אנחנו חיים בעידן שבו פרנצ'ייז סרטי "לגו" מכניס לחברת "וורנר ברוס" מספר מיליונים בשנה ושטריילר לעיבוד הרביעי למשחק המחשב "Mortal Kombat" זוכה למיליארד צפיות תוך שבועות ספורים, אבל קצת קשה לזכור איך תעשיית הקולנוע הסתדרה בימים שבהם הזיכיונות הגדולים ביותר שעמדו לרשות חברות ההפקה היו ספריו של רודיארד קיפילנג. אחד הסרטים הראשונים שניסו לטפל בזיכיון קצת שונה מהמילה הכתובה היה "רמז מסתורי" ("Clue") ב-1985, שהתבסס כמובן על משחק הקופסה הפופולרי "הרמז" ("Clue", או "Cluedo" במקור), שנוכח בחיינו מאז 1949. "הרמז" העביר את תעלומת הרצח מאנגליה של שנות ה-40 לוושינגטון של שנות ה-50, את אחרית מלה"ע ה-2 לעיצומה של המלחמה הקרה, ביסס את עצמו עם קאסט עתיר כוכבים קומיים, יזם גימיק חדשני (עוד נגיע אליו) והופק ע"י אחד השמות הגדולים בתעשייה דאז, ג'ון לנדיס ("האחים בלוז", "מגלה את אמריקה", הקליפ "Thriller" ועוד ועוד…). לא הייתם מצפים שזה יהיה פלופ עצום, נכון? טוב, "רמז מסתורי" ספג ביקורות שליליות מכל צד והכניס לקופתו רק 14.6 מיליון דולר לעומת תקציב של 15 מיליון דולר. בחלוף השנים ובהגיעו לתפוצה ביתית, הפך "רמז מסתורי" לאחת הדוגמאות הראשונות של סרט קאלט בעידן הוידיאו. אז מה היא יכולת "הקאלט" ב-"רמז מסתורי" ומה הכשיל אותו ביציאתו הראשונה?
ג'ון לנדיס, לעד מוח פורה ולעיתים פורה מידי (מה שהביא לא פעם למפלתו), טוען כי רעיון העיבוד עלה במוחו יום קיצי אחד, וכך גם הרעיון לביים, לכתוב ולהפיק את הפרוייקט. עם הזמן, תפקידיו הצטמצמו - דברה היל (שותפתו הותיקה של במאי האימה ג'ון קרפנטר) תפסה את תפקיד המפיקה, ואילו אל לנדיס הצטרפו לכתיבת התסריט - בהזמנתו - המחזאי טום סטופרד ("רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"), מלחין מחזות הזמר סטיבן סודנהיים ("סיפור הפרברים", "סוויני טוד") והשחקן אנתוני פרקינס (לנצח נורמן בייטס ב-"פסיכו"). ארבעת המוחות הולידו את העיבוד המודרני והאמריקאי למשחק ע"פ עבודותיה של אגתה כריסטי. הכותבים השאירו את אלמנט המסתורין ואת ההשפעה של כריסטי, אך החדירו לסיפור את השפעתן של שנות החמישים הפרנואידיות - כשאשת הסנאטור גברת פיקוק (איילין ברנאן, "הצגת הקולנוע האחרונה"), הפסיכיאטר פרופ' פלאם (כריסטופר לויד, דוק בראון מ-"בחזרה לעתיד" עבורכם - שאגב, יצא באותה שנה; מי היה מאמין שמבין שני סרטים מ-1985 שמתרחשים בשנות ה-50 ומככב בהם כריסטופר לויד, הסרט בו הוא מגלם מדען משוגע שמתחבר עם נער שאמא שלו רוצה להתמזמז איתו יהיה הלהיט הגדול), האלמנה הטרייה גב' וויט (מדלין קאן, "אוכפים לוהטים"; "פרנקשטיין הצעיר"), איש הצבא קולונל מאסטרד (מרטין מול, "רוזאן"), עובד הממשלה מר גרין (מייקל מקין, "ספיינל טאפ") וה-"מאדאם" המקומית גב' סקרלט (לזלי-אן וורן, "ויקטור ויקטוריה"; "משימה בלתי אפשרית") מוזמנים ע"י גורם בלתי ידוע לארוחת ערב באחוזה עתיקה ורחבת ידיים, מתקבלים בברכה ע"י רב המשרתים וודסוורת' (טים קארי, אלא מה) ומצווה להם שם קוד, השישייה מבינה שמשהו כאן לא כשורה. כשהמארח שלהם מתברר כסוחט הותיק שלהם (לי וינג, "פלאשדאנס"), שמאיים לחשוף את סודותיהם האפלים ביותר - חששותיהם מתממשים והופכים למסוייטים אף יותר כששורה של רציחות מתחילה לקרות בבית המסתורי, וכל אחד מאיתם חשוד.
כדי להישאר נאמן עד הסוף ל-"וייב" משחק הקופסה והתוצאות השונות שיכולות להתקבל בסופו, החליט לנדיס לגוון קצת את תהליך הכנת הסרט הבסיסי - במקום לכתוב סיום אחד וסופי לסרט, החליט התסריטאי וחבריו לצוות לכתוב ולצלם ארבעה(!) סיומים שונים, שבכל אחד מהם הפתרון לתעלומה שונה לחלוטין מקודמו. כדי לצמצם בנזק העודף, גוייס התסריטאי והבמאי הבריטי ג'ונתן לין ("בן דודי ויני") כדי לשפצר את התסריט, לתפוס את עמדת הבמאי ולמחוק לאלתר את הסיום הרביעי, שהעיק עוד יותר על הפקה יקרה שכללה סט צילומים עצום עם פריטים בני 200 שנה ויותר (חלקם אף הושאלו מעזבונו של הנשיא טדי רוזוולט). אממה, ללנדיס התסבוכת כנראה לא הייתה מספיקה, והתסריטאי החליט ששלושה גרסאות שונות של הסרט יופצו, כאשר כל בית קולנוע יקבל סיום אחר. כך, הצופה שמרותק לסיפור ומעוניין לדעת האם הסיום שלא קיבל היה יותר טוב משלו ירוץ לבית הקולנוע האחר לצפות בו, ויפצח ב-"משחק" משלו (אפילו כרזת הסרט הכריזה - "הסרט שאנחנו מאתגרים אותך לפתור!"). התוצאה, כפי שציינתי, הייתה הרבה פחות ממשחק הוגן. רק בגרסאות ה-VHS, קיבל סופית לנדיס את חזונו הנועז וכל שלושת הסיומים נכללו בגרסת הסרט. "אם ידענו, כשניגשנו לראות את הסרט, שאנחנו לא באמת יכולים להתרגש יותר מידי לגבי פתרון התעלומה בגלל שלמעשה, כל אחד היה יכול לעשות את זה - זה חותך לחלוטין את הלב של המתח בתעלומה", טען בביקורתו הקוטלת מבקר הקולנוע הנודע ג'ין סיסקל.
אך סיסקל טעה וטועה בחדירתו לבסיס המשיכה לתעלומה - מה שהופך תעלומה טובה, ובמיוחד לסרט תעלומה טוב, הוא הדמויות והמאפיינים שמרכיבים אותה. אם התעלומה תהיה מותחת ותסתיים בסיום מפתיע, אך תהיה מורכבת מדמויות חד מימדיות ומשעממות, למי משנה מה פתרונה? לנדיס הבין את המשיכה הנסתרת הזו לסרטי תעלומות, והרכיב את סרטו שלו כמחזה אבסורדי לכל דבר ועניין - עם דמויות מוקצנות ובלתי נשכחות, הומור מל ברוקס-י במיוחד (מהתמזמזות עם גופות בשביל לסלק שוטר ועד פאנצ'ים על השפה האנגלית שלא יביישו אפילו את ננסי ברנדס… אבל עכשיו ברצינות) - התסריטאי יצר במו ידיו סרט קאלט. לראייה, החופשיות על הסט, האלתורים (כמו "נאום הלהבות" האייקוני של קאן) ופשוט תחושה שצוות השחקנים המוכשר נהנה מכל רגע ובולע בשקיקה את הדיאלוג שלו הופכות את הצפייה בסרט מספר פעמים לתחושת תגמול עצומה - כל צפייה תגלה נדבך אחר ברובדי הקומדיה, בין אם סתם להתענג על ריצותיו המוטרפות של טים קארי (שטען כי האימונים לדמותו של וודסוורת' היו שקולים ל-"אימוני רמבו מסוייטים") ולשחק שוב מחדש את המשחק, באמונה שלמה שגם הפעם לא תצפה לסיום.
אם כל זה מזכיר לכם את "רצח כתוב היטב" ("Knives Out") המעולה משנה שעברה, אין בכך צירוף מקרים. למרות שהבמאי ריאן ג'ונסון טען שסרטי התעלומות הגדולים של אגתה כריסטי משנות ה-70 הם אלה שהשפיעו עליו בצורה ישירה (כדוגמת "רצח באוריינט אקספרס" ו-"The Last of Sheila"), גם סרטו הבין את בסיס המתח באותה הצורה שסרטו של לנדיס הבין: הגבול בין החשש לבין הצחוק הוא דק בהחלט. אחרי הכל, "Communism was just a red herring".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה