel") וג'ון יוסטון ("הנץ ממלטה", "ג'ונגל האספלט") השפיעו על דורות של יוצרים והחדירו בהם את הבנת המתח האמיתית שהייתה בז'אנר זה - התוצאה הייתה ז'אנר ה-"ניאו-נואר" החדשני. יוצר ניאו-נואר מפורסם שכזה לקח את אהבתו לז'אנר הקלאסי צעד קדימה, ויצר מחווה "מעודכנת" כסרטו הראשון - "כחום הגוף" ("Body Heat"), אותו ביים וכתב לורנס קאסדן ב-1981. "כחום הגוף" אולי הופטר במשך השנים כ-"חיקוי ל-'ביטוח חיים כפול'" ("Double Indemnity", אותו ביים ווילדר ב-1944) ואבד בתוך יצירותיו הידועות יותר של קאסדן ("החברים של אלכס" מ-1983, לדוגמה), אבל פנינת הנואר הזו - שהזניקה את הקריירות של שלושה שחקנים לא מוכרים אך מוכשרים - וויליאם הארט (קבוע בסרטיו של קאסדן מכאן ואילך), קת'לין טרנר ו-טד דנסון - ונתנה ביטוי לחשש ההולך וגובר בחברה היאפית של שנות ה-80 - זקוקה להתבוננות מחודשת.
"כחום הגוף" מגולל את סיפורו של נד ראסין (הארט), עורך דין מעט כושל בפלורידה הלחה. חייו מורכבים מעישון כבד; ישיבה בבר עם חבריו פיליפ (דנסון), התובע המחוזי, וחוקר המשטרה אוסקר (ג'יימס פרסטון); ושוטטות על טיילת הים. יום אחד, במהלך טיול נוסף למרגלות הים, ראסין פוגש באישה מסתורית ומפתה, שעונה לשם מאטי ווקר (טרנר). העניינים בין השאר "מתחממים" (הפאנץ' לא מכוון) במהירות ומאטי חושפת בפני נד את העובדה שהיא נשואה - לאיש עסקים קר ואנוכי בשם אדמונד ווקר (ריצ'ארד קרנה; סרטי "רמבו"). כש-"הר הגעש" בין השניים מתפרץ, והזוג הסודי לא מסוגל לחיות אחד ללא השני, מאטי ונד מחליטים להיפטר מווקר - אך באיזה מחיר?
בזכות תסריטיו בשלהי שנות ה-70 וראשית שנות ה-80 - "האימפריה מכה שנית" (1980) ו-"שודדי התיבה האבודה" (1981) עם ג'ורג' לוקאס, ו-"Continental Divide" מ-1981 לבדו - קאסדן נודע (יחד עם ספילברג ולוקאס) בהחייאת ז'אנרים נשכחים עליהם גדל בילדות - סרטי מד"ב, הרפתקאות, קומדיות פרועות (כדוגמת סרטיו של הווארד הוקס) - ואיבדו מכוחם לטובת דרמות איכותיות וסרטי "הגל החדש האמריקאי". כאחד מהאחראים ליצירת הוליווד החדשה, "הבלוקבאסטרית" שאנו מכירים עד היום, הקולנוע של קאסדן הוא גם קולנוע מסוגנן ועמוק - ולא רק מסחרי. "כחום הגוף", שנולד מתוך רצונו של קאסדן לביים סרט ראשון שיתפקד כ-"חלום, עם המטען הרגשי של נובלה טובה, והאסתטיקה של אנשים מוכרים בסיטואציות משונות" לדבריו, הוא הדוגמה המושלמת לכך. אך בעוד הרעיון המרכזי ישב בראשו של קאסדן זמן רב, הדרך ליצירת הסרט לא הייתה קלה כל כך - "חילופי המשמרות" בהנהלת "פוקס", שהורידו את תסריטו של קאסדן מהפרק כחלק מהתוכנית החדשה; סירובו של ג'ורג' לוקאס, רגע לאחר הקמת חברת "לוקאספילם" עם האוריינטציה המשפחתית, לשים את שמו בפומבי בסרט מלא זימה כמו "כחום הגוף"; וההתעקשות של מפיקי הסרט שקאסדן ילהק כוכבים בעלי שמות נוצצים, בניגוד לרצונו. ועם זאת, דווקא התמדתו של קאסדן היא זו שניצחה - ידידו לוקאס החליט לתמוך בסרטו באנונימיות (הן כספית והן הפקתית) ולשנות את דעת המפיקים ב-"פוקס"; קאסדן ליהק לשלושת התפקידים המרכזיים שחקנים מתחילים והצליח לשמור על התמה האירוטית של הסרט, ללא עריכה נרחבת - כפי שקרה לרוב לסרטים מסוג זה באותם הימים (עורכת הסרט, קרול ליטלטון, העידה לימים כי "סצנות גרפיות יותר צולמו, אך נחתכו מתוך החלטה כי 'פחות זה יותר'"). ההתעקשות של קאסדן על חזונו המקורי הוביל את "כחום הגוף" להצלחה של ממש - הן מסחרית (רווח של 24 מיליון דולר, על בסיס תקציב של 7 מיליון בלבד) והן ביקורתית (מלבד ביקורות אוהדות מצד הצמד המבקרים הפופולרי "סיסקל ואיברט", קת'לין טרנר זכתה למועמדויות בעבור הופעתה הקולנועית הראשונה בטקסי ה-"BAFTA" ו-"גלובוס הזהב"), ואפשרה לבמאי יד חופשייה יותר בפרוייקטים העתידיים שלו.
המשיכה האמיתית לסרטו של קאסדן היא התאמתו של ז'אנר שכה מוטמע בשנות הפרנויה שלאחר מלה"ע ה-2 - כשהאיום של "המלחמה הקרה" הלך והתקרב, "ציד המכשפות" של מקארת'י היה בפתח והאחדות הלאומית הלכה והתפוגגה - לשנות ה-80 - כשאותה מלחמה קרה עמדה על סיפה אך הגיעה במקביל לשיאה, חזרת השמרנות ללב הציבור האמריקאי החזירה את הסלידה מהשונה והחריג שאפיין את שני העשורים הקודמים והפרברים קיבלו תנופה חיובית. כך, גיבור הפילם-נואר של קאסדן אכן אינו מאמין גדול בחוק, כמו דומיו המפרי בוגרט וקארי גרנט, אך באותה המידה בנוי לכישלון עצמי, מתוך הבנתו שלא יתאים לשלטון החברתי החדש והנוצץ של שנות רייגן. מוטיב הזיעה והחום מבטא אף הוא את הניגודיות שבעשור החשוב ההוא - מצד אחד, פתיחות מינית שממשיכה את דרכה משנות ה-60 וה-70 (בייחוד במובן החד-מיני), ומצד שני, המתח והיציריות המתפרצים שמאפיינת את גישת ה-"אנחנו" ו-"הם" שתלווה את השנים שלאחר יציאת הסרט. במובן זה, "כחום הגוף" דומה בהרבה יותר לקרירות החמימה של "האמריקאים" מאשר לזו המלוטשת של "ביטוח חיים כפול". באמצעות הארט, שנע מסצנה מסצנה לביטחון מסוים אך באותה המידה, בתסכול לא ברור; טרנר, שקיבלה את התיאור "לורן באקול הצעירה" לא פעם בחייה בשל כניסתה הקלילה לדמות ה-"פאם פאטאל" הקלאסית (האגדה המספרת כשטרנר פגשה בפעם הראשונה את השחקנית הנודעת, היא הציגה את עצמה כ-"היי, אני את הצעירה"); והפסקול הג'אז-י המהפנט של ג'ון בארי (קאסדן בחן ארבעה מלחינים שונים, אך רק בארי הציג רעיונות הדומים לזה של הבמאי) - לורנס קאסדן יצר "קפסולת זמן" שנכונה גם לימינו אנו.
לסיכום, פלאי האפילה של ה-"פילם נואר" נשארים איתנו עד היום - בין אם בהערכה מחודשת של סטודנטים לקולנוע או בבמאי מתח שרוצים לשחזר את אותה החרדה התמידית שאפיינה את סרטים אלו - אך ראוי לשים לב גם לסרטי ה-"ניאו-נואר" של העשורים שלאחר מכן, שהגדירו מחדש את האימה של החיים המודרנים בתוך ז'אנר די מסוגר. "כחום הגוף" הוא מקום טוב להתחיל בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה