יש קסם בסרטים תקופתיים - הם מעבירים את הצופה לאווירה אחרת לחלוטין, מקסימים אותו עם נופים ותלבושות מגוונות (לרוב) ואם הם נעשים טוב - משאירים אותו עם סיפור על-זמני. במובן הזה,"אמה", אחד הרומנים המפורסמים בתולדות הספרות, שכתבה הסופרת הבריטית ג'יין אוסטן ב-1815 - שנתיים לפני מותה - חזה את הקומדיה הרומנטית הקלאסית שאנו מכירים כיום, ותמיד ישאר רלוונטי בכל עיבוד, גם אם דמויותיו נוצרו בעולם אחר לגמרי. כעת (או יותר נכון, בראשית השנה, כשידענו עוד מה זה בית קולנוע), 205 שנים לאחר צאתו, ו-25 שנים בלבד לאחר צאת העיבוד הזכור לנו מכל -"קלולס" - אמה וודהאוס שבה לתחייה, והפעם עם נקודה בסוף שמה (".Emma") - כזו שמרמזת לאיזו אווירה גרסה זו מכוונת (ולהסבר קצרצר: התרגום של "נקודה" באנגלית הוא "Period", אך מילה זו משמשת גם לתיאור המילה "תקופה", ולכן סרט זה הוא ליטרלי "סרט תקופתי" - "Period Piece").
לא אתעכב על העלילה - בעיקר כי אם שמעתם על איזושהי יצירה של אוסטן, אתם מכירים את הסיפור - אבל בכל זאת אזכיר שהיא סובבת סביב אותה הדמות (אניה טיילור-ג'וי; "ספליט", "המכשפה") שהמחברת עצמה תיארה אותה בפשטות "יפה, נבונה ועשירה", בת 21 הנהנית מחיי עושר עם אביה המזדקן והנרגן (ביל ניי, אולי הברקת הסרט; "אהבה זה כל הסיפור", "שודדי הקריביים"), ובמיוחד אוהבת לשמש כשדכנית המקומית, ולהצהיר שוב ושוב שהיא עצמה לא תתחתן, כדי לארח חברה לאביה הבודד. הכל טוב ויפה עד שנכנסת לתמונה בת לוויתה החדשה ודלת האמצעים - הארייט סמית' (מיה גות'; הרימייק ל-"סוספיריה", "High Life") - ואמה תעשה הכל כדי למצוא לה בן זוג מתאים, גם אם כל צעד שלה למטרה מתחיל בטוב ומסתיים בפחות טוב.
בעוד שעיבודים רבים מנסים להתאים את הספר למסך הגדול, "אמה." מנסה להתאים את המסך הגדול לספר - נדמה שכל עולמן של הדמויות סובב סביב לאן יטיילו מחר בצהריים ומי ירקוד עם מי בנשף הגדול, ואותה גישה לא תזזיתית וכמעט ספרותית עושה את העיבוד הזה בגדול. ואולי בכך יש לזקוף לחיוב את האווירה הקיימת כאן, שכן היא מנת הארי של הסרט - הכל כאן מתוזמן בכל רגע: העריכה; צבעי הפסטל האופפים את הצילום (ע"י כריסטופר בלאובלה - "Mid90s",First Cow" ועוד סרטים של חברת ההפקות "A24"); השוטים הרחבים של האחוזות בהן נעות דמויותינו; ההתמקדות ביצירות אמנות מרשימות ומהממות כדי להבהיר את מסר הרהבתנות שנוטף מהטקסט המקורי; המוזיקה המשכרת (ע"י לא אחרת מאיזבל וולר-ברידג', אחות גדולה לפיבי, שאולי או לא שמעתם על התוכנית שלה "פליבאג") ובנות בית האומנה המשמשות כמקהלה היוונית לאורך הסיפור, שמראות לנו כי גורל הוא בלתי נמנע (והפעם בהקשרים חיוביים) - "אמה." הוא ממתק לעיניים, כזה שמבהיר את חשיבות הסיפור הויזואלי. רבים וטובים לפניי הזכירו את יצירותיו של ווס אנדרסון כהשפעה הנוכחת בסרט, ואצטרף אליהם בשמחה - ההעמדה המדוייקת של השוט והרצינות התהומית בדיאלוג - למרות שהוא קומי לחלוטין - מזכירה מאוד את הבמאי הנערץ; אחדים יראו בכך קללה ואחרים ברכה - אני נמנה (בחוכמה לדעתי) על האחרונים. שתי האחראיות המרכזיות לעיבוד הנ"ל הן הבמאית האמריקאית אוטום דה-ויילד (שם רגיל לגמרי) והתסריטאית הניו-זילנדית אלינור קאטון. הראשונה היא צלמת מוזיקה נודעת, שתצלומיה עיתרו שערי מגזינים ואלבומים רבים (אביה הקנה לה את דרכה, כאשר צילם את פסטיבל הרוק הנודע במונטריי, 1967) ו-"אמה." הוא לה בכורת הבימוי (בגיל 49, בהחלט ראוי להערכה בהוליווד הגילנית), ואילו השנייה היא סופרת זוכת פרס מאן בוקר על ספרה "המאורות" ("The Luminaries"), שזכה אף הוא לעיבוד כמיני-סדרה השנה. אחרי הביוגרפיה הקצרה הזו, קל להבין שהשילוב האולטימטיבי של צילום וסטייל (דה ווילד) ותסריט מושחז (קאטון) מוביל למשהו מרענן. נכון, "קלולס" עדיין נשאר מצויין וטרי אחרי רבע מאה (כן, טרי למרות שהעיבוד המודרני ההוא של איימי הקרלינג הוא סממן מובהק לניינטיז - "!Ugh, as if"), אך נדמה שאולי המסר של "אל תשפוט ספר לפי הכריכה" והנפש האוהבת של אליסיה סילברסטון כ-שר (אמה ה-Valley Girl) נאבדו - עבור הדור הנוכחי - באימרותיה החלולות של הדמות הראשית והריקנות ניצחה שוב, תוצאה הפוכה ממה שהעיבוד רצה. "אמה." לעומת זאת, לוקח את הזמן להראות את הדמות המרכזית על כל שלביה, גם אם היא מאופקת ומפונקת להחריד לאורך רוב רובה של העלילה- באמצעות אפקט זה, הסרט מפשיט את המסר מכל דבר שיפריע לו להתפרש ע"י הקהל.
ומה עם הקאסט אתם שואלים? כן, טיילור-ג'וי מהפנטת ביופיה ונותנת לתחושה שאכן היא מסובבת על אצבע את הגברים סביבה משמעות, אך היא גם עדינה ושברירית - דבר שמודגש ע"י משחק "עיני העגל" של השחקנית המוצלחת; ג'וש אוקונור (הנסיך צ'ארלס בעונות האחרונות של "הכתר") ככומר אלטון שומר על דמות 'הדוש המתנחמד' של הסיפור המקורי בהצלחה; מיה גות' כהארייט הפוחזת והנאיבית מעניקה שמחת חיים אמיתית לסרט; קאלום טרנר ("חיות הפלא המופלאות") מציג את פרנק צ'רצ'יל כנאד נפוח מחשיבות אך הוא מעט נוקשה מידי לתפקיד; ג'וני פלין (שמוביל להקה משלו ובקרוב יככב כדיויד בואי הצעיר ב-"Stardust") כמר נייטלי הוא אמנם לא פול ראד (אהובי) כמקבילו המודרני ג'וש, אבל הכימיה שלו עם טיילור-ג'וי מקסימה והם עובדים מעולה אחד עם השני, ברגעים קומיים וגם בדרמטיים; ואחרונים וחביבים במיוחד - ביל ניי, מירנדה הארט (איפה מעריצי "מיילדת"??) ורופרט גרייבס (מעריצי "שרלוק" זה כולם אז..), שמראים שזה אמנם סיפור המתמקד בנוער והבל החן ושקר היופי, אך גם המבוגרים יכולים לגנוב סצנות מהקולגות הצעירות שלהם ולהניע את העלילה.
לסיום, "אמה." הוא לא "קלולס" - אין לו קאצ'פרייזים ממכרים או תלבושות שתראו בקליפ של איגי אזיילה (מישהו זוכר אותה?) ונערות לא יפרסמו שוטים ממנו באינסטגרם - אבל הוא כנראה העיבוד הכי נאמן והכי סטייליסטי לנובלה עתיקת-יומין שראתה כבר הכל.
"אמה." זמין לצפייה ישירה בספריית הוי-או-די של "יס" ו-"סלקום TV".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה