"חינוך", בשונה משאר הסרטים בסדרה, המציגים אירועים יותר לוחמניים (בדומה למקביליו האמריקאים "משפט השבעה משיקגו" ו-"יהודה והמשיח השחור"), בוחר להתרכז בסיפור מעט אישי יותר עבור מקווין: כבן לאם מטרינידד ואב מגרנדה וכילד דיסלקטי שנזרק מבית הספר ושובץ בבית ספר שמסליל ילדי מהגרים לעבודות כפיים תחת השם המכובס "חינוך מיוחד", מקווין מציג ב-"חינוך" את סיפורו של קינגסלי סמית' (קניה סמית'), ילד להורים מטרינידד וגרנדה באנגליה של שנות ה-70, שלא מצליח לקרוא, מואשם על לא עוול בכפיו בתעלולי חבריו ונזרק מבית הספר לטובת בית הספר "המיוחד", שמפרסם את עצמו כ-"קודם כל בית ספר", אך בפועל מעסיק מורים שלא טורחים להגיע לשיעור ומראים יחס מזערי במיוחד לתלמידיהם ("מבחינתי תנדנד על העצים כמו בג'ונגל שהגעת ממנו, רק אל תשבור שום דבר", אומרת אחת האחראיות בבית הספר לקינגסלי המסכן שזה שואל מה עליו לעשות בהפסקה). חוסר היחס וההסללה לעבר עתיד חסר מוטיבציה ממשיך בחייו של קינגסלי, זאת עד שעיניה של אמו (שרלין וויט), המותשת משתי העבודות שהיא עובדת בהן כדי להחזיק את משפחתה על הרגליים, נפקחות הודות לעבודתן של שתי אקטיביסטיות עקשניות בקהילה המקומית - לידיה (ג'וזט סימון) ו-הייזל (נעמי אקי, "מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר"), שמתעקשות לסיים את שיטת ההסללה הגזענית הזו.
בתור "קורבן" לשעבר של אפליה במערכת החינוך, וכאחד שנוכח לניסיונותיה לסווג את תלמידיה כ-"חכם" ו-"טיפש" תוך התעלמות מוחלטת מהפרעות הלמידה מהן סובלים חלקם, "חינוך" מכה קרוב ללב - לא משנה היכן הצופה נמצא. המחשבה שדווקא באמצעות חינוך קלוקל והסללה ניתן לדכא ולשלוט בציבור שלם היא מחשבה נוראית, אך היא מחשבה שקיימת עד ימינו אנו. מקווין לא מציג רק את עצמו או את חבריו כקורבנות של אותה התפיסה, אלא גם את "הוריו" כאלו ששוכנעו לחשוב שעבודת כפיים קשה היא עתידם היחיד, ואין להתלונן על כך.
לסיכום הביקורת הקצרצרה הזו, סטיב מקווין מצליח - בזכות עריכה חדה ופסקול תואם - לגרום לצופה להבין בפחות משעה שאפליה והסללה הן לא בעיות תלויות מקום או מיעוט, אלא קיימות בכל מקום, בכל זמן, ומשמשות את האדם החזק לדיכוי החלש. וכמו האקטיביסטיות שמככבות בו, אולי גם "חינוך" יביא שינוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה