עם מיליוני צופים ברחבי העולם, "שיחת היום" ברשתות החברתיות והתחלת ה-"האן-סאנס" עבור, טוב, קת'רין האן ("Agatha All Along" הגיע למקום הראשון ב-iTunes, חברים) - "וונדה-ויז'ן" ("WandaVision") הכשירה את שלב ההשתלטות של "מארוול" על המדיום הטלוויזיוני בהצלחה יתרה. עם זאת, התחושה בסיום עונתה הראשונה וכנראה האחרונה (פרק הסיום עלה לפלטפורמה בשישי האחרון) היא אינה התחושה שנלווית לעוד סיום עונה רגיל, אלא תחושה של עדות לניסוי טלוויזיוני שלקח צ'אנס, נחבל קצת בדרך אבל קם על רגליו בגאווה, כשהוא מבקר בצעד חריג את בוראיו - יוצרי התרבות הפופולרית (מן הסתם, ספויילרים בהמשך).
ראשית, בוא נסקור למה זה עבד כל כך טוב: "וונדה-ויז'ן" הדהדה את דבריו של רוברט פרוסט ולקחה את הדרך הפחות מתויירת - בין אם בלקיחת הזמן והתחייבות אמיתית ליקום שיצרה לה (עדיין שני פרקי הסיטקומים הראשונים הם הטובים ביותר בעיניי - על כך תוכלו לקרוא בביקורת הראשונית שלי על הסדרה כאן) או בנסיגה מהסטטוס קוו שיצרה לה - או שהמעריצים יצרו לה - שבה כל פיפס ברקע או משפט מעורפל שפולט שחקן/כותב/במאי בסרט/סדרה הוא רמז ליקום חדש של דמויות קומיקס עלומות. כך, למרות שלעיתים - במיוחד בפרק האחרון - רגעים מונומנטליים נדחסו לחצי שעה בלבד של תוכן (הבטיחו לנו 6 שעות סדרה, קיבלנו חמש שעות בקושי+ 9 דקות קרדיטים בכל פרק) והסדרה הייתה מרוויחה לא מעט מעוד שניים או שלושה פרקים, "וונדה-ויז'ן" עדיין נתנה זמן לביסוס עולם הסיטקום-המושלם-עד-פחד, ספרה את צעדיה והבינה מתי כל טוויסט גדול או "Cliffhanger" יקבל את תשומת הלב הטובה ביותר. באותה המידה, דיונים אינטרנטיים אינסופיים שניתחו עד-דלא-ידע את זהותו המסתורית של איש הקשר של מוניקה רמבו (מריד ריצ'רדס/מר פנטסטיק ועד אנט-מן), את השאלה הרת הגורל האם הופעתו של אוון פיטרס כ-"פייטרו המזוייף" פותחת את היקום של מארוול לקרוסאובר עם מותגי "פוקס" החדשים שברשותה (פיטרס שיחק את פייטרו/פיטר בסרטי "אקס-מן" - ד"ע) ומי אותו השחקן שפול בטאני (ויז'ן) חיכה לעבוד מולו כל חייו וסוף סוף קיבל את ההזדמנות בסדרה הסתיימו (בהתאמה) במפקדת צבא אנונימית שמתפקדת רק ככלי עלילתי, כבחור "סטונר" מהשורה בשם ראלף בונר (כן…) ואותו השחקן המוערץ על פול בטאני היה… פול בטאני צבוע לבן. ישנם אלו שיגידו שמארוול מעלה באמון אוהדיה המושבעים ו-"הטרילה" אותם רק בשביל הכיף וההייפ האינטרנטי בחינם משבוע לשבוע, אך כשמסתכלים על התמונה הגדולה יותר - מארוול ערכה ניסוי תרבותי, או אנושי, שמטרתו להגיד - מותר להיות במתח או לצפות בכליון עיניים לסיפור אהבה וצער עמוק, או לבדיחות וקטעים משעשעים, גם בלי לפצות על כך במאות רפרנסים לפרוייקטיפ עתידיים. יצירת סיפור יכולה ונדרשת להסתכם רק בסיפור, ולא ביצירת פרנצ'ייזים חובקי עולם (כמו שרבים וטובים הבינו בדרך הקשה… אה, "המומיה").
אז למה הדרך שבה הסיפור סופר כה חשובה לתרבות הפופולרית? ראשית, היא מאשררת את שירותי הסטרימינג כמקום בו פרנצ'ייזים גדולים יכולים לקחת סיכונים ולתת את הבמה לדמויות שלא קיבלו נרטיב מספיק מבוסס בסרטים (כדוגמת וונדה ו-ויז'ן במקרה שלנו) או לשחקנים שהמדיום הטלוויזיוני נוח להם יותר והפרצופים שלהם אינם מספיק "מוכרי כרטיסים" עבור חברת הענק (כדוגמת קת'רין האן, רנדל פארק וקאט דאנינגס, שגנבו את ההצגה לא פעם) - בעולם שנע יותר ויותר לעבר מותגי ענק ושפע תוכן, אותם המותגים יאלצו להציע יותר מרק עוד "היי! הנה איירון מן בהופעת אורח!" - ה-"עוד יותר" הנ"ל עבור "מארוול" הוא "וונדה-ויז'ן".
כאמור, התוכנית לקחה את ז'אנר הסיטקומים שמציג תמונה כה מושלמת וחיננית כדי להציג את החיים שוונדה רוויית הטרגדיות רוצה לחיות, אבל תחת אותו המסר הזה יוצרי הסדרה וכותביה מעבירים לנו מסר על איך התרבות הפופולרית, ובמיוחד האמריקאית, ממסכת לנו את רגשותינו ותגובותינו. "חיינו נועדו להיות כיפיים ומכילים כמו ב-'חברים' או ב-'משפחה מודרנית', או "משוגעים" לטובה כמו ב-'טקסי' או 'חופשי על הבר'", מבשרת לנו הטלוויזיה, וכאלה שאלה לא עונים להגדרה שהציבה בפנינו, הפער שבין הדמיון למציאות רק נפער ואיתו גם הכאב. תחושה זו מלווה אותנו עשורים, ומייצגת את כל מה שאמריקה הזוהרת מנסה למכור לנו, על אחת כמה וכמה בתקופות משבר כדוגמת תקופתינו אנו. כשהפער בין דיווחי החדשות המותחים ומעוררי העצבים לבין הנוחיות והשלווה של הטלוויזיה, נדמה שהאסקפיזם הוא הפתרון הטוב ביותר, גם כשזה עלול רק לפגוע בנו. אליזבת' אולסן (וונדה) ופול בטאני מעבירים בהצלחה יתרה לאורך כל עונה זו את התחושה הנ"ל, לפיה צער קיים, אך הוא תמיד מתחבא מאחורי משהו מפתה יותר, שגורם לנו להדחיק אותו. כך גם כותבי התוכנית השתמשו בפורמט הסיטקום כיותר מרפרנס ספציפי פה ושם, אלא כבבואה לרגשותיה הצפים של וונדה - פרק של "משפחת בריידי" משמש כתזכורת לאהבתה "האסורה" של וונדה לויז'ן בעיני החברה ופרק של "המופע של דיק ואן-דייק" מזכיר לגיבורתינו כמה חיי אדם נמצאים בסיכון עבור שפיותה שלה.
זה המקום להביא גם את עמדת מבקרי התוכנית, או לפחות אלה שמבקרים אותה מתוך "הרגעת" ההייפ סביבה, כשהם טוענים שהכתיבה הנהדרת שמקבלת תשבוחות מכל עבר אינה כה נהדרת אלא די קיטשית וכי מעריציה מפריזים בחשיבותה, שכן אין מדובר בטריפו - לאלו אענה בשמחה: ראשית, כמו (כמעט) כל מוצר טלוויזיוני או קולנועי, "וונדה-ויז'ן" אינה חפה מבעיות - היא אכן נופלת לקלישאות פה ושם, בעיית חלוקת הזמן שלה בתוך הפרק אכן רצינית ולפעמים הטוויסטים נראים לעין עוד מרחוק - אך אף אחד לא משווה אותה ל-"ז'יל וג'ים", בעיקר כי רוב צופיה - הקהל הרחב - לא מכיר את ההשוואה מלכתחילה. עבור מספר לא מבוטל של אנשים, החשיפה העיקרית לז'אנרים שונים הם דרך סרטי המיינסטרים הגדולים והצעקניים. לרוב, מה שהם מקבלים הוא באמת הסוג הצעקני, אך כשיש תעוזה ולו קטנה מצד מותג כה אהוב - במיוחד מארוול ודיסני, מעצמות הקולנוע הגדולות בעולם - לנגוע בנושאים קצת יותר נישתיים ולשים בצד את הפיצוצים והאקשן עבור דיאלוג כן, גם הקהל "המסחרי" מוכן להקשיב ולהתעניין בעולם החדש שנפתח מול עיניו. אז כן, ניתן להתנהג - כפי שאומרים בשפת העם - כ-"ראש נצנץ" ולהתנשא על הקהל הרחב שמעריץ מוצר כה "נחות", או שניתן להסתכל על המאפיינים הייחודים של המוצר "הנחות" הזה שגרמו לקהל להתאהב בו מלכתחילה, למצוא אותם בסרטים/סדרות יותר איכותיים/יות ולחשוף אותם בפני אותו הקהל - במילים אחרות, לחנך לאהבת המדיום.
לסיכום, "וונדה-ויז'ן" אמנם לא בהכרח יזכר עבורו עלילתו חוצת הגבולות או זוכי האמי שיגיעו בעקבותיו (למרות שאני מאמין שהם גם יגיעו), אלא בזכות הטשטוש בין מה שמותר למה שאסור במותג כה פופולרי (פרוייקט שמזכיר יותר את הסדרות הנשכחות "Get a Life" או "Dream On" מאשר את "הנוקמים: מלחמת האינסוף"), היחס של המותג לקהל שלו ולציפייה שלו לקבל דברים מסוימים ברגע מסוים, ובזכות הביקורת החתרנית של תוכנית פופולרית בסטרימינג פופולרי כנגד התרבות הפופולרית האמריקאית וכנגד הצביעות האמריקאית כולה, בתקופה בה הגאווה הלאומית במעצמה נחלשת ונחלשת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה