אתמול חתמה את עונתה סדרה שאולי רובכם לא שמעתם עליה אבל לא פחות שווה אזכור - "אחד על אחד".
כבר הזכרתי בעבר את היכולת לקיחת סיכונים של חטיבת הדרמה של "כאן" - עם "חזרות" האנטי קליימטית לעיתים, "מנאייכ" ואפילו "שעת נעילה" שהייתה חתרנית לפרקים - אך נדמה ש-"אחד על אחד" היא הסיכון הגדול ביותר עד כה. מתן יאיר (במאי "פיגומים" המוצלח) החליט לחזור לאותן התמות שעסק בהן בפרוייקטים קודמים שלו - תחום החינוך, כשלון המערכת להבין את אלו המתקשים בלימודים, יחס החברה לאוכלוסיות היותר מודרות בה ותחושת האובדן והריקנות שממלאים את המתאבל - ויצר סדרה מהורהרת ועגמומית לעיתים שמזכירה יותר סרטי אינדי מתמשכים - כדוגמת "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" המצויין מהשנה החולפת - ופחות תוכניות "מיינסטרימיות" מקומיות. על כך חשוב לשבח גם את רשות השידור וגם את צוות ההפקה הכה מוכשר, שצולחים את הסיכון ומראים לנו כי אפשר גם אחרת.
הרבה מהצלחת התוכנית ניתן לזקוף גם למככבים בו - מהתלמידים מהפינות השונות של החיים שלוקחים שיעורים פרטיים אצל גיבורינו וכנראה משתמשים בהם להרבה יותר - נעמה כהן, דניאל מויאל, אסף אמר (רבים מהם אינם שחקנים מקצועיים, אלא תלמידים אמיתיים שיאיר הכיר וליהק, ומעצימים את תחושת האותנטיות שמלווה את התוכנית); המפיק המפורסם מארק רוזנברג, שמוציא מעצמו את הצד הנוקשה אך מבולבל לתפקיד אביגדור; לליב סיוון כדמות הנשית הראשית בסדרה - מעיין, שהופכת את עולמו של מוטי מן הקצה אל הקצה; ומוטי עצמו - הלא הוא תומר קאפון, אותו התרגלנו לראות בתפקידים יותר נועזים, כדוגמת "תאג"ד" ו -"The Boys", שנותן כאן - בהופעה מעולה - להבעותיו ולדממה שהן מציגות לדבר עבורו לא מעט.
לסיכום - האם "אחד על אחד" היא תוכנית מושלמת לבינג'? כנראה שלא, אבל זה אולי סוד הקסם שלה. אנחנו מורגלים שנים לטלוויזיה ככלי לאסקפיזם - מראה לדברים שיכולנו ואין באפשרותינו להיות. יאיר, קאפון ושאר הצוות שעמל על "אחד על אחד" קוראים תיגר על תפקיד זה - כי תכל"ס, החיים אינם צבועים בשחור לבן וגם לא סרט הוליוודי - הם מתנהלים יותר כמו שיר אחד ארוך ונוגה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה