2020 ניסתה לספק לנו לא מעט נקודות מבט לחיי האישה המודרנית, מצד נשים יוצרות: ב-"The 40-Year-Old Version", התסריטאית והבמאית ראדה בלאנק הראתה לנו את נקודת המבט של יוצרת שחורה בגיל העמידה שנאלצת להתמודד עם מעמדות שהחברה יצרה לה, מכל כיווני הקשת הפוליטית; ב-"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד", התסריטאית והבמאית אלייזה היטמן ניסתה להראות עד כמה הפלה יכולה להיות תהליך מודע ובנאלי לגמרי, שרק מסתבך בגלל, שוב, קביעות החברה לגבי האישה; וב-"Promising Young Woman", הבמאית והתסריטאית אמרלד פנל מציגה איך התרגלות לחיים שבהם כל רגע אישה מוחפצת - ע"י מי אם לא, החברה - יכולה להוציא אותה מדעתה. "קרעים של אישה" ("Pieces of a Woman"), שעלה בחמישי האחרון לנטפליקס, אמנם אינו מבויים בבלעדיות ע"י אישה - הקרדיט כאן שייך לבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו ("White God") - אך נכתב בבלעדיות ע"י קאטה וובר, ולמעשה משמש כעיבוד המחזה שהיא ומונדרוצ'ו כתבו ע"פ סיפורה האישי שלה. ללא נקודת המבט האישית הזו, "קרעים של אישה" לא היה אותו הדבר. כך, אותה זווית הראייה לא קורעת רק את הגיבורה או את וובר אלא גם את נפשו את הצופה.
"קרעים של אישה" מספר את סיפורם של מרתה (ונסה קירבי, שעד כה הייתה מוכרת בעיקר בשל תפקידה המצויין כנסיכה מרגרט בשתי העונות הראשונות של "הכתר" ובשלל תפקידים אחרים, כמו "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" ו-"הובס ושואו") ושון (שיה לבוף, לפני שערורייתו האחרונה) הם זוג טרי, היא בכירה מוצלחת בחברת הייטק והוא קבלן בנייה העובד במרץ על גשר חדש, ושניהם מצפים בקוצר רוח לתינוקת ששוכנת בבטנה התופחת של מרתה. תוך חצי שעה מתחילת הסרט, אנו עדים לסצנות קלילות המתארות את ההכנות ללידת הבית המצופה, ואז לסצנה מותחת וטורדת מנוחה במיוחד - תוך שימוש בשוט אחד רציף (טכניקה שמפוזרת בחוכמה רבה לא פעם במהלך הסרט), מונדרוצ'ו ו-וובר מתארים לנו את הערב הגורלי, בו מיילדת מחליפה (מולי פארקר, הריבוט ל-"אבודים בחלל" של נטפליקס) מגיעה ברגע האחרון ליילד את מרתה, ואת השתשלשלות האירועים עד למותה המצער של הילודה מהתקף לב, דקות מועטות לאחר לידתה. בו ברגע, מופיעה כותרת הסרט ואנו עוברים ישירות לחודש לאחר מכן, כדי להכין אותנו לפורמט של הסרט מכאן והלאה - קטעי פרקים לאורך כמעט חצי שנה המתארים ב(כמעט) דממת אלחוט, משחק מפואר ודיאלוגים מוקפדים את ההשפעה העצומה של אובדן על חיים שנראים נורמטיביים כלפי החוץ, אך מבעבעים בפנים זמן רב.
בכמה ביקורות מצד מבקרי קולנוע - חשובים ומתחילים - טענו הכותבים שסצנת הפתיחה המטלטלת והלא נגמרת היא שיא הסרט, ומכאן הולך הסרט ומתפזר, מאבד מכוחו ומשתמש בעיקר במניפולציות רגשיות. אני כאן כדי להבטיח לכם שהם כנראה צפו בסרט אחר, כי "קרעים של אישה" רק הולך ומתחזק עם כל פריים שנוסף כאן, עם עצבות פיוטיות ששורה על כל מהלכו. כעיבוד למחזה, הסרט עושה צעד חריג ונכון ולא משתמש בתיאטרליות כמעט כלל, אלא נותן לרקע ולהופעות לדבר בעד עצמן - Show, don't tell - בדומה ליצירת המופת המדוברת, "חזרות". כך, את "האקשן" האמיתי כאן סוחבת על כתפיה הצרות ונסה קירבי, שנעה בקלות רבה בין אמוציות מתפרצות לבין תחושת ריקנות עצומה, שבו נראה כי היא נעה בעולם ללא מטרה, או עם מטרה שבלעה אותה למעשה. לאחרונה, הסרט "Soul" תיאר בצורה יצירתית ביותר את אלו השבויים בריקנות כמפלצות המטיילות בשממה, ללא כוונה אמיתית בחייהם - לרגעים, נראה כי גם מרתה של קירבי נמצאת באותו המצב: מביטה בילדים רצים ומאושרים עם הוריהם, מנסה להסתיר את שברירותה הפיזית (העובדה שהיא עדיין מייצרת חלב, או כך שהיא נאלצת להסתובב עם חיתול למבוגרים לתקופה ממשוכת) ובעיקר מנסה למצוא את עצמה אך נופלת קורבן שוב ושוב לרצונות הסובבים אותה - לרצות את בעלה המתוסכל - מינית ורגשית, את אמה המתערבת (זוכת הכמעט EGOT אלן בורשטיין), את משפחתה החרדתית, את בת דודתה המתפקדת כעורכת-דין מדופלמת (שרה סנוק; "An American Pickle") התובעת את המיילדת "הרשלנית" בשביל להשיג "צדק" למרתה. בתוך כל זה, מתעלת שוב קירבי את מעלותיה כמרגרט המופלה לרעה ב-"הכתר", ומאבדת את עצמה כמרתה בתוך כל הלחצים הנעים סביבה. אך עמוק עמוק בתוכם, מוצאת מרתה רמז לחיים אחרים - מוטיב התפוח, המזכיר לגיבורתינו את ריחה של ילדתה המנוחה, שב וחוזר ונותן לה מפלט, כאשר היא מרגישה מוזנחת כמו גרעיני התפוח, אותם מרביתינו זורקים בשנייה הראשונה ומתעלמים מכך שמדובר בחיים חדשים. קירבי זכתה על תפקידה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה האחרון - אין מוצדק יותר מכך, ואין שום סיבה שלא נראה אותה מגיעה לאותו המעמד הנכסף גם בטקס האוסקר הקרב באפריל (עם תחרות קשה לא פחות).
אך "קרעים של אישה" לא שייך רק לקירבי - לכל אחד כאן תפקיד משמעותי בהוויתו: על הופעתו של לבוף אמנם מעיבות האשמות חדשות על התעללות בחברתו לשעבר FKA Twigs, אך ההופעה הזו - כמו רבות אחרות בשלב משוקם (יחסית) זה בקריירה שלו , מגשרות על לבוף השחקן לבין לבוף הבן אדם, ומציגות בעיקר את הגבר האלים והקשוח על כל תסכוליו שברירותיו ונפילותיו (צפו ב-"האני בוי" של עלמה הראל מהשנה שעברה כדי להבין לגמרי על מה אני מדבר - לא תתחרטו); בורשטיין בת ה-88(!) אולי תעשה היסטוריה ותקבל את המועמדות החמישית שלה לאוסקר - 50 שנה אחרי הראשונה! - אך גם אם לא, הופעתה כאן יכולה לשמש כסרטון הדרכה לבית הספר למשחק על איך להביע אמוציה אמיתית מבלי להתאמץ כלל. כניצולת שואה ואלמנה, אליזבת' של בורשטיין מנסה לנווט בין דאגה מתמדת לבנותיה הצעירות, לבין התחושה החוזרת שהיא חייבת להתערב בחייהן, עם תוצאות כואבות לרוב; גם אלו הנמצאים בתפקידים קטנים יותר, כגון פארקר, סנוק, הקומיקאית אילזה שלזינגר ואפילו בני סאפדי (חצי מצמד הבמאים-אחים הטוב ביותר של השנים האחרונות לדעתי, האחים סאפדי) מחזיקים את אווירת המלנכוליה באוויר, אך גם לא מגבירים בחשיבותה מידי אלא מקרקעים אותה. גם המלחין זוכה האוסקר הווארד שור (סרטי "שר הטבעות" ו-"ההוביט") , שעבד לא פעם עם המפיק השותף של הסרט - מרטין סקורסזה, והצלם בנג'מין לוב ("מאנדי") מותחים את גבולות תפקידם, ומשתמשים בצילום ובפסקול כדמות, כזו שמלווה את הסרט ברגעיו הקשים ביותר.
לסיכום, "קרעים של אישה" הוא לא רק סרט של סצנה מפוצצת וכישורי משחק גדולים אף יותר, הוא יצירה מדממת מכאב שמונחת על שולחנכם בסלון. ככל הנראה לא יהיה אדם שלא הכיר או שמע על מקרה של מוות בלידה בסביבתו (אני גם לצערי מכיר) ונשאר חסר מילים בניסיון לנחם - הפרוייקט הנ"ל של מונדרוצ'ו ו-וובר מנסה להראות לאותם האנשים: לאבד תינוק בן יומו או אפילו פחות מכך לא שונה מאיבוד בן במלחמה או חבר ממחלה ארורה - החלל העמוק בגוף המשפחה נשאר פעור, וכל עוד אנחנו כחברה נמשיך לכפות עליו את הנורמות הלא רגישות שלנו לעיתים, הוא רק ימשיך לגדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה