כל אמן מגיע בחייו להחלטה האם לעשות "חלטורה" או לא, ובכלל - האם זו חלטורה? האם כשבמאי אינדי מגיע לביים סרט גיבורי-על, הוא "Sell-out", כפי שנאמר בעגה המקצועית? האם באמת יש לו השפעה על הנעשה בהפקה, או שהוא בובה של מכונת יח"צ משומנת? על כל השאלות הנ"ל ועוד פילוסופיה של משבר גיל המעבר מציגה ראדה בלאנק, הבמאית-תסריטאית-כוכבת בסרט "The 40-Year-Old Version" (או בתרגום עברי עילג - "הבמה של ראדה"; השם המקורי הוא כמובן עקיצה לכיוון הקלאסיקה של ג'אד אפטאו -"בתול בן 40" - "The 40-Year-Old Virgin"), שרכב הישר מפסטיבל סאנדנס בינואר השנה, בו זכה בפרס הבימוי לבלאנק, לנטפליקס הקרוב לביתיכם משישי האחרון (9.10). Surprise Surprise - הזכייה מגיעה לו מאוד.
בלאנק משחקת גרסה ספק בדיונית, ספק אמיתית של עצמה - ממחזאית מצליחה שעלתה לגדולות עם זכייתה בפרס ה-"30 מתחת ל-30", הופכת היוצרת עשור מאוחר יותר למורה מתוסכלת לדרמה בתיכון בברונקס (עם תלמידים שמתכננים מחזה על תא זרע עקשן שצריך לשכנע את מלכת הביציות לקבלו) וליתומה טרייה מאמה האהובה, שחינכה אותה לאהבת האומנות על חשבון פרנסתה. רגע משבר אחד גורם להארה אצל ראדה - היא מחליטה לפצוח בקריירת ראפ - מביכה תחילה - עם שם הבמה "RadhaMUSprime" ולהתחיל מערכת יחסים עם דיג'יי הצעיר ממנה ב-15 שנה (אוסווין בנג'מין), בעוד שחברה הטוב ביותר/מנהלה ארצ'י (פיטר קים) "מקרקע" אותה, למורת רוחה, באמצעות כתיבת מחזה 'ניו-איג'יי' בשם "Harlem Ave" לפקודת מפיק התיאטרון הכביכול ליברלי ג'יי וויטמן (ריד בירני), החובב סיפורי ג'נטריפיקציה ו-"Poverty porn" (ובין היתר, מעוניין להעלות מחזמר על חברת הקונגרס שירלי צ'יזהולם).
מה שמוכר את היצירה הזו כה טוב, למרות אורכה (מעל לשעתיים - 20 דקות היו יכולות להיות לרדת בכיף), היא הכנות המשתפכת מהתסריט של בלאנק והסטייל הכה מובחן שמעטר את סרטה. לבלאנק יש דעה בכל תחומי החיים, ועל כל הורסיות של "הליברל הצעיר גרסת 2020" - אלו שאמנם מציגים עצמם כנאורים ומתקדמים ביותר, כמגיני החופש של "אחיהם" השחורים, אך מבעד לתחפושת זו, הם אותם הגברים -לרוב - האמריקאים הצבועים, שנהנים לקבוע מה היא התצוגה הנכונה של דברים ומה לא, ולתווך לקהל שלהם את הגרסה המרוככת של החיים עצמם - כדי שאלו יוכלו להזדהות במהרה ולא חלילה וחס יראו את השונה כשווה להם אינטלקטואלית (סדרה שעלתה לי בראש לא מעט במהלך צפיית הסרט היא "עבודה ערבית", שכבר לפני יותר מעשור נגעה בדמות הנאורה הצבועה עם רונה ליפז-מיכאל כתמנע). כך הם דורסים את חלומותיה של היוצרת, ומכריחים אותה לבחור: פרנסה והנאתינו או עוני והנאתך.
אך בלאנק אינה חוסכת שבטה, ומבקרת גם את התרבות השחורה המודרנית, ובמיוחד זו הצעירה, שאיבדה את הרצון להילחם לצדק באמצעות הראפ ומעדיפה להלל את 'חיי הגנגסטר' הלא קיימים. את כל זאת עושה היוצרת במלאכת יד אמן, כאשר היא מפזרת דיאלוג קשוח וחודר עם הומור בועט לאורך כל הדרך - למעשה, ממש מהדקה הראשונה. כמו סרט אחר השנה אך מאוד שונה - "פאלם ספרינגס" - "The 40-Year-Old Version" גרם לי לצחוק לא מעט בקול רם, אבל לא בגלל הפאנצ'ים המסחררים שלו או איש שמחליק על בננה והופ!, אלא בגלל הצורה הכה ריאליסטית שהוא רואה הומור - הוא פשוט נמצא שם, מפוזר בחיים עצמם, ברגעים הכי קטנים או בטרגדיות הכי גדולות (משפט שהלך איתי מבין כל הבדיחות שעפות כאן: "אוי…פספסתי פעם שעברה את החלק הראשון של המחזה", אומרת זקנה לבנה נהנתנית לחברתה. "אל תדאגי, לא נגעו בזמיר", עונה לה החברה.)
בכל הנוגע לסטייל, בלאנק מציגה כאן לא מעט מכך: הסרט מצולם בשחור ולבן ובאמצעות מצלמת 35 מ"מ, כאשר רק קטעי המחשבה של ראדה על המחזה או על ילדותה עם אמה מועברים בצבע, אולי כדאי להדגיש איך מחשבתה היא לא באמת שלה - בין אם שהיא נכפתה עליה ע"י התיאטרון המתנשא או שהיא שריד לעבר טוב יותר בחיק משפחתה. המעברים המהירים לתמונות אמיתיות מחייה של בלאנק וכמובן ההחלטה לא לצלם בצבע מעלות ישר את המחשבה שמדובר במחווה לעבודותיו הראשונות של ספייק לי (ובמיוחד ל-"לא יכולה בלי זה"), אך בעוד שלי פוליטי בצורה בוטה מאוד (לרוב זה גם מאוד עובד, כמו ב-"Da 5 Bloods" מוקדם יותר השנה), בלאנק לא מציגה זו כי היא מעוניינת להביע את עמדתה הפוליטית, אלא כי פשוט אין לה ברירה - אלה הם חייה שמכריחים אותה, זו תחושת ההגשמה העצמית המפוספסת וההתיקעות במקום בגלל ההצפה של הבעיות המתמשכות - גם אם פריוויליגיות - של ארה"ב, שנת 2020.
לסיכום, אם יש תסריט אחד השנה שמתעלה על הסרט ועומד בראש זקוף בתוך תקופת הדכדוך הזו הוא התסריט של ראדה בלאנק ל-"The 40-Year-Old Version". אז קחו לכם שעתיים, תראו אומנות אמיתית מזוקקת על המסך ותנשמו לרווחה: ברוך שלא עשנו אמן שחור באמריקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה