הסופרת והוגת הדעות פראן ליבוביץ' נוטה ליחסי אהבה-שנאה עם הרבה דברים: היא אהבה-שנאה את עיר ילדותה, היא אהבה-שנאה את התיכון כל כך עד שלא סיימה אותו, ואז עברה בגיל 18 לאהוב-לשנוא עיר חדשה, והרבה דברים בה - ניו יורק: את עבודתה כנהגת מונית; את התיירים המציקים; את עבודתה הראשונה ככותבת טור במגזין "Interview" של אנדי וורהול; את וורהול עצמו; את עולם התרבות המחתרתית המתפתחת בזמן שהעיר ניו-יורק קרסה בשנות ה-70; את מחסום הכתיבה שליווה אותה שנים. את החבר הקרוב מרטין סקורסזה, ליבוביץ' לא אוהבת-שונאת, אלא רק אוהבת אוהבת. לכן, נתנה לו לתעד אותה ואת הגיגיה במיני-סדרת דוקו חדשה, "פראן ליבוביץ': נגיד שזאת עיר" ("Pretend It's a City"), שעלתה לנטפליקס בשישי האחרון. התוצאה גורמת לכולנו לאהוב את המיזנטרופ הקטן שבתוכנו.
אז איך זה עובד? סקורסזה, שמכיר את ליבוביץ' שנים רבות וכבר תיעד אותה בסרט הדוקומנטרי “Public Speaking” ב-2010, לא מנסה לכפות איזה נרטיב מסוים על גיבורתו, אלא עובד בצורה מאוד פשוטה אך סוחפת: כל פרק מציג את לייבוביץ' בכמה סיטואציות בסיסיות - מטיילת ברחובות עירה המאמצת ניו יורק ובוחנת את הפרטים הקטנים שרוב אזרחי העיר הסנובים לא רואים (לעיתים בצורות סוריאליסטיות, כמו ליבוביץ' שצופה במקבילתה הקטנה מנופפת לה מחור ביוב); מתארחת בשיחות ציבוריות עם סקורסזה, אלק בולדווין (עם פאה שנראית כאילו תפס חמוס לפני), ספייק לי ואוליביה ווילד; מסתובבת בתוך מעין מודל "מיני-ישראל" של העיר ניו-יורק, שאותו יצר האדריכל רוברט מוזס, ממעצביה המשפיעים ביותר של העיר; ויושבת לשיחה אחד על אחד עם סקורסזה, במועדון היוקרתי "The Players", אותו הקים השחקן אדווין בות', אחיו של רוצח נשיאותי מסוים (עובדה שגורמת שליבוביץ' לחזור וללעוג לגורלו המצער של אחד מגדולי השחקנים האמריקאיים במאה ה-19). בין לבין, מתבל הבמאי המפורסם את הפרקים בקטעי ארכיון מהממים, הנעים בין סרטון הדרכה ממשלתי המלמד את ילדי שנות החמישים כיצד להישמר ברגע הגעת הפצצה האטומית, לבין קטעים מסרטים קלאסיים שהשפיעו על הצמד, כדוגמת "הברדלס" מ-1963, בבימויו של לוקינו ויסקונטי ובכיכובם של אלן דלון וברט לאנקאסטר.
מלבד התצוגה הויזואלית של התוכנית, כל פרק עוסק בתלונותיה האחרות של ליבוביץ', בין אם ביקומה הפרטי בניו יורק, או בעולמנו הרחב בכללי: זוועות ארכיטקוטוריות ב-"תפוח הגדול"; מצוקת התחבורה הציבורית ("הייתה מספיקה נסיעת סאבוואי אחת כדי שהדאלאי לאמה יהפוך למשוגע!", טוענת היא בסצינה אחת) ויוקר המחייה בעיר; השוני הגדל והולך בין הדורות; צמצום תרבות הספר וגדילת תרבות ה-"Wellness"; מי זכאי להיות מוגדר כאמן ומי לא, ולמי נמכור את נשמתנו בעבור תוצריו. אתם בטח אומרים לעצמכם - אוקיי, אישה פריוולגית לבנה מסבירה לנו למה החיים חרא? לא תודה. אז זהו, שבמבט ראשוני, זה הרושם שנוצר כאן, אך ליבוביץ' - יהודייה לסבית שהכירה אפליה וניכור כל חייה, מתעלת את הצער והקיטורים להזדהות, לדברים הבסיסיים ביותר שכולנו מכירים. בין אם היא טוענת שהיא אוהבת את המוצרים שכסף קונה אך שונאת את הכסף עצמו, מוכיחה כי אנשים ש-"מאתגרים" עם עצמם עם פעילויות קיצוניות הם אנשים שחייהם אינם עמוסים ומתישים ביום-יום, או שאנשים לפעמים כל כך זקוקים לחופשה עד כדי התעלמות מוחלטת מחוויית הטיסה הנוראית לרוב - בלא מעט פעמים מצאתי את עצמי אומר מול המסך "או! תודה רבה!". אז נשאלת השאלה - לארי דיויד הפיק את זה? כן, המון סממני "תרגיע" ו-"סיינפלד" מרוחים על הפרוייקט הזה, ולפעמים נדמה שליבוביץ' היא דיויד עם פאה. אבל מכאן מגיע גם סוד קסמם של כל הקומיקאים הנ"ל - אולי זו חריגותם מהחברה, אולי זה ההבנה שהיא מזויפת בעוד שאר עמיתיהם מעלימים עין ואולי הם נולדו עם כישרון אחר מאיתנו לראיית המציאות - אבל בימי סגר והבאת הנפש לקצוות יכולתה, אי אפשר שלא להזדהות עם הכעס המיזנטרופי ולהסתכל בערגה על הימים שבהם אדם שאוכל טונה במשרד היה בראש רשימת תלונותינו.
לסיכום, יש משהו נורא חינני בניג'סיות המדבקת של ליבוביץ': סקורסזה מבין את זה, ניו יורק מבינה את זה (הספרייה העירונית הוציאה אפילו מגנט המצוטט מספרה), וכנראה כעת - גם העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה