אחד הסרטים שצצו לי בפיד הקולנוע (אינסטגרם, טוויטר… לא פייסבוק, בואו לא נגזים) שוב ושוב מתחילת השנה הוא "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ("Never Rarely Sometimes Always"), ואני באמת לא יכול להאשים את משבחיו: פרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס; הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע בברלין; ציון 100% "טריות" ב-"Rotten Tomatoes" - אלו רק חלק מהישגיו של הסרט בפחות משנה. אך עדיין, הציבור הרחב לא שמע עליו וככל הנראה לא ישמע עליו בצורה מאסיבית כל כך כמו סרטים מצטיינים אחרים ("משפט השבעה משיקגו", לדוגמה), וחבל - הן בשל היותו סרט "קטן" לכל הדעות והן בשל העובדה שהוא לא היה זמין לצפייה בארץ (לפחות לא בצורה חוקית). כעת יש הזדמנות לתקן זאת - "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" עלה בסלקום טי וי ויעלה בהמשך החודש גם ב־ Yes VOD, אחרי שהיה זמין לצפייה דיגיטלית ברחבי העולם כבר ממאי. אז אני כאן בשביל לאשר לכם - זו צפיית חובה.
אוטום קלאהן (הכוכבת העולה סידני פלאנינגן) היא נערה בת 17 מעיירה קטנה בפנסילבניה, שאוהבת לנגן, עובדת בסופרמרקט המקומי עם בת דודתה סקיילר (טליה ריידר) ומתגוררת בביתה עם אמה החרוצה ואביה החורג גס הרוח. אחרי כמה ימים שבהם היא חשה כי בריאותה מדרדרת, ביקור בקליניקה המקומית מאשש את חששותיה של אוטום - היא בהיריון. אוטום מבינה שאין לה ברירה אלא לנקוט בצעד חריג אחרי שבקליניקה השמרנית דוחקים בה להמשיך בהיריון (החוק בפנסילבניה לא מאפשר הפלה בלי אישור הורים במקרה שמדובר בקטינה), והיא מחליטה לצאת לנסיעה משנת גורל אל ניו יורק -יחד עם סקיילר - על מנת לעבור הפלה. עד כה, נשמע שמדובר בדרמת הפלות רגילה או בסרט היריון צעיר טיפוסי - מ-"וירה דרייק" של מייק ליי ועד "ג'ונו" של ג'ייסון רייטמן, לא חסר כאלה. מה שמבדיל את "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" מדוגמאות אלו הוא הגישה הקולנועית שהבמאית והתסריטאית אלייזה היטמן בחרה לקחת כשהגיעה לסיפור זה: מתחילתו ועד סיומו, הסרט גורם לצופה להרגיש מנעד רחב של רגשות, ולתהות על דברים רבים מבלי להגיע למחוזות השאמלץ כלל. ללא פירוטכניקה, מוזיקה סוחפת, הופעות מוגזמות, סיום גדול מהחיים - "אף פעם, לעיתים רחוקות.." מרגיש לא פעם כמו דוקומנטרי, שמטרתו ללוות נערה בדרכה להחלטה גורלית, לקלוט את תגובותיה ולהחזירה הביתה בשלום. כך, במקום לדרוש שגיבורתינו תישא נאום מרגש, הסרט מעדיף להתמקד בשוטים ארוכים על הנסיעות החוזורות והנשנות באוטובוס/סאבווי, בתור בקליניקה ובפרוצדורה עצמה (שוט מהמם שנחרט לי במיוחד הוא "One-shot" ארוך המתחיל בבטנה של אוטום שעוברת אולטרה-סאונד, ומסתיים בתקרת החדר וטפט השמיים הכחולים שעליה, משל היה החדר כאחו ירוק) - אולי להזכיר לנו שהמסע לחיפוש של אמריקה שהתחיל אי אז עם סיימון וגרפונקל בשנות ה-60 לא נפסק לעולם. ברם, תחושת ה- "Cinema vérité" והכיוון האירופאי לעשיית סרטים - שכה שונה ממה שאנחנו מקבלים מהוליווד בד"כ - אכן איננה מקרית: "ארגון 'Planned Parenthood' (ארגון אמריקאי ותיק וחשוב שפועל שנים רבות בתחום ההפלות - ד"ע) קרא את הדראפט הראשון שלי, נתן לי גישה לראיין אנשים, ואישר לי לצלם באחת מהקליניקות שלו", סיפרה לאחרונה היטמן בראיון, "זה היה איזון, אני חושבת, כי כמובן אני לא דוקומנטרית. בסופו של דבר הסרט מתמקד בדמויות. ניסיתי עד כמה שיכולתי לשאוב פרספקטיבה ומידע מהסביבה אבל במקביל להחדיר זאת לסיפור פיקטיבי ייחודי." כן יירבו.
עוד פן בסרט והפקתו שמרגיש טבעי לחלוטין ולא הובא כהכרח הוא הנשיות בו: במאית ותסריטאית, מפיקות (אדל רומנסקי ושרה מרפי), שחקניות, סיפור נשי, שירת נשים - החוויה הנשית כאן מתוארת דרך עיניים נשיות, וזה כלל לא מובן מאליו בתעשייה שכה שואפת למשב רוח רענן של גיוון. זה לא שגברים לא מופיעים כאן (וכן, יש גם מפיק גברי - זוכה האוסקר ובמאי "אור ירח" בארי ג'נקינס), אך כשהם כן מופיעים, הם או דמויות שוליות שמציגות את הקשיים הנערמים על אוטום (כמו הפתיח הצורם, בו שרה אוטום בתחרות כישרונות צעירים בבית הספר את השיר "He's Got the Power" - שיר דו-וופ קליל שמקבל משמעות מצמררת כאן - עד שנער מהקהל מפסיק אותה וקורא לעברה "זונה!") או דמויות עגולות יחסית - כמו הנער ג'ספר (תיאודור פלין), שאותו פוגשות הנערות באוטובוס - אך חסרות כוונה אמיתית חוץ מלהיות מטרד לגיבורתינו. ככזה, הסרט נשען כמעט בלבד על שתי הופעות המפתח (הראשונות שלהן מול מצלמה!) של פלאנינגן וריידר - הראשונה אטומה כמעט לכל ולכל, שנדמה כי טראומה ליוותה את חייה והפכה אותה לאדישה להרבה התרחשויות, כשכאב רב מסתתר מתחת לפני השטח (ובסצנה אחת קורעת לב, אף יוצא), ואילו השנייה - אדם שבאמת ותמים מסתקרן ומתפלא מהעולם, שתמימותו פוגעת בו ומבלבלת אותו אך באותו הזמן, הוא ידע בדיוק מה לעשות תוך שנייה - כאשר גם הבעת פנים אחת או מחווה פיזית תהיה שווה כאלף מילים.
כל אלו ועוד מייחדים את היצירה עד מאוד, אך אולי האפיון הייחודי מכולם הוא הדרך בו מוצג הנושא הכה רגיש הזה, והדיון הכה מיושן סביבו שעדיין נוכח מאוד באמריקה המודרנית (וגם - אמנם פחות - בעולם המודרני), וכן - גם בבחירות האחרונות במדינה. ב-"אף פעם, לעיתים רחוקות…" אין אבחנה חד משמעית מי תומך בצד הזה ומי תומך בצד הנ"ל, ועם זאת אין גם את נקיטת העמדה המאוסה של "לשם האיזון" - כל הגורמים מוצגים ככוחות שנועדו לקרב, לייעץ או לפגום במטרתה של אוטום, כאשר היא עדיין לא מודעת כלל להחלטתה. האבסורד הכה גדול בכך שמתקיים ויכוח גדול כל כך על מה שלמעשה הוא בחירת האישה בלבד מודגש כאן באופן קורע לב. מכאן מגיע השם המוזר והלא רגיל של הסרט - אלו למעשה ארבע האופציות בשאלון הפעילות המינית הפולשני למדי שחייבת לעבור כל מועמדת להפלה בארה"ב. הבירוקרטיה המתישה וההתנכלות הכללית של אמריקה המודרנית לאזרחיותיה מוחדר גם בצורה נפלאה ועדינה לאורך הסרט - כמו שורה שאוטום אומרת בשיחה עם בת דודתה - "הלוואי והיינו גברים" - או הבחירה שלה לשיר את "Don't Let the Sun Catch You Crying" הנוגה של Gerry and the Pacemakers שמדגיש את נכונתה להמשיך בשלה גם שהעולם מתנכל לה, בעוד ג'ספר חסר המודעות שר את "Wishing" המהמם של A Flock of Seagulls (אגב, Fun fact: שתי הלהקות מליברפול), במילים שלחלוטין לא נועדו לו. כך מתחדדת לה הברכה הנושנה (והמיזוגנית במקור), "ברוך שלא עשני אישה".
לסיכום, "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" שווה 400 חיבורי דעה, הסברים ומאמרים - עם פחות מ-20 מילים לחמש דקות, הוא מציג את כל מה שצריך לדעת על המציאות הקשה והיומיומית של נשים ברחבי העולם, וככלל - את זרימת החיים. אחרי הכל, אולי הפלה באמת תהיה ביום מן הימים זמינה וקלה כקנייה בסופר השכונתי.
"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" זמין כעת ב-סלקום טי וי וב-Yes VOD החל מה–28 בנובמבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה