"כוחו של הכלב" מתרחש במונטנה המדברית של 1925, כשהאחים ובעלי החווה המקומית פיל (בנדיקט קאמברבאץ') וג'ורג' (ג'סי פלמונס הנהדר כתמיד) פוגשים בבעלת המסבאה הקרובה, רוז גורדון (קירסטן דאנסט) האלמנה ובבנה המתבגר פיטר (קודי-סמית' מקפי; "כוכב הקופים: השחר", "פאראנורמן"). פיל משפיל באכזריות את פיטר כשזה בא למלצר לחבורתו, אך "הפרצה קוראת לגנב" ומזמינה את ג'ורג' לנחם את רוז על הסיטואציה. בין השניים נרקם רומן, ובמהרה הזוג הופך לחתן וכלה, למורת רוחם של פיטר - שחושש ממפגש מחודש עם פיל - ופיל עצמו, שמחליט לעשות כל העולה ברוחו כדי לאמלל את חייה את של גיסתו הטרייה.
החן בתסריטה של קמפיון, ומה שמוליך את הסרט קדימה ומותיר אותו בזכרונינו גם לאחר סיומו הוא דווקא מה שהוא לא עושה: מה שנדמה על פניו כ-"'הר ברוקבק' קשוח" (כפי שמספר מבקרים הפליאו לתאר אותו), וכזה שניתן לנחש היכן יתחיל והיכן יסתיים (בעיקר במחשבה על עימות אלים בין הצדדים), מתברר כהטעייה של ממש - כשהרגשות העצורים של הדמויות נותרים עצורים (לפחות כלפי חוץ), וכשהם מתבטאים אנו נותרים לפעור את פינו בתדהמה ולשאול "מה קרה כאן?". בזכות אותה איכות "הטעייתית", קמפיון רוקמת סיפור על גבריות עצורה, שנמנעות ממנה תשוקותיה הבסיסיות ביותר, ואיך זה מותיר אותה בתסכול שפוגם בכל העולם סביבה, אך יותר מכל בה. בעולם בו המונח "גבריות רעילה" נמצא על סדר היום לא מעט, וברור לנו מה עלינו לעשות כדי לטפל בה (כלומר, טיפול ביחיד) - קמפיון מציבה מול הקהל מראה ומוכיחה לו כי הוא הוא האשם, וכי "הויתור" (בידיעה מוחלטת ובמחשבה "עירנית") על מהווי האדם בשל חוקי החברה השמרניים בעבור הסביבה הקרובה לו, הם אלו שבסוף מפילים את כולנו בפח. כדי להמחיש את המסר המעט-סבוך שלה, קמפיון משתמשת בכל אמצעי המבע הניתנים לה: באמצעות הצילום, עליו אחראי ה-DP ארי וגנר, קמפיון למעשה "כולאת" את דמויותיה במרחבים רחבי-ידיים - כלומר, המחשבה שהחופש נמצא בידי האדם שוררת אצלו, אך המציאות - ובמובן זה, החברה - מראה לו את ההפך הגמור; באמצעות המוזיקה הלא מאוזנת של המלחין ויוצא "רדיוהד" ג'וני גרינווד (שחתום השנה גם על עוד שני פסקולים נהדרים לסרטים נוצצים - "ספנסר" של פאבלו לאריין ו-"ליקריץ פיצה" של שותפו הותיק פול תומאס אנדרסון), שמלווה את אותם נופים פסטורליים, המתח שורר באוויר לכל אורך הסרט - מה שמגביר את תחושת ההפתעה אליה חותרת קמפיון; ובאמצעות מוטיבים קטנים שחוזרים, שהתבוננות שטחית לא תבחין בהם - הפגיעה בבע"ח כשהשלכה של מיניות עצורה או שריקתו החוזרת והנשנית של פיל - שנשמעת פעמים רבות 'אוף סקרין' - שמגבירה את תחושת הבלתי-נמנעות משעומד לקרות, כפי שעשה פריץ לאנג לפני 90 שנה בסרט הקלאסי "M".
ועם זאת, הסרט לא היה צולח את החזון השאפתני של קמפיון ללא הופעות המשחק המצויינות שגייסה לפרוייקט: הזוג בחיים האמיתיים, ג'סי פלמונס וקירסטן דאנסט, משלימים אחד את השני בהופעותיהן הפגומות - בעוד שג'ורג' של פלמונס תר אחר משפחה, ובייחוד אח, שמעולם "לא היה שם", רוז של דאנסט תרה אחרי שמחה שמעולם לא הגיעה אליה, גם בחיי הנישואין - אלא מקבלת את היותה קורבן לכל הקורה סביבה; קודי סמית' מקפי, שהוא תגלית לכל דבר (למרות היותו כבר די ותיק בתעשייה), מכוון אותנו לחשוב עליו בצורה מאוד חיובית וטהורה לאורך כל הסרט, כך שקטעיו היותר נועזים או הפחות ברורים מגיעים, אנו נותרים לשאול - "למה בטחנו דווקא בו? מה היה בו שדווקא עבד?". את אותה השאלה משלים לנו בנדיקט קאמברבאץ', שהופך לכוח מז'ורי מהרגע שעינינו חוזות בו על המסך ונותן את אחת ההופעות הטובות בקריירה שכבר משופעת בכאלו (רק השנה, הוא סיפק לעולם עוד שתי הופעות שכאלו - "החיים החשמליים של לואיס ויין" ו-"השליח האנגלי"), כאדם שאיבד כבר כל צלם אנוש והפך רק לביטוי המרירות שלו, שיהרוס כל דבר סביבו שבו פעם האמין בעיניים עצומות רק כי חש נבגד ע"י משהו שלא היה בשליטתו מעולם - הנורמות החברתיות. הופעתו של קאמברבאץ' גאונית גם בכך שהיא איננה משתלטת לחלוטין על כל הפרוייקט (מה שבקלות הייתה יכולה לעשות), אלא מתקיימת כמארג עם שאר הדמויות עליה היא משפיעה, ועדיין יכולה לבלוט ברקע כשהיא מהלכת מאחוריהן. צפו לאוסקר (בע"ה).
לסיכום, "כוחו של הכלב" הוא לא רק "טור-דה-פורס" מצד קמפיון, קאמברבאץ' ושאר צוות השחקנים וההפקה, הוא גם קריאה לנו להרהר במה שאנו תופסים כ-"טוב" ו-"רע" מוחלט בתקופה של דיכוטומיה, ועד כמה לא אלה אנחנו שטומנים לעצמנו את המלכודות בהמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה