"טיק, טיק… בום!": כל הג'אז הזה

 

כולנו מכירים אנשים שמילדות מכירים את כל המילים ב-"סיפור הפרברים", השתתפו עשרות פעמים בהקרנות של "מופע הקולנוע של רוקי" וצפו ב-"קאטס" למרות הכאב שכרוך בכך. אנשים אלו, עם זיקה וחיבה גבוהה לתיאטרון ובייחוד למחזות זמר, מנסים אך לא תמיד מצליחים להגשים את חלומם להגיע לבמה המרכזית. אחד שכזה, ג'ונתן לארסון, הגיע לשם באיחור טראגי. לארסון, שעבר לעיר הגדולה ניו-יורק מהעיירה הקטנה ווייט פליינס באותה המדינה בעודו בן 18, העביר את העשור הקרוב בפיתוח ה-"מגנום אופוס" שלו, מחזמר עתידני סטייל "1984" בשם "סופרביה", בעודו ממלצר בדיינר מקומי כדי לגמור את החודש. ניסיונותיו להעלות את המחזמר היו - להפתעתו -  קשים משציפה, והמחשבה שהרגע הגדול עומד להגיע רק הלכה והתקטנה. המוות ששרר סביב המחזאי בשל נפילת מרבית חבריו כקורבנות למחלת האיידס והסירוב הסופי להעלאת המחזה אחרי סדנה נוצצת הובילה את לארסון דווקא לכיוון אוטוביוגרפי, כשכתב והעלה את מחזה היחיד "Boho Days" ב-1991, אודות ניסיונותיו להתקדם בעתיד לא ברור. ההשראה המחודשת אצל המחזאי הצעיר גרמה לו לכתוב את "הפריצה הגדולה" שלו סוף-כל-סוף - "רנט" ("Rent"), מחזמר אודות צעירים שמתקשיים להתקיים בזכות עצמם במנהטן של שנות ה-90, שהפכה לאחת ההפקות הארוכות ביותר בתולדות ברודווי והרוויחה למעלה מ-280 דולר לאורך 12 שנותיה המקוריות - אך כל זה קרה לאחר מותו בטרם עת של לארסון, שנפטר בינואר 1996 בצורה פתאומית מקרע באבי העורקים בגיל 35 בלבד, חודשיים בלבד לפני עליית המחזמר בברודווי. כ-6 שנים לאחר מכן, החליטו חבריו ויקטוריה ליקוק הופמן ורובין גודמן לגייס את המחזאי דיויד אובורן ("הוכחה") כדי לפתח את "Boho Days" למחזמר שלם, הנקרא "טיק, טיק… בום!" ("!Tick, Tick... Boom"). 20 שנה לאחר מכן, ו-25 שנה לאחר מותו של לארסון, מי שרבים רואים בתוך ממשיך דרכו "המוזיקלית-חברתית" של המחזאי המנוח, לין מנואל-מירנדה, מביא למסך הגדול (ובמקביל, לקטן - הסרט עלה ל-"נטפליקס" בחודש שעבר) את הגרסה הקולנועית ל-"טיק, טיק... בום!", בכיכובו של אנדרו גארפילד כלארסון. אז רגע לפני שגארפילד ומירנדה יככבו בכל טקס פרסים אפשרי מכאן והלאה, מה עובד (ומה לפעמים לא) במחזמר האורבני החדש-ישן הזה?

"טיק,טיק…בום!"  עוקב אחרי לארסון בימים הקרובים ליום הולדתו ה-30, כשהלחץ לסגירת החודש, מציאת עבודה "מפרנסת", שמירת הזוגיות הטובה עם חברתו (אלכסנדרה שיפ; "אקס-מן: אפוקליפסה", "באהבה, סיימון") ולכתיבת שיר אחרון למחזמר הגדול שלו "סופרביה" עולה ועולה, ומתבטא בצורת תקתוק שעון טורדני שהמחזאי היצירתי שומע שוב ושוב. המחזאי, שמגיע אחרי שנה עשירה במיוחד בעבודה - עיבוד קולנועי ראשון למחזה שכתב ("שכונה על הגובה", שביים ג'ון מ. צ'ו ויצא במהלך הקיץ האחרון), כתיבת המוזיקה והשירים לשני סרטי אנימציה מצליחים ("ויוו" בנטפליקס, ו-"אנקנטו" של דיסני, שעלה לראשונה לפני מספר שבועות בבתי הקולנוע) והחתמתו על עוד ועוד פרוייקטים עתידיים (לדוגמה, הפקת וכתיבת עיבוד הלייב-אקשן החדש של דיסני ל-"בת הים הקטנה") -  לוקח כיוון די שונה מהמוכר ממנו בבכורת הבימוי שלו: לא עוד סיפורים על מהגרים שמנסים לפלס את דרכם באמריקה הנוקשה, אלא סיפור אינטימי, פריווילגי יותר, שמציג אמן על סף איבוד השפיות. כך, "טיק, טיק… בום!" מזכיר הרבה יותר את "כל הג'אז הזה" מאשר את "שכונה על הגובה". 

ועם זאת, רבות במחזהו של של לארסון מתחבר ישירות למהות של מירנדה ועבודתו - ההגעה משכונות העוני של ניו-יורק והאהבה להן, החיבה לז'אנרים שונים של מוזיקה (כך, הסרט עובר בין בלדות נוסח סלין דיון ועד ראפ קליט במיוחד נוסח "קריס קרוס") וההערצה בבסיסם למקצוע, עם כל הכאב והקושי האישי שכרוכים בכך. כך, מבחינה צורנית, כשהסרט נע בין לארסון מציג לראשונה את המופע בפני הקהל לבין האירועים בהתרחשות אמיתית ו-"מוזיקלית", "טיק, טיק… בום!" הופך למחווה של "ילד תיאטרון" אחד למשנהו, ושיר לירי על להיות אחד שכזה. מירנדה, והמחזאי סטיבן לבנסון ("אוון הנסן היקר", שזכה אף הוא לעיבוד קולנועי השנה, אך פחות מוצלח) שעיבד את התסריט, משלבים רגעים דרמטיים - ללא "הפרעה" מקטעים מוזיקליים (כדוגמת הקטע בו לומד לארסון כי שותפו לעבודה פרדי מאושפז לאחר החמרה במצבו כנשא HIV), כדי לתת לרגש לעבור - ורגעים מסוגננים וסוחפים, לרוב עם טון קומי ציני בהם (בולטים במיוחד לדעתי הם "Sunday", אותו מבצע גארפילד בדיינר בו עובד עם שלל הופעות אורח של כוכבי תיאטרון מכל השנים, כדוגמת ברנדט פיטרס ופליסיה ראשד; ו-"No More", אותו מבצעים לארסון וחברו מייקל, המגולם ע"י רובין דה חזוס, כשהנ"ל עובר לדירה יקרה ומהרהר בחיי הבורגנות) - שתופסים את העין כשהסרט מרגיש מעט מתמשך. ואולי כאן, בחוזקה הגדולה ביותר של הסרט, טמונה גם בעייתו המרכזית - התזוזה הבלתי פוסקת בין "המחזמר" ל-"חיים עצמם" יוצר מעט דיסאוריינטציה אצל הצופים ותחושה שהסרט נמרח במקצת. ועם זאת, מירנדה יודע לספק את הסחורה בכל שיר מחדש, והופך את החוויה למרהיבה ויזואלית לא פחות ממוזיקלית.

גם לאנדרו גארפילד, כוכב הסרט, מגיע לא פחות קרדיט על התוצר הסופי. גארפילד הבריטי, שידוע במנעדו הרחב (מתפקידו הדרמטי ב-"הסרבן" של מל גיבסון ועד סרטי "ספיידרמן" בכיכובו, בהם לרוב גנב את ההצגה) אך גם בחיבתו לתיאטרון  (גארפילד כיכב בברודווי ב-"מותו של סוכן" ו-"מלאכים באמריקה", שעבור הנ"ל זכה בפרס ה-"טוני" ב-2018), משחק את לארסון כטיפוס חריג ושנוטה להיות "גדול מהחיים", אך גם כאדם שמבין שימיו אולי ספורים והקדשתם לדבר אחד בלבד מונעת ממנו את הדבר שמחזיק אותו בתנועה - אנשים. התנועה בין תקווה לייאוש אצל גארפילד מתחברת להופעותיהם של שותפיו לסרט, בין אם מדובר באלכסנדרה שיפ כחברתו הרקדנית הנאמנה (עד גבול מסוים) סוזאן, רובין דה חזוס המצויין (כוכב תיאטרון שגנב את ההצגה בשנה שעברה בעוד עיבוד קולנועי של נטפליקס למחזה - "הנערים בחבורה") כמייקל המיושב - שמנסה לדחוק בלארסון לצאת מהשאיפות "החולמניות" מידי שלו, ואפילו בראדלי וויטפורד בהופעת אורח כמחזאי הנודע סטיבן סודנהיים ("סיפור הפרברים", "אל תוך היער"), אותו לארסון העריץ ושימש כתומך נלהב בעבודתו המוקדמת של המחזאי הצעיר, כשאף אחד מסביבתו הבוהמיינית עשה זאת. סודנהיים, שקולו אף מופיע בסרט בהודעה קולית שהוא מותיר ללארסון, נפטר בשבוע שעבר בגיל 91 - כך ש-"טיק, טיק… בום!" מרגיש גם מחווה מצד שני מעריצים מושבעים (לארסון המנוח ומירנדה, ששיתף בחשבון הטוויטר שלו מכתב הערכה ששלח לו סודנהיים לאחר שצפה בסרט) לאחד מגדולי המחזאים של המאה ה-20. 

לסיכום, "טיק, טיק … בום!" אינו מחזמר רגיל, אך כך גם היה המחזאי עליו הוא מבוסס. כשיר הלל לאמנים שלא מוותרים על חזונם הגדול, גם אם זה אפילו לא מגיע במהלך חייהם, הוא יחמם את לבכם ויספק לכם לא מעט שירים שיתקעו בראשכם.