אמרלד פנל הוא אינו שם ששרבטתי כאן על המקלדת, אלא שמה של כוכבת עולה בשמי בריטניה והוליווד גם כן. כמי שהתחילה בתפקיד חשוב בתוכנית החמודה "מיילדת!" ("Call the Midwife"), השחקנית קיבלה בזריזות במה גדולה יותר בזכות תפקיד דוכסית קורנוול קמילה בשתי העונות האחרונות והמדוברות של "הכתר". אך לפנל יש גם היסטוריה בתחום הכתיבה, ולאחר שכתבה מספר ספרי נוער מצליחים גייסה אותה חברתה הקצת יותר ידועה פיבי וולר ברידג' לנהל את "הבייבי" שלה בעונתה השנייה, "להרוג את איב". בשנה שעברה עברה סופית פנל לליגה של הגדולים - "Promising Young Woman", אותו ביימה, כתבה והפיקה היוצרת ועלה בבתי הקולנוע האמריקאיים (המועטים שנותרו) לפני מספר שבועות לאחר פריימירה רחוקה בפסטיבל סאנדנס בראשית השנה שעברה, הוא יצירתה השלמה, החשובה והמטלטלת ביותר.
קאסי תומאס (קארי מוליגאן המוכשרת, עבורי תמיד דייזי בעיבוד של באז לורמן ל-"גאטסבי הגדול" ב-2013) היא "באטמן" של עולם הגבריות הרעילה: לאחר שחברתה הטובה ביותר נינה נאנסת באכזריות בעודה שיכורה, קאסי פורשת מבית הספר לרפואה (יחד עם נינה) ומתחילה במסע נקם - היא מעמידה פני שיכורה במועדוני לילה, מחכה שגברים "תמימים" ינצלו את מצבה לרעה, וכך תופסת אותם "על חם". מלבד תיעוד כל אנס בפונטציה בעיר, קאסי מתפרנסת כמלצרית בבית הקפה השכונתי בבעלות גייל הצינית (לוורן קוקס, "כתום זה השחור החדש") וגרה בבית הוריה האוהבים והדואגים לא פחות (קלאנסי בראון - מר קראב!- וג'ניפר קולידג' - אמא של סטיפלר!), אך כל זה עומד להשתנות כשלחייה נכנס ד"ר ריאן קופר (יוצר היוטיוב ובמאי "כיתה ח'" הנהדר מלפני כמה שנים, בו ברנהם), חברה לשעבר לספסל הלימודים באקדמיה לרפואה, המנסה לכבוש את ליבה ולהטות את עמדתה הנחרצת לגבי העם הגברי.
"Promising Young Woman" מרגיש לפרקים כמו "חוק וסדר: מדור מיוחד" (לא שיש בזה רע, אני מעריץ נאמן מזה שנים) - עם תצוגות מדוייקות וקורעות לב של ההתייחסות לקורבן בחברה המודרנית; ההתייצבות המיידית לצד הנאשם - מצד שני המינים ומכל כיווני מפת העמדות; והשיטות האכזריות שבהן משתמשת מערכת המשפט כדי להטות את הצדק; אך יצירתה של פנל מתעלה על מגבלות הז'אנר, מטשטשת את אבחנות ה-"שחור/לבן" ומציגה מציאות עם יותר מחמישים גוונים של אפור: עם צבעי פסטל מחריד שמפוזרים לאורכו, עם טון קומי שחור משחור (הופעת אורח של פנל כיוטיוברית המלמדת איך להקנות לעצמך "שפתי מציצה" מדגימה זאת הכי טוב), וטוויסטים שמגיעים משום מקום, עמדת הצופה לגבי גיבורינו משתנה כמעט מרגע לרגע - לעיתים, לדוגמה, אנו מתנגדים בתוקף לצעדיה הדראסטיים של קאסי לנקמה, ולעיתים אנו עומדים בביטחון לצד מגני האנסים. הנקודה הסופית היא תוספת לשירו של ג'יימס בראון - זה עולם של גברים, אך הם יאמללו את חיי האישה בכל רגע שהכדור מסתובב.
תדמית האנטי-גיבורה של קאסי מרומזת ביותר מאופן אחד, ולא רק במעשיה - הבולט מביניהם, לדעתי, הוא השימוש החוזר ברפרנסים לקלאסיקת האווירה העכורה המקורית, "ליל הצייד" (את הרטרוספקטיבה עליה ערכתי בקיץ תוכלו למצוא כאן): הוריה הבורגניים של קאסי צופים בסצנה שבה הארי פאוול (רוברט מיצ'ום) פורש את משנתו המעוותת בפני אלוהים, וכאשר קאסי מגלה טוויסט גדול ביותר ויוצאת בבכי לגינתה, מתנגנת לה שירתו הנוגה של ג'ון (בילי צ'אפין) לאחותו פרל בעודם נמלטים על נפשם מפאוול המטורף. פנל מנסה לאותת לנו - קאסי מרגישה שהיא אותם הילדים הנמלטים מכל רוע העומד בדרכם וניצבים שוב ושוב אל מול אכזריות בלתי נשלטת, אך לעיתים היא גם תופסת את עמדת "שליח האל" החוטא, אותה עמדה שפאוול עצמו מצדיק את קיומה.
לסיכום, עם הופעות כובשות (צפו לקרב גדול בין מוליגאן, פרנסס מקדורמנד ב-"נומאדלנד" ו-ונסה קירבי ב-"Pieces of a Woman" בטקס האוסקר הקרב ובא), מוזיקה קיטשית שהופכת ברגע למאיימת (חשבתם ש-"Toxic" של בריטני ספירס יכול להישמע כמו פסקול של סרט של היצ'קוק? כנראה שלא), טוויסטים לא סימפטיים ואווירה מותחת ללא שבריר שנייה שבה מוצגת אימה אמיתית על המסך, אמרלד פנל מנסה לבחון אתכם עד כמה שיותר: מה כשר ומה לא כשזה נוגע לכאב?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה