סיכום מחצית שנה בתרבות (או: החלק שהיה)

לנסות לדרג את חמשת הסרטים, סדרות הטלוויזיה והשירים הטובים ביותר בשנה היא מטלה קשה מנשוא, במיוחד אם מדובר בסיכום מחצית השנה. מצד שני, לקרוא ל-2020 "שנה" זה להרחיק לכת יותר מידי, ולטעון כי יש הרבה מה לדרג זה מדע בדיוני. ובכל זאת, החלטתי לקחת על עצמי את העול, ולנסות לעשות - לא סדר - אבל טאטוא קטן בבלגן המתמשך שנוצר לנו בתקופה האחרונה. אם לא בנושאים קריטיים, אז לפחות בסרטי נטפליקס ו-"קופה ראשית". אז ללא הקדמה מיותרת (כמו זו), בוא נתחיל במשימה:

קולנוע - Top 5: 

5. "ציפורי הטרף" ("Birds of Prey") - קשה לזכור שסרט הקומיקס על עלילותיה של הארלי קווין - הארכי נבלית הידועה מחוברות DC - יצא השנה, אבל גם בשנה עמוסת סרטי גיבורי על, הסרט הזה היה מושך את תשומת ליבי. אולפני וורנר ברוס למדו את הלקח מהניסיון האחרון שלהם בסרטי "חבורת פושעים למען האנושות", והעניקו הפעם לחלק הכי טוב ב-"יחידת המתאבדים" ("Suicide Squad") סרט משלה ( כמעט סרט משלה.. העיקר שנפטרו מג'ארד לטו). התוצאה? פרועה, תזזיתית ובעיקר יצירתית בעידן שבו הז'אנר מיצה כמעט כל רעיון אפשרי. נכון, אפשר להגיד שמדובר פשוט ב-"דדפול הבת", אבל מרגו רובי בתור הארלי ושאר קאסט השחקנים מביאים עירוב של נאיביות ופסיכוטיות, וגורמים לסרט להיראות כאילו נשלף היישר מסדרה מצויירת של האנה ברברה. הטאצ'ים הקטנים (כמו ההומאז' ל-"גברים מעדיפים בלונדיניות", או הפתיח המצוייר, או אפילו העובדה שהארלי מצביעה לברני סנדרס), הופעת המשחק המלאת חיים של יואן מקגרגור כסדיסט התורן - Black Mask, והעובדה שצוות ההפקה והשחקנים מורכב כולו כרובו מנשים, מרקעים מעורבים שונים (זהו רק סרטה השני של הבמאית האמריקאית ממוצא סיני קת'י יין, אחרי סרט אינדי קטן) בעידן בו ייצוג הוא כה חשוב בתעשיית הסרטים המשתנה - הופכים את הסרט הזה מעוד סרט קומיקס לחוויה זכורה במיוחד. 

 

4. "קדימה" ("Onward") - זו לא צריכה להיות הפתעה כמעט אף לאחד, אבל אין שנה שסרט של פיקסאר לא נכנס לרשימת הפייבוריטים שלי בסופה (או במקרה הזה, במחציתה). אולי אני משוחד, אבל ברוב הפעמים - זו פשוט המציאות - הם פשוט יודעים איך לעשות סרטים שם. "קדימה" ("Onward") הוא הראשון מבין שני תוצרי החברה השנה (השני הוא "Soul" של הבמאי פיט דוקטר- "מפלצות בע"מ","למעלה","הקול בראש" - שיגיע לאקרנים בתקווה רבה רק בנובמבר, לאחר שתאריך יציאתו בקיץ נדחה בשל מגפה קטנה), ומספר סיפור פשוט וחמוד על פניו - שני אחים שדונים (טום הולנד ו-כריס פראט), שאיבדו את אביהם כשהיו זאטוטים, מקבלים הזדמנות שנייה להחזירו - אך רק ליום אחד. עם זאת, הבמאי דן סקנלון (שביסס את הסיפור על חוויתו האישית עם אובדן אב בגיל צעיר) מציג משהו שלא נראה כל כך בסרטי ילדים לאחרונה - אחוות אחים. אין כאן מושאי אהבה, אין כאן נסיכה שמחכה להצלה - אלא סיפור משפחתי מעולם אחר, עם טוויסטים לא צפויים, עבודת דיבוב מרשימה, אנימציה מהממת כתמיד ועלילה פשוטה שמעלה את עצמה מעל לציפיות (בדומה ל-"קוקו", גם של פיקסאר). הסרט אינו בטופ של תוצרי החברה, אבל הוא תזכורת נאה למה התאהבתי בסרטיה מלכתחילה. 

3. "חרטות" ("Tigertail") - את דעתי המלאה על הסרט תוכלו לקרוא בפוסט המוקדש לו כאן, אך על קצה המזלג - סיפורו של המהגר הטיוואני בארה"ב, התאקלמותו בסביבה ומחשבותיו על העבר לא יכולים להיות יותר רלוונטים כמעט לכל צופה. היתקעות בטעויות העבר וקושי הקבלה להשתנות הם נושאים אוניברסליים, והסרט הקטן והאינטימי הזה מעביר זאת מעולה. מצפה לראות לפחות אזכור בטקס האוסקר (שיגיע מתישהו).

2. "הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods") - בין היחידים שלא ניתן לטעון לגביהם שהתעוררו רק לאחר מהומות ג'ורג' פלויד בחודשים האחרונים בארה"ב הוא ספייק לי. הבמאי הותיק ידוע בחוסר יכולתו להתפשר בנוגע למסריו לגבי מקום הקהילה השחורה באמריקה, ויחס החברה כולה אליה - גם אם לפעמים המסר בא על חשבון האיכות. אחרי יותר מ-30 שנה לא פוסקות של יצירה משמעותית, לי חוזר לקדמת הבמה (המגמה החלה עם סרטו זוכה האוסקר מלפני שנתיים, "שחור על לבן") עם "הזהב של נורמן" (תרגום "מוצלח"), הפקה משותפת עם נטפליקס, על ארבעה וטרנים שחורים בוגרי מלחמת וייטנאם, שחוזרים למדינה בה לחמו לפני 50 שנה כדי להחזיר הביתה את שרידיו של מפקדם ואוצר מטילי זהב שנשכח אי שם. מבעד לעלילת ההרפתקאות נוסח "האוצר של סיירה מדרה" (סרטו של לי מרפרר לסרט האייקוני של ג'ון יוסטון לא מעט), עומדת ביקורת נוקבת - לרוב גלויה לחלוטין, אך לעיתים גם סמויה - על אי שיוויון מוחלט בעצם שירותם של החיילים השחורים בויטנאם, בעוד שהמולדת עבורה נלחמו והקריבו את חייהם פגעה בהם אף יותר מבית. זהו גם סרט מצמרר על הלם קרב - כשהתצוגה המרשימה ביותר של מצב שכזה היא הופעתו של השחקן הותיק אך אלמוני יחסית לכלל הציבור, דלרוי לינדו (שהבאזז לאוסקר ראשון עבורו - ומוצדק מאוד- כבר התחיל מזמן), שיוצר אנטגוניזם גדול אצל הקהל באמצעות מעשים טיפשיים שפוגעים בחבריו, אך בו זמנית מייצר אצל אותו הקהל הזדהות עצומה עם כאבו, ורצון לגאולה עבורו. ההחלטות האומנתיות - כדוגמת שילוב שיריו של מרווין גיי (מתנגד נחרץ למלחמה ) כחלק מהותי בסרט, והשארתם של הגיבורים מבוגרים גם בסצנות הפלאשבק (בשונה מ-"האירי" לדוגמה) - והקאסט המוכשר וחסר הטאלנטים הגדולים מגדיל את עוצמת הכאב שהגיבורים סוחבים איתם, את מטען העבר ובעיקר - את ההיסטוריה הלא פתורה של כל אדם שחור ב-200 השנים האחרונות בארה"ב. 

1. "יוצאים מן הכלל" ("Hors Normes") - איך סרט צרפתי, שהתחרה בכלל בפסטיבל קאן של שנה שעברה ובויים על ידי צמד במאים המתעסקים בעיקר בקומדיה, הוא מבחינתי אחד הסרטים החשובים של העשור (זה שעבר וזה שהתחיל)? יותר מידי פירוט יפגע בקסם של "יוצאים מן הכלל", אך סיפורם (המבוסס על סיפור אמיתי) של ברונו (וינסנט קאסל) ומאליק (רדה קטאב)- שני יוצאי דופן בחברה הצרפתית (יהודי שומר מצוות ומהגר אלג'יראי) - וטיפולם כנגד כל הסיכויים ביוצאי דופן אחרים - ילדים ומתבגרים אוטיסטים - מהווה יותר מכל אנושיות, שמשנה בקלות את תפיסת הצופה ונותנת לו הצצה לחיים פחות פריבלגיים. מיעוטים, אטימות מצד גופים ממשלתיים, קריסה תחת עול הפרנסה, וכמובן - טיפול במגזר האוטיסטי - עמדו ועודם עומדים על סדר היום בחצי השנה שעברה מאז שיצא הסרט לאקרנים אצלנו. לא משנה השפה, המדינה, הזמן, או הקשיים איתם אתם מתמודדים באותו רגע - בשביל לסדר מעט את הנפש שלנו, זוהי צפיית חובה.

*ראויים לציון: "הזויים" ("Have A Good Trip"), "דוראן דוראן: יש משהו שאתם חייבים לדעת" ("Duran Duran: There's Something You Should Know") - שני סרטי דוקו קלילים, נוסטלגיים ופשוט כיפיים שמזכירים את היופי בדוקומנטרי. 

טלוויזיה - Top 5:

5. "טהראן" - אני לא צריך לעשות יח"צ מיוחדים או לפרט רבות על סדרה שתפסה את תשומת הלב הציבורית בגדול בחודש וקצת האחרונים, אבל הבאזז היה (ברובו) מוצדק. צילום מהמם, תצוגות משחק רציניות ונכונות ללכת על טוויסטים וקווי עלילה לא "הוליוודיים" כל כך (במיוחד בפרק הסיום) - כל אלה מכפרים על עובדות חצי נכונות ועל חורים בעלילה, כמו: למה מרגלת סמויה באיראן, שמנסה להסתיר את זהותה הזרה ונבחרה לתפקיד בגלל הקשר שלה למקום ובגלל ידיעת השפה ברמה גבוהה, מדברת במהלך תוכנית שלמה עם איראני אסלי באנגלית כשהוא עצמו יודע שהיא דוברת פרסית?.. בכל מקרה, "טהראן" היא יצירה טלווזיונית משובחת ברובה, שהחזירה את התהילה למדורת השבט וצורת שידור הפרקים (בשונה מסטרימינג) והבהירה את החשיבות של שידור ציבורי איכותי. 

4. "זהו זה! 2020" - כשהתפרסמה הידיעה כי חבורת זהו זה! תחזור למסך הגדול אחרי היעדרות של 22 שנים כדי להעלות את המורל הציבורי בתקופת משבר (כפי שעשו במלחמת המפרץ), רבים ראו בכך התענגות נוסטלגית וחביבה, אך תו לא. פרק הבכורה חיזק את התחושה הזו אצל אותם צופים, אך אלו שנשארו לצד התוכנית לאורך חודשי הבידוד (וכנראה שהיו - כי היא חודשה לעונה שנייה ממש שבועות אחדים לאחר שהסתיימה), הרוויחו תוכנית עדכנית מתמיד, חכמה וקורעת באותה מידה ובעיקר - מובילה סאטירה מושחזת, גם אם זה לא תמיד נראה ככה. הגאונים הקומיים, הלא הם אותה "קבוצת הסיכון" של גידי, מוני (שעושה חיל גם ב-"היהודים באים"; אסף בייזר ונטלי מרכוס שיצרו את התוכנית ההיא, הפציעו גם כאן ככותבים ראשיים על מנת לתרום למאבק המשותף, אך תכף נגיע גם אליהם), דבל'ה, בראבא (שני האחרונים כיכבו במקביל ב-"שטוקהולם 2", עוד ממתק לא מוערך מספיק של 'כאן') וקושניר הינוקא - הראו לקבוצות הומור וסאטירה יותר פופולריות ועדכניות מהן איך עושים קומדיה - מאולתרת אך מהוקצעת, נשכנית אך מרומזת, מלאת היגיון אך שופעת בנונסנס. דמויות חדשות שנוצרו בעונה הזו (איפה יוני אמן הוואטסה איפה) והשירים שביצעה החבורה כל שבוע רק חיזקה את העובדה ש-"זהו זה" כאן להישאר.. לפחות כל עוד המסיכות איתנו. ומי שלא מעוניין - שלא יתערב ולא יתקרב.

3. "תרגיע" ("Curb Your Enthusiasm") - בשנת 2020, לא נשארו הרבה תוצרים בני 20 שנה שעדיין רצים, וגם אלו שכן - כנראה בטל קורבנם מזמן. "תרגיע" היא אירוע יוצא דופן. 

המיזנטרופ החביב על כולנו, לארי דיוויד, חוזר להתעסק בדברים הכי טיפשיים ביקום אבל מצליח לעשות מהם מהומה כל פעם מחדש. גם אם הוא כמובן לא אותו דבר שהיה לפני 20 שנה ובימי הפריים טיים של "סיינפלד", וכן - חלק מקאסט התוכנית כבר לא איתנו (בוב איינשטיין המנוח, הלא הוא מרטי פנקהאוזר הצרוד תמידית) - אבל דיוויד מתעלה על עצמו ומביא סיפור מקשר בין כל שאר ההיתקלויות השבועיות בתוכנית - הקמת בית קפה מתחרה לעסק שכן, כנקמה לאחר שזה לא הרשים אותו ברמת השירות (מעכשיו כל פעם שאתם בארומה והקפה לא חם מספיק - פשוט תכניסו את האף שלכם לכוס בשביל להוכיח את זה בקבלה). הרישומים החברתיים שעורכת התוכנית הזו במשך כל כך הרבה זמן מעולם לא היו כה רלוונטיים - דווקא בתקופה של ריחוק חברתי, נדמה שהלארי דיויד הפנימי שלנו יוצא יותר ויותר. כך "תרגיע" היא ההתגלמות המושלמת של שנת 2020 בטלוויזיה - מלאה אנשים מעצבנים ומתעצבנים, אירועים חברתיים מביכים שקשה להוריד מהם את העיניים ואירוניה שחוגגת תמיד. Pretty... pretty... pretty good. 

2. "היהודים באים" - אם תוכנית הסאטירה שלך עדיין מרגיזה חברי כנסת והוגי דעות מטעם עצמם יותר מחמש שנים אחרי שהיא עלתה, סימן שאתה בכיוון הנכון. זה המקרה עם "היהודים באים": גם בעונתה הרביעית, היא לא רק אחת התוכניות הקומיות הכי טובות בזמן האחרון - היא אחת התוכניות החשובות ביותר שנראו כאן במאה הנוכחית. אולי זה בגלל של"יהודים" חשוב להבהיר שסאטירה באה ממקום אמיתי, נוגעת בפצע חשוף וכואב, וצפייה בה לא רק אמורה לשעשע אותך ולספק לך אסקפיזם, אלא גם לגרום לך להרהר במה שאתה יודע, לכעוס, להתעצבן - לפעול; אולי זה בגלל שהתוכנית לא פוסחת על כל חלקה קדושה בהיסטוריה היהודית - משחר היווסדה ועד היום - ומתעקשת להראות את כל חוליה ובעיותיה, למרות שהדבר כל כך לא ברור בהווי השמרני הכל כך של ישראל; ואולי זה הקאסט המרשים והמגוון - לדוגמה, אסכולה ישנה וטובה (מוני מושונוב) מול תוצר ברור של העשור הנוכחי (יניב ביטון) - שמעלה אותה רמה אחת מעל כולם, אך אין לדעת. מה שכן ניתן לדעת בבטחה - "היהודים באים" - גם בהתחדשות הקומית הבאה עלינו לטובה בזמן האחרון (מטייכר וזרחוביץ' ועד "זאת וזאתי") - היא ציון דרך משמעותי בטלוויזיה הישראלית. 

1. "קופה ראשית" - המאבק בין "היהודים באים" לבחירה הראשונה שלי היה עקוב מדם, אך אין יצירה יותר מהפכנית אך כה ממכרת מאשר קופה ראשית ב- 2020, וספק אם תהיה כזו עד תום השנה. האם זה הסיטקום העברי המוצלח הראשון? לא, רבים ממנו פיצחו את הקוד לפני שנים רבות (לדוגמה, "החיים זה לא הכל", "הפיג'מות"), אך זהו הסיטקום העברי הראשון שלא מרגיש עברי כלל. לנסח את זה במילים אחרות, זוהי התוכנית הכי בינלאומית וראויית בינג' שנראתה על המסך הישראלי מאז הקמתו. סוחפת מתחילתה ועד סופה, עם פאנצ'ים מורווחים ומתוזמנים, עלילות מופרכות אך כה ניתנות להזדהות - פני דרך, "המשרד". ועם זאת, היא מאוד נטועה בהוויה הישראלית, ובכך היא עושה שינוי אמיתי בנוף הטלוויזיוני - לא עוד בדיחות עדתיות עבשות שפג תוקפן בסרטי בורקס מלפני 50 שנה, לא עוד אותה החלוקה הדיכוטומית ל-"האשכנזי החכם והקר", "המזרחי הטיפש וטוב הלב", לא עוד ניסיונות התחנפות לצופים וניסיון להישאר רלוונטיים על חשבון איכות - לא. "קופה ראשית" מלגלגת על כולם במידה שווה, יוצרת דמויות בלתי נשכחות בזכות ליהוק מדהים ואפיון מוצלח (זה חדש!), מחברת את כל קצוות האוכלוסיה כי היא יודעת מה קורץ לכל אחד ואחד מאיתנו - לב פועם. ל-"קופה ראשית" יש אחד כזה. 

*ראויים לציון: "שטוקהולם 2", הדרמה הקומית מבית "כאן" שמתעסקת בנושאים כבדי משקל בצורה כה מלבבת גם בעונתה השנייה; "תוצרת בית" ("Homemade", שתוכלו לקרוא את הביקורת המלאה שלי עליה כאן) ו-"מועדון בפריז" ("The Eddy"), שאומנם היו שק מעורב מבחינת איכות, אך העזו ללכת למחוזות יותר אקספירמנטליים בגוף כה גדול ופופולארי כמו "נטפליקס". כמו כן, פסלתי סדרות שהסתיימו ממש בימים הראשונים של השנה, או אלו שעדיין רצות ולא סיימו לפחות עונה אחת במהלכה ( בשונה מ-"זהו זה") - לכן, לא מצאתם כאן - למרות איכותם - את "זאת וזאתי", "Muppets Now" ועוד רבים וטובים שבדרך. 

שירים - Top 5: 

5. "19.10", צ'יילדיש גמבינו - קחו את המאבק הפוליטי העיקש של מרווין גיי, את ה-Soul הצורח של ג'יימס בראון, את הפאנק המתגלגל של פרינס, תכניסו למיקסר עם קצת ראפ, ותקבלו את צ'יילדיש גמבינו - הלא הוא השחקן, הקומיקאי, הכותב, הבמאי והראפר האמריקאי דונלד גלובר. גלובר הוכיח את עצמו גם בעולם המוזיקה עם להיטים כמו "Redbone" ו-"This Is America" (שנשמע רלוונטי מתמיד בחודשים אלו), ולפני כמה חודשים החליט להעלות בהפתעה את אלבומו הרביעי בלופ למשך 12 שעות, עד שזה ירד לחלוטין, ויצא בצורה רשמית שבוע לאחר מכן תחת השם "3.15.20." - ע"ש התאריך בו יצא (גלובר החליט גם לקרוא כמעט לכל הרצועות שכתב על שם הדקות בהן מופיעות באלבום). למרות הופעות אורח מצד אמנים כמו אריאנה גרנדה והמלחין/מפיק לודוויג גורנסון ("הפנתר השחור", "המנדלוריאן"), היצירה הכי טובה מהאלבום לדעתי היא ללא ספק "19.10", עם קול, בס וסינת'ייזר שנשמעים כי נלקחו הישר מארכיון האמן הסגול ממיניאפוליס. אל תפסיק להפתיע, צ'יילדיש גמבינו. 

4. "Cool"/ "Pretty Please", דואה ליפה - סצנת הפופ ב-2020 היא לא מה שתקראו "מקורית" - בלדות גיטרה מתוקתקות ומתקתקות לשיר ליד המדורה; טראפ מיוזיק ממוחזר; שירי דיכי ועצב רק באנגלית - רק במקום אבי ביטר, ילדה עם שיער כחול; וקיטש. דואה ליפה היא אמנם כבר פרסונה נון גרטה במחוזותינו (וחבל), אבל זה לא גורע ממעמדה בתור גואלת הפופ העולמי של העשור החדש. עם קול מחוספס ומנוסה, חיבה ליצירתיות והיכולת לחדש - ליפה מנסה ומצליחה באלבומה השני "Future Nostalgia" למצוא מקום לדיסקו בעשור השלישי של המאה ה-21. עם מחוות ברורות ללהיטים מרקידים משנות ה-70 עד תחילת ה-2000 (הזמרת הבריטית ממוצא אלבני נעזרה במפיקי על כמו נייל רודג'רס, מארק רונסון ופארל וויליאמס -בין היתר - בהכנתה להקלטת האלבום), נגיעות בז'אנרים פחות ידועים כמו Eurodance ו-Italo Disco והשפעות שמתחילות ב-בלונדי ומסתיימות בפינק, ליפה מזכירה לכולם מהי המטרה האמיתית של פופ: לשמח - איזה תקופה יותר מתאימה לכך מזו שאנו חיים בה? 

שני שירים שמזקקים את אווירת מועדון הריקודים שמציגה ליפה באלבום בצורה הטובה ביותר הם "Pretty Please" - בו הבס מתגלגל, נתקע לך בראש ומחזיר אותך היישר לימיה הזוהרים של להקת "Chic" - ו-"Cool" - שיר סינת'פופ קלאסי, שבשמחה היה יכול לצאת ב-83' ולהיות להיט גדול. תביאו אותה לארץ.

3. "Witness 4 the Prosecution"/"Cosmic Day", פרינס - את חודשי הבידוד העבירו אמנים ותיקים - אלו שבין החיים ואלו שאינם - בהוצאות גרסאות מחודשות (Remaster) לאלבומי עבר ידועים מהקטלוג שלהם, או להופעות חיות זכורות: פול מקרטני ביקר שוב אצל אלבום הסולו הראשון שלו, "McCartney" -לו חגג 50 שנה במאי - ובימים אלו חזר לאלבום המופת שלו מ-97', "Flaming Pie"; הרולינג סטונס נברו בארכיון וחזרו לאלבומם מ-73'-"Goats Head Soup" (תכף גם נחזור אליהם) ואילו דיוויד בואי - מנוחתו עדן - חזר לאמצע שנות ה-90 עם אלבומי ההופעות החיות "?Is It Any Wonder" ו- "Ouvrez Le Chien", אז חגג יום הולדת חמישים והשיק פרסונה חדשה עם אלבומו "Earthling". עזבונו של פרינס, לעומת זאת, החליט לחזור למה שרבים עדיין מגדירים כ-"מגנום אופוס" של האמן, האלבום הכפול מ-1987 - "Sign o' the Times". לצד חשיפת גרסאות דמו לרבים משירי האלבום - כדוגמת "I Could Never Take the Place of Your Man", שגרסת הדמו לו מ-1979 נשמעת כשיר ניו וויב לחלוטין (כיוון מפתיע מצד פרינס)- הגרסה המחודשת והרחבה של האלבום כוללת גם שירים שלא שוחררו עד עתה, כמו "Witness 4 the Prosecution", שמרגיש כמו ג'אם פאנק ובלוז אחד לא נפסק, ו-"Cosmic Day" - שיר שנשמע כאילו תוכנן להיות הלהיט הבא של להקת ה-"באנגלס" (פרינס כתב ללהקת הבנות את להיטם הגדול הראשון, "Manic Monday"), מושפע מצלילי המזרח (וגם מריף הפתיחה בשירו של ג'ורג' האריסון, "What Is Life") ומושר בקולו הנשי של פרינס, לו העניק את הכינוי "קמיל" בתקופה זו. כפי שניתן לראות בבחירות הקודמות שלי ברשימה - גם 4 שנים לאחר מותו בטרם עת, רוחו של הגאון המוזיקלי הזה עדיין מאוד חיה במוזיקה העכשווית. 

2. "Hate For Sale", הפרנטדרס - אין רשימה אחת של להיטי אייטיז שמכבדת את עצמה בלי לפחות להזכיר אחד משיריה של להקת "הפרטנדרס" הבריטית. הפרטנדרס ידעו לא מעט תהפוכות לאורך 40 השנים שעברו מאז צאת אלבומם הראשון- כמו לדוגמה, מותם המפתיע ממנת יתר של גיטריסט ובסיסט הלהקה בשיא הצלחתם - אך הם גם תמיד ידעו ליצור רוק, גם כשזה לא היה פופולרי. את הכישרון הזה הם מראים גם באלבומם האחרון, שיצא לפני פחות מחודש, "Hate For Sale". עם חזרתו לליינאפ הלהקה של מרטין צ'יימברס, החבר היחיד (חוץ מכריסי היינד) מהליינאפ המקורי שנותר בחיים - היינד וחבורתה מוציאים אלבום עם 10 רצועות שהיו יכולות להיות כל אחת מהן סינגל מצליח. בין השירים המובילים באלבום ניתן למצוא את "The Buzz", שלוקח יותר את הזמן ומזכיר במעט את שירם "I'll Stand By you" מראשית שנות ה-90; "You Can't Hurt a Fool", ג'אם R&B סוחף; ו -"Didn't Want to Be This Lonely" ושיר הנושא, שאומנם נשמעים נורא פרטנדרס קלאסיים -הראשון Rockabilly נוסח "Brass in Pocket", ואילו השני פאנק מעולה - אבל לא יכולים להיות יותר רלוונטים ל-2020 - בדידות ותרעומת פוליטית מצד האזרחים לא זרים לנו, במיוחד בחודשים האחרונים. הפרטנדרס כאן כדי להזכיר לנו שמוזיקה טובה גורמת לנו לא רק לנחמה, אלא גם לפעולה. 

1. "Living In A Ghost Town", הרולינג סטונס - לא, זה לא השיר של The Specials מראשית שנות ה-80  - זה השיר החדש של להקה די אנונימית בשם "הרולינג סטונס", וזה שלחלוטין יהיה הכי מזוהה עם השנה הארורה הזו בעשורים שיבואו עלינו לטובה. אז איך להקה, שקיימת משנת 1962, עברה אינספור חילופי ליינאפים, פשיטות סמים, משברים וכוללת חברים בעלי סכום גילאים משותף של מעל ל-300 יצרה להיט כה רלוונטי, כה טמוע בזמן אבל כה על זמני? טוב, אלה הסטונס, למה ציפיתם? 

"Criss Cross" ו -"Scarlet" (עם ג'ימי פייג' על הגיטרה) - שירים שנחשפו השנה לראשונה מאז הקלטתם במהלך ההקלטות לאלבום "Goats Head Soup" לפני יותר מ-45 שנה - והופעתם הביתית של חברי הלהקה עם ההמנון האלמותי "You Can't Always Get What You Want" באירוע ה-"Global Citizen" רק הגדילו את ההייפ המתמשך סביב הסטונס מזה 58 שנות פעילות, ונתנו את החותמת הסופית לפיה הרוק לא מת - הוא רק יוצא לטיולים עם המועדון לפעמים ;).

*ראויים לציון: בגזרתנו - גיא מזיג עם "כמה אני אוהב אותך" ועדן אלנה עם שיר האירוויזיון ללא האירוויזיון, "Feker Libi" שניסו לתת ל-"חופשת הקיץ" הארוכה מידי הזו קצת יותר משמעות. 

זהו! סיכום היותר-ממחצית-שנה הספונטני שלי הסתיים, ואיתו מגיעות הדעות שלכם/ן - סרט/סדרה/ שיר מעולה שפספסתי בחצי השנה שעברה? עדיין בברוגז עם דואה ליפה? אתם/ן במקרה יוני אמן הוואטסה? הגיבו למטה!!

 "כאן" ;Photos - credit: HBO; Netflix; WB; Disney/Pixar

"תוצרת בית" - קולנוע יצירתי באמצעים דלים

נדמה שאין דבר יותר מנוגד מאשר המושגים "קולנוע" ו-"קורונה". נכון, שניהם בעלי צליל דומה, אך האחרון מביניהם למעשה כמעט הרג במו ידיו את הראשון – הפקות שנסגרו, תקציבים מצטמצמים, פסטיבלים עולמיים מבוטלים, דחיית הקרנות – והכי חשוב – בתי קולנוע סגורים. אבל הסגר שכפה עלינו הווירוס גם נתן לקולנוע – תהיה צורתו אשר תהיה – נושאים חדשים לעסוק בהם, או יותר נכון, הבהרה למטרתו התמידית – הצגת רגשות אנושיים – בין אם מדובר ברצון לאסקפיזם או להפך, ניתוח המצב בו שרוי האדם. 

תאמינו או לא, גם קולנוענים ויוצרים חשובים הם בני אדם, ולכן גם עסוקים באותן תהיות קיומיות שהביאה עמה התקופה. 

לשם כך, נטפליקס הצטרפה לשורת גופי תקשורת מן החשובים בעולם שנתנו ליוצרי המדיום במה ליצירות בזמן קורונה – חברת הכבלים הישראלית "הוט" עשתה זאת עם סדרת הסרטים הקצרים "במרחק 100 מטר" ו-"סיפורי בידוד" (“Isolation Stories”) היא יצירתה של ערוץ הטלוויזיה הבריטי ITV. נטפליקס לקחה את הפורמט צעד קדימה, וגייסה לפרויקט "תוצרת בית" (“Homemade”) יוצרים מוערכים מכל העולם – חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות – בהנחייתו של הבמאי הצ'יליאני המוכשר פאבלו לאריין ("לא","ג'קי") שיביאו את חוויותיהם ואת תחושותיהם האישיות מתקופת הבידוד. כל יוצר מסביר בסוף סרטו איך הסרט נעשה, מי היה מעורב בהפקתו ואיך הוא ציית לכללי הריחוק החברתי – מה שמעמיק עוד יותר את המסר שמביא היוצר בסרטו. אכן, התוצאה הכללית מעניינת ביותר, אבל כמו התקופה עצמה – גורמת לרגשות מעורבים.  

נדמה שאפשר לחלק את 17 הסרטים הקצרים לכמה נושאים: 

ישנם אלו שבחרו לקחת את תחושת הפחד והחשש מהעתיד לבוא למחוזות דמיוניים יותר, אפילו אפוקליפטיים –יוצרת הדוקו היפנית נעמי קוואסה מציגה ב-"Last Message" מעין עבודת וידיאו ארט, בה נער מנסה לעכל את הידיעות הלא פוסקות ולחשב כמה אנשים נשארו על כדור הארץ, הוא עוזב את תחושת התזזיות ומנסה להתחבר עם הטבע. מגי ג'ילנהול, השחקנית האמריקאית (אחות של.. ושחקנית ידועה בפני עצמה), ניסתה להתחבר לאותו הווייב האפוקליפטי ב-"Penelope" - אודות גבר מבודד בבקתה ביער הלומד כי הוירוס גבה את חייהם של מעל לחצי מיליארד אנשים – אך התוצאה מקושקשת ויומרנית. בסיום הסרט, כל מה שזכור לי הוא דגים עפים על הבקתה, תמונות של הירח, טוסטר בקופסה שנופל על הכביש (מה שגורם לבכי אצל האדם כשהוא מוצא אותו – שיבקש החזר במחסני חשמל) ומעשה מגונה של הגיבור בעץ. אה, ושיר של רוי אורביסון משום מה. 

אותה תחושת יומרניות מאוסה – אך בנושא אחר, הבדידות והירידה לסף שיגעון - מורגשת גם ביצירתה של עוד שחקנית אמריקאית, קריסטן סטיוארט – לנצח מושא האהבה חמוצת הפנים ב"דמדומים" וכיום, אחרי תהפוכות גדולות יקירת עולם האינדי (כמו שותפה לדמדומים ובן זוגה לשעבר – רוברט פטינסון, אבל אצלו זה יותר מוצדק 😉). סטיוארט מציגה את עצמה ב-"Crickets" כאישה הסובלת מנדודי שינה וקולות חוזרים ונשנים בראשה. זה מתחיל מעניין עם ג'אמפ קאטים מטרידים שמראים את סטיוארט "מאבדת את זה", אבל זה ממשיך פשוט בתור עשר דקות די נרקיסיסטיות של אישה שרוצה לישון ולא יכולה. יצירות מוצלחות יותר באותו הנושא מגיעות מאנטוניו קמפוס האמריקאי ("כריסטין"," Afterschool") ב-"Annex" ההיצ'קוקי, על אדם שמובא לביתן של זוג נשים לאחר שנמצא מעולף על החוף, ומסבסטיאן שיפר הגרמני ("Absolute Giganten") ב-"Casino" המעולה שמציג את שיפר כשהוא מנסה לעבור את הבידוד (כאשר הוא אכן בודד לגמרי) בהצלחה כאשר כל יום מצטרפת אליו גרסה נוספת וידידותית של עצמו, עם שיער טיפל'ה קצר יותר.

אחרים באוסף בחרו להתמקד במשעשע, בצד האירוני יותר של התקופה הזו – כשלדעתי הסרטים החזקים ביותר מגיעים מקבוצת סרטים זו: לאריין עצמו תרם סרט נהדר בשם "Last Call" על אדם זקן בבית אבות שמחליט להתקשר ב-"זום" לאהובה נשכחת משכבר הימים ולהתוודות בפניה על מחשבותיו האחרונות, אך העניינים תופסים זווית מצחיקה כאשר הנמענת הורסת את הנאום המרגש וחושפת את כוונותיו האמיתיות של "אהובה". עוד קולנוען צ'יליאני מפורסם שנותן את הטייק שלו על המגיפה כאן הוא סבסטיאן לליו ("גלוריה בל", "אישה פנטסטית" הבאמת פנטסטי) שהחליט ב-"Algoritmo" – איך לא – להציג אישה העוסקת במטלות הבית השגרתיות בעודה מפזזת ושרה על המצב המטורף בו אנחנו חיים, משל הייתה במחזמר משלה. השיר והסרטון מלא מודעות עצמית וקריצה לאירוניה הגדולה של שעשוע מול הרצון העצום לדעת מה קרה (השורה "חברים שגינו" והשאלות הקיומיות שיוצאות מפיה בעודה יושבת בתא השירותים זכורים ביותר). הצילום המעולה והנגיעות הקטנות (פסנתר שמנגן רק לאחר שמפסיקים לנגן בו) הפכו את הסרטון הקצר הזה לדבר שייזכר לדעתי גם אחרי תקופת השיגעון. פאולו סורנטינו האיטלקי, יוצר הסדרה "האפיפיור הצעיר", חוזר להתעסק באיש הדת הנודע ב-"Voyage Au Bout De La Nuit", כאשר כעת מצטרפת אל האפיפיור לבידוד בוותיקן המלכה אליזבת, והרומנטיקה הלא צפויה פורחת. ו-“The Dude” מ-"ביג לבובסקי" גם שם. והזכרתי שהן כולן בובות? הסרטון הביזארי והנאיבי כאחד מציג רגעים באמת מקסימים, כמו זה שבו האפיפיור והמלכה מתווכחים על מה לראות בטלוויזיה ("שלוש עונות של 'הכתר'? בחיים לא!" "אני לא רואה את 'שני האפיפיורים' שוב!") ושורות מחץ כמו: "אני ואתה סמלים, וזה למה אנחנו לא יודעים לעשות שום דבר לבד". ויוה איטליה! יצירה מצחיקה פחות מצחיקה היא "Couple Splits Up While In Lockdown LOL" של רונגאנו ניוני הוולשית-זמבזית, על הצ'אטים של בני זוג שעוברים פרידה כאובה בעודם בבידוד יחדיו. הסרטון כולו מוצג כצ'אט מתפתח – כל אחד מבני הזוג מתכתב עם חבריו שלו - וזה אכן פורמט מעניין, אבל בסופו של דבר התוצאה בעיקר מעצבנת ומצחיקה כמו סרטון בקבוצת וואטסאפ. אולי זו הכוונה, מי יודע?

מרבית סרטי הסדרה בוחרים לעסוק בנקודה האישית של היוצרים – משפחותיהם, ובעיקר ילדיהם. נקודת המבט של הילדים בתקופה זו מוסיפה עניין רב יותר כשזו משולבת עם דמיונם הפרוע והעובדה שרק התחילו את חייהם וצרותיהם אחרות לגמרי משלנו. היוצרת נטליה בריסטיין המקסיקנית וצמד היוצרים נאדין לאבאקי וחאלד מוזאנר הלבנונים ("כפר נחום") מציגים בדיוק את הקונטרסט הזה בסרטיהם – "Espacios" ו-"Mayroun and the Unicorn", בהתאמה – כאשר הראשון מביניהם עוסק בילדתה בת החמש של הבמאית, המנסה להעסיק את עצמה בכל דרך אפשרית בבית (שנראה ריק מאדם – רק קולות ההורים נשמעים במעומעם, מה שמעצים את תחושת הבדידות) – מהכנת חביתה עד לצביעת פניה בגואש, ואילו השני מתעד סצנה מאולתרת לגמרי של בתם הקטנה של היוצרים כאשר היא מדמיינת לעצמה הרפתקה מפחידה וסוערת, וזאת בעוד שהיא רק עוברת מכיסא לכיסא בחדר המחשב הקטן - כמו שרק ילדים יכולים (צעקותיה כחלק מהמשחק "אני רוצה לצאת!" מתפרשות בעיני הצופה פחות כשעשוע ויותר כתסכול אמיתי של ילדה). הבמאי הסקוטי דיוויד מקנזי ("באש ובמים" החודר מהעשור האחרון) נותן את הבמה ב- "Ferosa" לבתו המתבגרת ולחוויותיה בבידוד, כשתחושת הבדידות הייתה קיימת אצלה עוד טרום המגיפה; ואילו הבמאית הבריטית ממוצא הודי גורינדר צ'דהא ("שחקי אותה כמו בקהאם", "גאווה ודעה קדומה", "Blinded by the Light" משנה שעברה) בוחרת בסרטה "Unexpected Gift" להתעסק בה, במשפחתה ובשורשיה – כאשר היא נהנית לבלות זמן איכות שלא היה לה עד כה עם ילדיה, אך בו בזמן מתמודדת עם אובדן אמה (בתחילת הבידוד - עם טקס אשכבה ריק) ודודיה האהובים שנפטרו מן הווירוס. אמנם הסרט לוקח גישה הרבה יותר קלילה, כאילו היה זה סרט משפחתי לכל דבר – הקריינות אפילו משותפת בין צ'דהא לבין ילדיה – אך הוא עדיין עוסק בנושא מאוד קריטי למורשת הבריטית, במיוחד בתקופה בה המורל הלאומי מעורער – זהות המהגרים ההודים. ג'וני מה הקנדי-סיני מנסה בסרטו הנושא את שמו לגשר על הריחוק – לא רק הפיזי – בינו לבין אמו (שמייצגת את דיכוי הרגשות הנהוג במסורת הסינית) באמצעות מכתב מצולם ובבישול מסורתי בעודו מבודד במקסיקו עם משפחתו החדשה. 

עוד אחת שמנסה לתת הצצה יותר אינטימית ומרגשת לחייה באמצעות מכתב, אך לטעמי לא בהצלחה רבה, היא הצלמת האמריקאית זוכת האוסקר רייצ'ל מוריסון ("הפנתר השחור", "פרחים בבוץ" עליו זכתה בפרס), שפונה בסרטה "The Lucky Ones" לבנה הקטן בתקווה לעתיד טוב יותר לו ממה שהוא חווה כעת, ומשקיפה על ילדותה הקשה. סיפורה של מוריסון באמת נוגע ללב, אבל זו דרך הביצוע שמפילה את הסרט חלל – מהקריינות המונוטונית של מוריסון ועד למוזיקה הסופר קיטשית ברקע – הסרטון הוא רגע מפרסומת כושלת ל"אמריקן אקספרס" ואחד הרגעים הכי משמימים באוסף הזה. צילום לא תמיד יכול להציל הכל. 

אך אולי האפקטיביים ביותר הם הסרטים שחותמים וסוגרים את הסדרה, ועוסקים יותר בהשפעת המגפה על החברה כולה ופחות בפן האינטימי - "Clichy-Montfermil" של לאדג' לי הצרפתי ו-"Ride It Out" של אנה לילי אמירפור האיראנית. הראשון הוא כמעט המשך ישיר לסרטו החשוב ועטור הפרסים של לי משנה שעברה, "Les Misérables", שעסק בתושבי שכונת העוני ונפרמיי שבפריז (אותו מקום בו מתרחשת מרבית עלילת ספרו הנודע של ויקטור הוגו) ועימותיהם עם המשטרה המקומית – גם כאן מתוארת השכונה ממבט על – ע"י רחפן המופעל בידי נער צעיר – ונותנת הצצה לאלו שחייהם לא יכולים להיפסק ויהי מה, גם אם הם מסכנים בכך את עצם קיומם. הסרט השני, לעומת זאת, מציג שכונה אחרת מאוד באופייה – הוליווד – אך כעת דומה באפרוריותה. אמריפור (" A Girl Walks Home Alone at Night") המתגוררת בלוס אנג'לס, מתעדת את עצמה רוכבת על אופניים (תיעוד עצמי בנוסף לתיעוד באמצעות רחפן) ברחובותיה הריקים לחלוטין מאדם של העיר – אותה עיר שתמיד מוצגת כנוצצת בכל מדיה אפשרית – ועוצרת מול שדרת הכוכבים והתיאטרון הסיני, אולי ה-סמלים של הוליווד הזוהרת, כאשר הם נראים כ-"פיל לבן", בתזכורת מהדהדת לסיבה בגינה נוצרה הסדרה מכלתחילה. קריינותה של השחקנית קייט בלאנשט ברקע מוצגת כספק "נשיונל ג'אוגרפיק", ספק ניתוח ספרותי מעמיק ומדגישה את הריקנות העצומה של תקופת הבידוד, וכמה חסר יכולת המין האנושי מול אימתני הטבע. לבסוף שואלת בלנשט את השאלה המסכמת, שנותנת את הטאץ' הסופי בסרט מושלם – 'אנחנו חיים לפי סכמות ונורמות חברתיות – שעון, לוח שנה, ימי הולדת, "האפי האוור" – אבל מה קורה כשהם נלקחים מאיתנו? האם אנחנו סופרים את מה שאיבדנו? או סופרים את מה שנותר?".

לסיום, אמנם יחס הסרטים המוצלחים לאלו הפחות מוצלחים הוא יחס של אחד לשניים, אך "תוצרת בית" היא סדרה נחוצה כעת – הן על מנת להראות שהיצירה הקולנועית עדיין כאן  והן במטרה תת ביטוי לאמנות ברגעים קשים מנשוא.

Credit - photos: Netflix

"Stop Making Sense" - חיוניות נחוצה

בראשית הייתה במה ריקה. איש צנום וגבוה עולה לבמה עם גיטרה ו-"בום בוקס" בידו. האיש לוחץ על הקלטת, וקצב קבוע אך מאיים מתחיל להתנגן. האיש מתחיל לפרוט על הגיטרה, מדבר / שר על רוצח פסיכופת, ממלמל כמה מילים בצרפתית, מחליק אחורה לצלילי הקצב, משל היה נפגע ירי, ומשתחווה. הקהל עומד על רגליו ומוחא כפיים בחוזקה.

ככה נפתח סרט הקונצרט "Stop Making Sense" שמציג הופעות חיות של להקתTalking Heads  במשך שלושה לילות רצופים בתיאטרון ה-"פנטג'ס" שבהוליווד, חורף 1983. מסע ההופעות נועד לקדם את האלבום  "Speaking in Tongues" והבחור הצנום הוא לא אחר מדיוויד ביירן, מנהיגה. מרגע צאת הסרט ועד היום, תשבוחות נשמעו מכל עבר והוא אף הוכתר לא פעם לסרט הקונצרט הטוב ביותר בכל הזמנים. אין לי אלא להסכים.

ראשית - קצת רקע: Talking Heads שכבר אז היו להקת ניו ווייב מצליחה וידועה, וביססה את עצמה בתור נציגת האמנות הוויזואלית במוזיקה, ביקשה להציע חוויה מוזיקלית ויזואלית אחרת מזו שהוצגה באותם הימים בMTV   ולהביא לא רק את הלהקה למסך הגדול - אלא את ההתרחשות כולה: הקהל, הכלים ובעיקר - האווירה באולם. לשם כך הם גייסו בעצמם תקציב של 1.2 מיליון דולר (!), ציוד דיגיטלי מתקדם (זה הסרט הראשון בשיטת ה-"דיגיטל אודיו", הממירה קול מוקלט לתמונה) ואת הבמאי - אז די אנונימי - ג'ונתן דמי.

אז מה הופך את הסרט הזה לכזה מיוחד? קודם כל, עלינו להבין איך נראו סרטי הופעות אז - צילומים בזום אין גבוה מאוד או להפך, זום אאוט שיאפשר לך נקודת מבט שהצופה לא יראה בתור חלק מהקהל - כמעט כמו של לוויין הצופה על הבמה. כיוון שטוקינג הדס ודמי רצו להביא את ההופעה אל הצופה באולם הקולנוע (וכמובן, שנים מאוחר יותר - לביתו), צוות הצילום השתמש בשיטות צילום חדשניות לאותה התקופה, לדוגמה: צילומים מעמדת הקהל - דמי הקדים את יוטיוב בכמה עשורים טובים. כמו כן, בניגוד כמעט מוחלט לאופנה האקסטרווגנטית והפירוטכניקות שהיו נהוגות באותה עת בהופעות (זיקוקים, זרקורים) – ה Talking Heads לבשו מראה פשוט יחסית לתקופה - בגדים מחויטים, נטולי צבע, אפילו יחפים מדי פעם רחמנא לצילן - ואת האפקטים הפשוטים ביותר לתקופה - אורות עמומים, במה מוחשכת, תאורה אדומה, הצללה נעה. אולי הפרט הכי חשוב שחסר בסרט, וקיים כמעט בכל סרט הופעה אחר - הקהל. איפה הוא? מלבד תחילת וסיום הסרט, הקהל נעלם כמעט כליל.

את כל ההחלטות הללו - השנויות במחלוקת לזמנן - עשו דמי והלהקה על מנת לתת לצופה את ההרגשה שמדובר בחוויה אינטימית, והוא צופה באינטראקציה בין הדמויות על הבמה - משל היו הצגה - יותר מאשר הופעה של להקת רוק.

ואם כבר בדמויות עסקינן, אז כל אחד בהצגה הזו הוא דמות משל עצמו. דמי הבין את הכוח הבימתי העצום של ביירן, והשכיל להפוך את התנועות הספסטיות שלו (או לרקוד עם מנורת חדר), אגלי הזיעה על מצחו ונטייתו לביזאריות (אין כמו החליפה העצומה מהסרט שהפכה מזוהה יותר מכל עם דמותו בתרבות הפופולארית) להופעתו של שחקן, ולתגובות ממשיות לשירים - הוא מפוחד, מבוהל, ממהר - אפילו מעין נביא זעם לעיתים - אך גם מחושב, מתפלסף ובעיקר, מלא חיים. ואם ביירן הוא השחקן הראשי, להקתו והנגנים האורחים הם אלו שנותנים לו את הפלטפורמה והבסיס לשיגיונותיו - בעוד שלהקות אחרות יציגו את כל חברי הלהקה כבר מראשית ההופעה, כאן - לאורך חלופה של ארבעה שירים, מצטרפים אט אט כל ארבעת חברי הלהקה (כל פעם מגיע אחד נוסף) עד להופעתם כקבוצה. הייחוד כאן ששום דבר לא מרגיש מאולץ - כפי ששירי הלהקה נותרו אלמותיים בכך שהם עוסקים במהות החיים עצמם, כך הלהקה (ובהתחלה, גם הבמה) נבנית מאפס ומתפתחת לגוף אחד שלם. וכאן זה המקום לציין עוד נקודה לטובת ביירן - שנטען כלפיו לא מעט שלקח קרדיט גדול מדי בעבור תוצרי הלהקה (אפילו מתוך חברי הלהקה עצמה - ריבי אגו אינם חדשים ללהקות רוק) - שיורד מן הבמה במהלך המופע ומפנה אותה לטובת פרויקט הצד של הבסיסטית טינה וויימות' (עדיין אחת הבסיסטיות הגדולות של עולם המוזיקה, והסרט הזה מוכיח מה הסיבה לכך למצקצקים למיניהם) ולבעלה, המתופף כריס פרנץ – Tom Tom Club  - וללהיטם "Genius of Love". כך לומד הצופה - אין משחק מושלם ללא שחקני החיזוק.

משם - דמי עבר לביים סרטים קטנים כמו "שתיקת הכבשים" או משהו כזה, Talking Heads התפרקו, חזרו, התפרקו שוב וביירן עדיין מפזז לו על במות העולם - גם כששיערו מאפיר –

ואנחנו? גם בזמנים קשים וחסרי מוצא כאלה, "Stop Making Sense" מזכיר לנו שזה מהלך החיים: הם מפילים אותנו לא פעם לבורות עמוקים, אך דבר לא יעצור מבעדנו ליהנות כל עוד נוכל. נדמה שלא היה אי פעם זמן שבו מסר זה היה נכון יותר.

"גרמלינס 2" - פרודיה לא מוערכת

מה קורה כשסרט מצליח נורא? נכון - מפמפמים כמה שיותר מרצ'נדייז, וכן - מכריזים על מחזמר שיגיע בקרוב לדיסני פלוס - אבל אולי הכי חשוב, והכי מיידי - מכריזים על סרט המשך. תסמונת סרט ההמשך היא מחלה נודעת ומדוברת יתר על המידה בעולם הקולנוע. היא בכלל לא דבר חדש, אבל היא עדיין דבר שמפחיד ובעיקר משאיר רגשות מעורבים אצל הרבה מאלו שמעורבים בהפקת המשכים אלו - האם הההמשך יעמוד בציפיות? האם הקהל עדיין יאהב אותו גם אם הוא לא יהיה באותה האיכות כמו קודמו? איך מסתדרים עם לחץ מהאולפנים לסיימו במהרה? והאם הוא ייתפס כהתמסחרות ותו לא?

כל אלה עמדו על מוחו של ג'ו דנטה, במאי די מוצלח שביים סרט קטן בשם "גרמלינס", כשעמד לעבוד על סרט ההמשך. התוצאה - "גרמלינס 2" ("Gremlins 2:The New Batch"), לה חגגנו 30 שנה לפני כמה חודשים ספורים - לוקחת את היצירתיות של הסרט הראשון ואת האבסורד ביצירת סרט המשך כשאין לך רעיון ממשי לעלילה, מכניסה לבלנדר את השניים ומוציאה פארודיה חריפה, שצריכה לקבל הכרה גדולה יותר. 

מה על הפרק הפעם? בילי (זאק גאליגאן) וקייט (פיבי קייטס) עברו לניו יורק הגדולה, בחיפוש אחר עבודה חדשה וחיים משותפים אחר אותו ליל ערב חג המולד משוגע ומפחיד שחוו יחדיו בסרט הקודם. שניהם מצאו עבודה (שממנה הם רוצים להתקדם) בבניין הגדול ביותר והמתקדם ביותר בניו יורק - מרכז קלאמפ - של איש העסקים האקצנטרי דניאל קלאמפ (ג'ון גלובר) - הממ, מעניין על מי זה מבוסס?  - אך דברים משתנים לרעה כשהזקן הסיני (קי לוק) ששמר על גיזמו נפטר, והוא מתגלגל חזרה לחיי הזוג הצעיר ולידי העיר המסוכנת. 

במבט ראשון- כבר מהתיאור, ניתן לראות שבשונה מהסרט הראשון, שהלך לכיוון ההומור השחור - כאן אנחנו הולכים היישר למחוזות הפארודיה. קלאמפ עדיין נוכח בחיינו, תאגידי ענק שהורסים כל דבר בסביבתם רק גדלו מאז, וסרטי המשך שמחליטים לקחת את אותה העלילה של הסרט הראשון ופשוט להעביר אותה לתפאורה גדולה יותר נפוצים אף יותר מאז. אולי הדרך הכי יפה להראות את הצד הפארודי והסאטירי בסרט הזה היא למנות כמה סצנות ובדיחות (מתוך עשרות), שמאפיינות כמעט כל רגע בו - שוב, אזהרת ספויילר: הסרט נפתח עם - איך לא- רגע.. באגס באני ודאפי דאק? דנטה הסביר מאוחר יותר את ההחלטה לפתוח את הסרט עם קטע מצוייר של הלוני טונס (וגם לסגור אותו) בכך שהיא נותנת את הטון לאנרכיה ולטרלול שיגיעו מאוחר יותר. מובן לחלוטין.

שוב, זו רק ההתחלה - עוד דוגמה: ליאונרד מלטין, מבקר קולנוע אמריקאי ידוע ו-ותיק, היה חבר של דנטה אך נתן לסרט הראשון ביקורת לא מחמיאה. למרבה הפתעתו, דנטה החליט לקרוא לו להשתתף בהופעת אורח בסרט השני. מהי? מלטין מדבר על יציאת הסרט הראשון בקלטת (כן, זה שנת 1990) ונותן בדיוק את אותה הביקורת הנוקבת שנתן בחיים האמיתיים, כאשר הגרמלינים מופיעים מאחוריו ומתחילים להכות אותו, כאשר זה צועק: "אוקיי אוקיי רק צחקתי!! זה ציון עשר מעשר!!" (אגב, מלטין נתן לסרט הזה ציון יותר גבוה..). לא מספיק לכם? זוכרים את נאום חוצה הלהבות של קייט מהסרט הראשון, בו סיפרה על הטרגדיה שעברה בילדותה? גם הפעם היא מנסה לתת אחד, כשהיא נזכרת ביום הנשיאים כשהייתה בת 7, אבל אופס - האחרים קוטעים אותה בטענה, שטוב.. אין לנו זמן. וכל זה בלי להזכיר חלק נהדר - מאוד מטא, שאם אספר אותו גם לא אעשה לו צדק וגם אקלקל לכם את ההפתעה - שכולל או לא את ענק ההתאבקות האלק הוגאן.

בנוסף לטון הסאטירי/ ביזארי שדנטה מנסה לתת לסרט, הוא גם נזכר באלו שהשפיעו עליו, וכמו בסרט הקודם - גם כאן הוא מביע את הערכתו לסרטי הבי-מוביז הקלאסיים של שנות ה-50 וה-60. דיק מילר (שחוזר בתפקידו כמוריי פוטרמן הנרגן מהסרט הקודם, למרות שכביכול נהרג מחוץ למסך אז) וכריסטופר לי המנוחים, אחד גיבור סרטי הטראש של רוג'ר קורמן והשני לעד דרקולה בסרטי האימה של חברת ההפקות הבריטית "האמר" בשנות ה-70, נותנים כאן הופעות שמזכירות לכולם למה הם מאסטרים בז'אנר. גם "סבא פרד", אחד מגיבורי הסיטקום הנודע "The Munsters" (מעין חיקוי "משפחת אדאמס") משנות ה-60, חוזר כאן לתפקיד לא מבוטל ומאוד זכור. והגרמלינים עצמם? בהמשך לאווירת הפרודיה העצמית, הפעם גם סוגי הגרמלינים גדל - גרמלין חכם שדן על שאלות פילוסופיות ברומו של עולם (בקולו של טוני ראנדל, כוכב "הזוג המוזר"), גרמלין עכביש, גרמלין עטלף שעף דרך הקיר ומשאיר אחריו את הלוגו של באטמן, גרמלינית פאם פאטאל ועוד ועוד... 

עם זאת, נדמה לעיתים שהסרט עושה את העבודה יותר מידי טוב - בשלב מסוים, העלילה מחליטה לקפוץ מבדיחה לבדיחה ואז פשוט כמעט להיעלם. אולי זה נעשה במכוון ואולי לא - אבל זה גרם ללא מעט מבקרים בזמנו להיות חלוקים בדעתם על איכות הסרט. עם חלוף השנים, מעמדו כסרט קאלט גבר וזה המקום לאשרר זאת גם כאן - "גרמלינס 2" הוא בהחלט תוצר של זמנו, אבל הוא עדיין מהווה את אחד מהפרודיות הקולנעיות הטובות של המאה שעברה. 

Photos - credit: WB

"גרמלינס" - בין מפלצות ירוקות לאמות מוסר עכשוויות

במסעי אחר השלמת חורים בהשכלה הקולנועית שלי, או פשוט סריקה אחר תכנים חדשים/ישנים בנטפליקס שאינם "חברים" או טלנובלה טורקית, הגעתי לקלאסיקת האייטיז "גרמלינס"("Gremlins"). נכון, לא מדובר בברגמן, ואני יכול להיכנס לבית הספר לקולנוע גם מבלי לראות את זה - אבל ישנה סיבה מוצדקת למה הסרט הזה קיבל את מקומו בפנתיאון התרבות הפופולארית. 

על קצה המזלג, למי שלא מכיר את הסיפור - רנדל פלצר (הזמר הויט אקסטון, האדם היחיד שאפשר להגיד עליו שכתב שיר לרינגו סטאר ושיחק עם בובות ירוקות - טוב, חוץ מרינגו עצמו..) הוא ממציא כושל אך אב מסור לבנו המתבגר והחרוץ בילי (זאק גאליגן), ולכן - לכבוד ערב חג המולד - מחליט פלצר להעניק לבנו מתנה מיוחדת, שמצא במקרה בחנות עתיקות בצ'יינהטאון: יצור קטן וחמוד מזן "מוגוואי", העונה לשם גיזמו (הוואי מנדל). גיזמו החביב אמנם קוסם לבילי ממבט ראשון, אבל הוא בא עם שלוש הוראות חשובות מאוד, שחובה עליו לעקוב אחריהן, אחרת החביבות תיעלם - אל תחשוף את היצור למים, תרחיק אותו מאור השמש, ובשום אופן - אל תאכיל אותו אחרי חצות. משם, עניינים קורים. 

חשוב מאוד להבהיר קודם לאיזו אווירה הסרט מכוון - יש האומרים אימה קומית, אך אני יותר מביט בזה לכיוון של קומדיה שחורה. נדמה שזה היה גם הכיוון של ג'ו דנטה, במאי הסרט, שגויס למשימה על ידי בחור אחד בשם סטיבן ספילברג (שנראה אם תצליחו למצוא אותו ב cameo קצר אבל מאוד משעשע בסרט) לאחר שזה צפה בסרט אנשי הזאב שלו, "The Howling". אולי הדרך הכי טובה להמחיש את הדיסוננס שדנטה מנסה לייצר בסרט - המולה והרס מול רקע משפחתי והו כה אמריקאי כמו חג המולד - היא באמצעות סצנה די נודעת בו, אבל בכל זאת אכניס כאן אזהרת ספויילר: 

באמצע החורבן שזורעים הגרמלינים בעיירה השלווה של קינגסטון פולס, מוצאת לנכון קייט (פיבי קייטס, בין נערות החלומות הכי ידועות של נערים מתבגרים בשנות ה-80), מושא אהבתו של בילי, לפתוח בפניו את הסיבה למה היא כזו נגד חג המולד: כשהייתה ילדה, אביה נעלם באחד מערבי החג. ימים שלמים של דאגה עברו עליה ועל אמה, וכאשר בתמימות דעת החליטה הילדה להדליק את האח - הריחה ריח מוזר מהארובה. מכבי האש שנקראו לזירה מצאו מחזה קשה - הייתה זה גופתו של האב שחסמה את הארובה, כאשר זה התחפש לסנטה קלאוס ורצה להיכנס הביתה דרכה, אך החליק על השלג ושבר את המפרקת. לרוב הצופים זה ישמע כמו טרגדיה נוראית, ומצב שיגרום לכל אדם ממוצע - ובמיוחד ילד - להישאר מצולק לכל חייו. לעומת זאת, יודעי החן, או במקרה הזה, הקהל האמריקאי, ירגיש אי נעימות גדולה יותר - הסיפור הכה טראגי שסיפרה קייט הוא למעשה אגדה אורבנית ידועה מאוד וישנה מאוד בקרב הציבור האמריקאי. הקהל נכנס לדילמה - לצחוק? להיות עצוב? להרגיש מבוכה? וכדי לתרום לתחושת האי נעימות הזו - מה היא הסצנה הבאה? הגרמלינים מתכנסים באולם הקולנוע, רואים את "שלגייה ושבעת הגמדים" ושרים בקולי קולות היי הו היי הו. לא רק הצופים מצאו את סצנת הנאום בעייתית - אולפני וורנר ברוס, לאחר סיום הסרט, התרעמו מאוד על הכנסתה לסרט ודרשו להסירה. דנטה התנגד בתוקף וטען כי זו זו מטרת הסרט - שילוב הקומדיה והמורבידיות. ספילברג, לעומת זאת, עמד לצידו של דנטה, בטענה שהחופש האמנותי של הבמאי מלא לגמרי - וזאת למרות שאפילו הוא לא התלהב מהסצנה. 

בסופו של דבר, להגיד שהסרט היה הצלחה הוא אנדרסטיימנט - הסרט (שיצא בקיץ למרות שהוא סרט חג המולד) הרוויח 150 מיליון דולר רק בארה"ב (כשהוא מתחרה בסרט קנטנטן שיצא באותו היום - "Ghostbusters" מוכר לכם?), הפך למכונת מרצ'נדייז משומנת (קשה היה להתחמק מגיזמו במהלך העשור הזה) והוליד סרט המשך לא פחות מוצלח (עליו בפוסט הבא!). עם זאת, הסרט הוליד דיון לא פחות חשוב - סוגיית דירוג הסרטים בארה"ב. כפי שכבר הבנתם, סרט חמוד לכל המשפחה זה לא, ולמרות שטריילרים ראשונים הציגו את המפלצות הירוקות במלואן, טריילרים מאוחרים יותר התמקדו בגיזמו החמוד, וגרמו לקהל הלא מי יודע מה חכם לחשוב שמדובר ב-"אי.טי" 2, ולרוץ עם הילדים והפופקורן. התלונות, כמובן, לא איחרו לבוא. ספילברג, שמאס באופי השמרן מידי של האמריקאים, וספג ביקורת דומה על סרט שלו מאותה השנה - "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" - החליט להציע דירוג חדש - PG-13. כלומר, מדובר בסרטים שמאוד כדאי שההורים יהיו איתך, במיוחד אם אתה מתחת לגיל 13. עם זאת, הם לא "נועזים" מידי בשביל לקבל את הדירוג שבזמנו היה מכת הכנסות קשה - R - שסימל סרטים בוטים יותר, כשהדוגמאות הנפוצות הן אלימות ומין מפורש יותר (מאז כמובן היו לא מעט סרטים עם הדירוג הזה שהכניסו, בוא נגיד, תשואה יפה למפיקים שלהם). כך, דירוג הביניים איפשר חופש אמנותי בלי צנזור והכין מראש את הצופים קלי הדעת. תריצו קדימה 30 שנה - ואותו הדירוג שניתן לסרט שבו מפלצת נמסה בצורה די גרפית על המסך לכמה דקות טובות ניתן גם לסרט על איש שלג מזמר ואחיות נסיכות - כן, "פרוזן". למה? הוא כולל רמיזה לבדיחה גסה. 

האם השמרנות האמריקאית החמירה עוד יותר משנות ה-80, השמרניות לא פחות? סרטים כמו "גוסט באסטרס", "באטמן" (שסקרתי לאחרונה), "גרמלינס", "ביטלג'וס" ועוד היו נחלת הכלל אז - מבוגרים וילדים כאחד. אם להתחבר לסערת הפולטיקלי קורקט היום, שיטת הדירוג האמריקאית היא דוגמה מאוד טובה לשמרנות הגוברת באמריקה העכשווית. 

ואחרי הדיון המעמיק הזה על מוסר ובובות (שלא מזדקנות רע בכלל - האפקטים עדיין מוצלחים, גם אם מדובר במעשה ידי אדם ולא מחשב), בשורה התחתונה - כן, "גרמלינס" הוא לא סרט לילד בן 6, אבל לכל השאר - הוא יהווה חוויה אחרת, שונה ובעיקר - מצחיקה. 

Photos - credit: WB 

"חרטות" - חוויה אינטימית בתקופה רועשת

רוב סרטי נטפליקס עוברים מתחת לרדאר של הצופה הממוצע (אם הוא לא מבקר קולנוע או אוהד קולנוע מושבע שמוכן לראות כמעט כל דבר עם התחלה, אמצע וקרדיטים), ואלו שלא - עדיף שלא יצפה בהם (אהמ "365 ימים"). אולי בתקופת קורונה, המצב שונה - ולכן זו ההזדמנות להסב את תשומת ליבכם לסרט "חרטות" ("Tigertail"), ולא אגזים אם אומר שהוא בין הסרטים הטובים ביותר שיצאו השנה (גם אם כמעט לא יצאו כלל). 

פין-שואי הוא ילד שגר עם סבו וסבתו במטע אורז בטייוואן בשנות ה-50. אביו מת כשהיה בן שנה ואמו עזבה לעיר הגדולה על מנת לחפש עבודה. אחרי שהחביאה אותו כאשר השלטונות הסינים העוינים עורכים ביקור, סבתו של פין-שואי מפצירה בו - "אל תבכה אף פעם. בכי לא פותר כלום". בניו יורק של שנות ה-70, פין-שואי (הונג צ'י לי בגרסתו הצעירה, וצי מה בבגרותו) הוא מהגר חסר כל, שהגיע לארה"ב באמצעות נישואים לבתו (אותה לא הכיר כלל) של מנהל המפעל בו הוא ואמו עובדים, על מנת לתמוך כלכלית באמו המזדקנת לאחר פרישתה לגמלאות - כל זאת בעוד הוא משאיר מאחוריו את אהבתו האמיתית, חברת הילדות יואן (יו-שינג פאנג). מעבר מהיר ליובל שנים לאחר מכן - הילד הטייוואני המזדקן הוא גמלאי, גרוש וביחסים רעועים עם בתו היחידה אנג'לה (כריסטין קו), שחשה ניכור מצידו שנים רבות.

אלן יאנג, תסריטאי ובמאי אמריקאי שידוע בעיקר בעבודתו על קומדיות מוצלחות - "מחלקת גנים ונוף" ("Parks and Recreation"), "מומחה לכלום" ("Master of None") ו-"לנצח" ("Forever") - נוגע כאן בטריטוריה שונה לחלוטין. בהומאז' לסיפור המשפחתי שלו ולשורשיו, יאנג מציג דרמה איטית, אינטימית ורגישה שנוגעת בחווית ההגירה לארה"ב בצורה הרבה פחות "זוהרת" מזו שאנו מדמיינים. 

קל להשוות בין "חרטות" לבין הסרט "הפרידה" ("The Farewell") המצויין של לולו וואנג משנה שעברה (גם בו אגב, כיכב צי מה כאביה של אקוואפינה, כוכבת הסרט), שעסק אף הוא בחווית הגירה לא פשוטה וביחסים המעורערים עם מנהגי וזכרונות ארץ המוצא. אך בעוד ש-"הפרידה" עוסק בתפיסת הדור החצוי - ילדי המהגרים - את תרבות הוריהם ואת השוני בינה לבין זו שהכירו בארה"ב, "חרטות" מתעסק במהגר שחש את קשיי ההגירה עד ימינו אנו, ועדיין לא השלים עם מהלך חייו וזיכרונות ילדותו. התקיעות של פין שואי בהחלטות העבר הנמהרות שלו בעוד ההווה שלו מנסה לתקשר איתו מרחיקות ממנו את קרוביו - את גרושתו שכלל לא רצה ואת ילדתו, שיחסיה איתו מהווים את הקונפליקט העיקרי בסרט.

בפן הטכני של הסרט, הצילום וצורת הבימוי מהממת וצבעונית כאשר היא מציגה את הפלאשבקים לטייוואן ולילדותו של הגיבור - מרפררת ל-"מצב רוח לאהבה" ("In the Mood for Love") של וונג קאר וואי משנת 2000, במיוחד בסצינת הריקוד - אך מעט דלה כאשר היא מציגה את 2019. 

אז אם אתם חשקים בסרט כן, עמוק וקטן אך כזה שלוקח את הזמן, תנו הזדמנות לסרט שעוד תשמעו עליו בעתיד.  

 Photos - credit: Chen Hsiang Liu/Netflix

"באטמן" (1989) - עומד במבחן הזמן?

כאשר שמעתי את החדשות כי מייקל קיטון -ה-באטמן הקולנועי המקורי והיחידי, לטענת רבים – יחזור 

לתפקיד (יותר מ-31 שנה אחרי) שהזניק אותו לתהילה עולמית, החלטתי לחזור לסרט הראשון שהציג אותו כדמות האייקונית. אני אמנם יותר בחור של מארוול מאשר DC, אבל באטמן תמיד נתפס בעיניי כתעלומה בלתי פתורה, וכחומר עשיר מאוד להרבה סיפורים חדשים. בנוסף, הכרתי מהסרט רק אימג'ים ספציפיים ואת העלילה בגדול, לכן התעניינתי לראות איך הסרט מתפקד כ.. טוב, סרט.

השורה התחתונה היא – לא סתם נתפס קיץ 89' כקיץ ה"באטמאניה" בארה"ב ובמקומות רבים בעולם. ראשית, נתחיל בבמאי ובחזון -ואוהו יש כאן חזון – טים ברטון. בתקופה שבה ברטון עוד לא היה "הבמאי שקוראים לו כשצריך רימייק בדיסני", הוא היה במאי צעיר עם מוח מאוד קודר, שהפך במהרה לסימן ההיכר שלו. כשהמקאבריות של ברטון באה בשילוב עם האפלה הטבעית של סיפורי באטמן, זה נראה כשילוב משמיים. איך הסרט הזה היה להיט בקרב ילדים? לא ברור (וורנר ברוס שינו כיוון לקאמפ אחרי שסרט ההמשך של ברטון לא תאם למכירת צעצועים במקדונלדס – אמיתי לגמרי), אבל הכל כאן מעוצב לפרטי פרטים כדי שיתאים לאווירת האומללות של גותהאם – מהבניינים והפסלים נוסח הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני של שנות ה-20 ("מטרופוליס" בעיקר) ועד הביגוד של אנשי העיר, שמזכיר את שנות ה-30 המרוששות יותר מאשר את שנות ה-80 העליזות.

באשר לתצוגות המשחק, הן במקביל זמניות ועל זמניות. איך? את קיטון גייס ברטון לאחר שעבד איתו ב-"ביטלג'וס" שנה קודם לכן – צעד שגרר זעם רב מצד מעריצים, שראו את קיטון בתור שחקן קומי ותו לא ושיגרו כ-50,000 מכתבי תלונה לאולפני "וורנר ברוס" (פאנבויז זו לא המצאה של שנות ה-2000) – אבל הוא הוכיח את עצמו כברוס ווין נהדר – מבולבל אך גם מתחכם – וכבאטמן עוד יותר טוב – מונע מיצרים פנימיים של נקמה. אבל אולי הזכור ביותר מהסרט הזה הוא ג'ק ניקולסון, שמשחק את עצמו עם קצת יותר איפור, או במילים אחרות – הג'וקר. למרות שטים קארי, דיוויד בואי וג'ון לית'גו היו מועמדים לתפקיד, הוא תפור על ניקולסון. אף פעם לא הייתי ממעריציו, אך הוא באמת לא עושה כאן יותר מדי על מנת לגלם את הג'וקר האולטימטיבי - מטורף רצחני אך משעשע בטיפשותו. בעוד שאחריו כמובן תגענה פרשנויות ידועות ורציניות יותר של הדמות (בלה בלה הית' לדג'ר בלה בלה ההוא שרוקד על המדרגות), ניקולסון נראה ומתנהג כאילו יצא הישר מדפי הקומיקס. לעומת זאת, שאר הדמויות לא ממש מממשות את הפוטנציאל המלא שלהן – קים בייסניג'ר בתור ויקי וייל היא בעיקר Damsel in distress`; ובילי די וויליאמס מעט מבוזבז בתור התובע המחוזי הארווי דנט.

הפסקול של דני אלפמן (שעדיין מזוהה מתמיד) והאלבום של פרינס שליווה את יציאת הסרט נותנים את הטאץ' הסופי לסרט המסמל תקופה מסוימת, ובו זמנית עומד במבחן הזמן.

The pen is truly mightier than the sword.

מה אתם חשבתם? שואלים את עצמכם איפה ה- ?Snyder cut לא מעניין אתכם בכלל? הגיבו למטה!