זהו, אנחנו רשמית בשנה אחרת. עדיין בתחתית השיט, אבל בשנה אחרת. אז בואו נתחיל את 2021 עם סיבוב ביקורות קצר על… שאריות 2020?
"מוות ל-2020" ("Death to 2020"):
אחד המשפטים החוזרים - והנכונים - ששמענו בשנה החולפת הוא שהמציאות התעלתה על כל סאטירה. נכון, "SNL" ניסתה, גם "ארץ נהדרת" הבליחה לרגעים טובים לעיתים ו-"זהו זה!" התעלתה מעל כולם, אך אירועים כמו תקרית "Four Seasons Total Landscaping" או יהורם גאון רוקד על גג ביום העצמאות הם כאלו שגם הסאטיריקן הפרוע ביותר יטען שהם מופרכים מידי.
זו גם הבעיה העיקרית של "מוות ל-2020", המוקומנטרי החדש מבית יוצרי "מראה שחורה", צ'ארלי ברוקר ואנאבל ג'ונס, שמוצגת כמעין "חייזרים מן העבר" או תוצרי "ערוץ ההיסטוריה" אחרים - רק על אירועי 2020 במקום ובקריינות לורנס פישבורן. לאורך ה-"דוקו", מוצגים ראיונות עם "מומחים" שונים בתחומים שונים: סמואל ל' ג'קסון ככתב של ה-"ניו-יורקרלי ניוז"; לזלי ג'ונס (בוגרת "SNL") כפסיכולוגית עצבנית; קומאייל נג'ייאני כמילארדר/איש עסקים חדשני ודוש, נוסח אילון מאסק ("האדם הממוצע מגיע לקיצוניות דעה תוך 6 שעות בטוויטר - אנחנו מנסים לקצר את זה ל-5 דקות"); טרייסי אולמן כמלכת אנגליה אליזבת', שנהנית מ-"הכתר" ומבקשת שיעקבו אחריה בערוץ היוטיוב שלה; ג'ו קירי (סטיב מ-"דברים מוזרים") כאינפלונסר מיליניאלי טיפוסי; וכריסטין מילוטי (לה 2020 הייתה נהדרת, עם "פאלם ספרינגס" המצויין) כאם פרברים נורמלית, שלאט לאט מגלה את ה-"Karen" הפנימית שלה. כולם נותנים עבודה, אך מי שמתעלה מעל כולם הם ליסה קודרו כפרודיה על קלי-אן קונוויי ושאר תומכות טראמפ חדשות (עם רב המכר לפי ה-"ניו-יורק טיימס", "קולות שמרניים מושתקים"); יו גרנט, שנהנה לחלוטין לגלם פרופסור להיסטוריה נפוח מחשיבות עצמית ושלגמרי לא מבין היסטוריה (שולף דוגמאות מ-"משחקי הכס" ו-"שובו של הג'דיי"); ושני אנונימיים יחסים - סמסון קאיו כמדען אפריקאי שאוהב לשבור את הקיר הרביעי, ודיאן מורגן כאישה קוקנית ממוצעת (למעשה, אחת מחמש האנשים הממוצעים ביותר בעולם), שמואסת בנטפליקס ועוברת לצפות בדרמה הביזארית החדשה - אמריקה 2020. וכאן מסתכם פורמט התוכנית - במשך השעה ועשר דקות שהיא נמשכת, לרגעים היא מרגישה כמו מערכון טוב של "ארץ נהדרת", כמונולוג מוצלח של ג'ימי קימל - אך לא יותר מזה. זה חמוד, אבל גם ה-"מראה שחורה" לא הצליחה לשבור את ה-"שחור" של 2020.
"ארי אלדיארן: סליחה על האיסלנדית" ("Ari Eldjárn: Pardon My Icelandic"):
עוד תוצר קומי חדש של נטפליקס הוא מופע הסטנדאפ של הקומיקאי האיסלנדי ארי אלדיארן. אתם בטח שואלים את עצמכם: עוד סטנדאפ? איסלנדי?? נכון, נטפליקס מפוצצת בספיישלים כאלה (חלקם מיותרים מאוד) ומדינות נורדיות כמו איסלנד הן על בטוח לא הדבר הראשון שקופץ לראשכם כשאתם חושבים קומדיה. אך אלדיארן מנפץ את המוסכמות האלה, ומתעלה על מתחריו בפלטפורמה - תוך פחות משעה - עם קפיצה מנושאים כמו חשיבותה המוגזמת של הלטינית כשפה, למולדתו שמשתוקקת לכל פרסום קטן ונתבעה ע"י סופרמרקט אנגלי באותו השם, ליחסי הכוחות הנורדיים (כן מסתבר שיש דבר כזה, הם שונים), ולאופציה ש-ג'יימס בונד ות'ור היו מגולמים ע"י דנים. נושאים רגילים של סטנדאפ? לא ממש. אלדיארן נופל לעיתים לבדיחות קרש, אבל הוא משב רוח רענן (וקר) בז'אנר מתאמץ מידי.
"Burrow":
אחרון וחביב מאוד הוא "Burrow", הסרט הקצר מבית פיקסאר הצמוד ליצירת המופת האחרונה שלה, "Soul" (שאת הביקורת המלאה עליה תוכלו לקרוא כאן), אך כמוה גם הוא נידון להישלח לתהומות הנשייה של הסטרימינג. אם סרטיה של החברה תמיד ניגשו לעסוק בנושאים "גדולים" על ילדים ורגישים, סרטיה הקצרים הם לרוב הרבה יותר אינטימיים ומינימלסטיים, המעבירים את אותן הרגשות - רק בקטן יותר. גם הנ"ל אינו חורג מנוסחה זאת, אך הסיפור על הארנב הקטן שמעוניין לחפור לעצמו בית פרטי, אך בורח ממגע שכניו (ולבסוף מתמסר אליו) מזכיר לנו את חשיבות פרטיותינו, אך גם את חשיבותה של הקהילה בתקופה כזו אינדיבידואלית. מומלץ בחום.
זהו - זו הייתה הטעימה הראשונה לשנת 2021, ועוד הרבה בדרך. אז זו ההזדמנות להודות לכם/ן על ההתמדה בשנה הנוראית הקודמת, ולהבטיח לכם שהרבה טוב יגיע גם בשנה הנוכחית, ובתקווה גם פחות נוראית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה