מילות סיום ל-"חזרות"

2020 צפנה בתוכה כמה הפתעות לא צפוית, ועדיין - במעמקיהן, היה בהן שורש צפוי. העובדה ש-"חזרות", שהגיעה לסיומה אתמול ב-"כאן 11", נהייתה לאחת הסדרות הפופולריות ביותר של השנה החולפת - ואולי הנוכחת ביותר ברשתות החברתיות - הייתה לא צפויה בכל האופנים. אין על כך להעיד על איכות הסדרה, אלא על הטעם של הקהל הישראלי - שבאמצעות לוח השידורים העמוס בתוכן יצירתי של "כאן" (לא, זה לא פוסט ממומן), מ-"מנאייכ" ועד "אחד על אחד", והבשורה מחו"ל שאפשר גם אחרת וריאליטי לא חייב לשלוט - שדרש קודם איכות ולא (או אחר כך, לא נגזים) לחם ושעשועים. 

אבל עדיין הייתה תפיסה מוטעית בקרב מעריציה הרבים של "חזרות" - שהתוכנית היא תוכנית קומית תחילה, וכזו שמזמנת יצירת ממים על פיה. אני לא טוען כלל שזה לא דבר טוב - זוהי פחות או יותר הדרך של "פאנדום" מסוים במאה ה-21 להראות את הערכתו לסדרה/סרט אהוב - אבל זה כן מפחית מהמהות האמיתית של "חזרות" - זוהי סדרה על התקדמות החיים, לטוב ולרע. כמו כל קלישאה, החיים באמת יכולים להיות קורעים מצחוק או מדכאים למוות, אבל נועה קולר, ארז דריגס ואסף אמיר תפסו את ההוויה הזו מבלי לגלוש יותר מידי לאחד הצדדים: זו לא סדרה עצובה מידי, זו לא סדרה מצחיקה מידי, זו גם לא סדרה פומפוזית מידי. להפך, יוצרים מוכשרים אלו נתנו לרגעים "המשעממים", המביכים, לדיאלוגים הקטועים וחסרי הפואנטה לדבר בעד עצמם, וחתמו כל פרק עם סצנה שקטה מאירועי אותו הפרק, סצנות שמרכיבות את רוב החיים של כולנו. 

ואולי זה סוד קסמה האמיתי של התוכנית - האותנטיות שלה: אנחנו מתאהבים באיריס של נועה קולר כי היא אדם שמנסה למצוא לעצמה חופש, אחרי שהחיים נפלו עליה במכה; אנחנו מנסים להבין את תומר של דריגס כי גם אנחנו לעיתים פוגעים באחרים - במתכוון או שלא - בשביל להבין משהו גדול יותר על עצמנו; אנחנו סימפתיים כלפי עופר של איתי תורג'מן כי כולנו מכורים או מכירים מכורים לדבר זה או אחר, וכולנו ניסינו להיחלץ מזה בקושי רב. כסדרה אותנטית, היא נתנה דרור לשמות חדשים (בן יוסיפוביץ', יובל לוי, דניאל שפירא) והורידה ציפיות ומעמסה יתרה משחקנים שניסו למצוא את עצמם לא מעט שנים, כמו תורג'מן ורודברג - שזורחים כאן בכל סצנה. 

ולכן, למרות הפופולריות של "חזרות", והעונה השנייה שאושרה ועומדת בפתח - נראה כי הסיום שניתן לה הוא הסיום המושלם. מה יקרה עם איריס ותומר? איך תלך המשך ההצגה? אנחנו לא יודעים, ואולי אנחנו גם לא רוצים לדעת. אנחנו רוצים לחיות כל רגע כשהוא קורה, ואת זה "חזרות" הבינה עוד מהפריים הראשון.