יום הבוחר ה-198 למאה ה-21 כאן, ואיתו הגיעה דאגתי לגבי איזה סאטירה פוליטית אסקור כאן לכבוד המאורע. התשובה קשה: זה לא שאין מספיק פארסות פוליטיות מכל קצוות העולם ובכל עשור אפשרי - "המועמד" (1972), "בוב רוברטס" (1992), "בסוד העניינים" (2009), "החרצופים" (1996-2001), you name it - זה שהמציאות מתעלה אפילו על יצירות המופת. אנחנו חיים בעידן שבו נשיא ארה"ב לשעבר בילה את ארבע השנים שלו בבית הלבן בדיבורים לא קוהרנטיים על הורדת מים בשירותים וריקודים ספאסטיים, עידן בו ראש הממשלה שלנו - 12 שנה על כיסאו -ממליץ על ספרים בטיקטוק למצביעים עתידיים של שנת 2035 בעודו חומק מכתב אישום עצום ומפגיעת המגיפה, עידן שבו דיקטטורים אכזריים מתקבלים בכבוד מלכים ע"י חלק ממנהיגי העולם החופשי, בעוד השאר משקשקים מפחד מהם. אם כן, בעיה. עם זאת, סאטירה אחת די נשכחת צצה לי מול העיניים ותפסה את תשומת ליבי- זוהי "בולוורת'" ("Bulworth"), הקומדיה השחורה/סאטירה פוליטית אותה ביים, כתב (עם ג'רמי פיקסר), הפיק וכיכב בה וורן בייטי ב-1998, שלאחריה לקח הפסקה מהעמידה מאחורי המצלמה ל-18 שנה שלמות (עד ל-"ללא חוקים" ב-2016). מה מיוחד כל כך ב-"בולוורת'", סרט שעל פניו נראה היה שיכל להיעשות רק בשנות התשעים (ולווה בפסקול תואם) ונעלם מעל דפי ההיסטוריה הקולנועית? התשובה היא פשוטה - הוא חושף את האדישות האכזרית במשחק הפוליטי, שמלווה אותנו מאז המצאת השלטונות הדמוקרטיים.
"בולוורת'", אם לפשט בכמה שיותר את העלילה התזיזתית, מספר את סיפורו של ג'יי בילינגטון בולוורת' (בייטי), סנאטור דמוקרטי ותיק שעומד לבחירה נוספת בבחירות אמצע הקדנציה ב-1996. אממה - בולוורת' לא ממש אותו הפוליטיקאי חדור המטרה שהיה בעבר - להפך, הוא אובדני. לאחר שהוא מרגיש כי מכר את האידיאולוגיה שלו עבור הכיסא, בולוורת' מזמין חיסול על לא אחר מעצמו ומסדר לבתו הצעירה ביטוח חיים בשווי 10 מיליון דולר, לאחר שלא יהיה כאן יותר. ההקלה בכך שחייו עומדים להסתיים מזמינים בולוורת' חדש וחסר מעצורים, שאומר את כל האמת הכואבת בפנים - זאת עד מפגש מקרי עם נינה (האלי ברי, בתפקיד נורמלי סוף סוף), צעירה שחורה ונאה שהופכת את מאבקו של בולוורת' לראפ טעון גזעית ולא מתפשר ואת משאלת המוות של הסנאטור לאורחת לא רצויה בחייו. "בולוורת'" החל את מחזור חייו כשלבייטי עלה רעיון בסיסי בתחילת שנות ה-90 (לא הרבה אחרי שסיים את עבודתו על סרטו הקודם ופורץ הדרך "דיק טרייסי") על אדם דכאוני המזמין חיסול על חייו עבור ביטוח חיים יקר, עד שהוא מתחרט כאשר הוא מתאהב מחדש. אולפני "פוקס המאה ה-20" אישרו לשחקן את ההצעה הראשונית, ובייטי - בסיוע כותבים כגון פיקסר, ג'יימס טובאק ("באגסי"; שמו של טובאק מאז נקשר לפרשיית הטרדות מיניות חמורה) ו-ארון סורקין (שלפי השמועות, שכתב לחלוטין את התסריט) - החליט למקד את העלילה במרכז הג'ונגל הפוליטי של אותן השנים. "בולוורת'" התברר כפרוייקט יקר לליבו של בייטי, והתוצאות מראות זאת - החל מדקותיו הראשונות, הסרט פוסח על ההקדמה המעייפת שהייתה מתבקשת בסרט שכזה, ומכניס אותנו ישר לעולמו של הסנטור האומלל, שלאחר שבירתו הנפשית והפיזית (עם מחסור רציני בשעות שינה ובתיאבון) הופך לאדיש לגמרי לשרשרת העסקנים והיועצים הפרלמנטריים (בראשם אוליבר פלאט בתפקיד לפנתיאון כדניס מרפי שמנסה להחזיק את כל האופרציה המתפרקת בידיו ולהרוויח ממנה גם הוא) שנכנסים ויוצאים מחדרו, שבוי לגמרי ב-"קסמה" של הטלוויזיה בחדרו, זו שהוא מרגיש שהובילה אותו לאיבוד הערכיות שבה הוא נמצא. מכאן והלאה, בייטי רץ - לעיתים ליטרלי - לאורך כל הסרט בכריזמה מהפנטת, בעודו יורה חרוזים מביכים, לובש בגדי סחבה ובעיקר מזכיר כמה מיושן הוא כאשר הוא מנסה לשיר ראפ. אבל רק בייטי יכול היה לגרום לקונספט כזה מגוחך להצליח - כאשר הוא מתחיל ב-"פואטרי סלאם" שלו ואמרותיו על חוסר ההיגיון הבסיסי בשוני במעמדות השונים של הגזעים בעולם, אנו ישר קמים מהכיסא ומסכימים בשמחה איתו, כפי שהדמוית בסרט שצופות בו עושות. כאשר הוא ניגש לשכונת עוני שחורה ורואה בחוסר צדק שנעשה ע"י שוטרים לבנים מול ילדים שחורים, אנחנו לא יכולים שלא להרגיש את הלב נחמץ כאשר אנחנו מבינים שהוא ראה את הבעיה "המיינסטרימית" כעת כבר לפני 22 שנה. הקונטרסט העצום בין המילים הכואבות שיוצאות מפיו של בייטי/בולוורת' מול הצורה המגוחכת שבה הכל מוצג מראה לנו שלעיתים כל מה שחשוב הן המילים עצמן, לא העטיפה הפופוליסטית.
בייטי, שהיה מעורב בעצמו בפוליטיקה האמריקאית עוד משנות ה-60 וחבר לאייקונים היסטוריים כדוגמת רוברט קנדי, טען לאחר מכן כי ניגש לסרט מהזווית הפוליטית כי הרגיש ש-"הפוליטיקה נהייתה תלויה מידי בסקרים ותרומות כשהיא מאבדת את עמדותיה על הנושאים שחשובים באמת". הוא לא ידע שהמציאות הצינית ש-"בולוורת'" מציג תהפוך זמן לא רב לאחר מכן למציאות אותה כולנו חיים. לראייה, רק אמש סיימה הסאטירה "מותק בול באמצע" את ריצתה ב-"כאן 11", והצטרפה לעבודתו האחרת של שמואל הספרי - "פולישוק" - בהצגת המערכת הפוליטית כגוף סגור ומלוכלך שניזון רק מאינטרסים פנימיים של גופים רבי עוצמה, אך "מותק" הקצינה זאת. ע"י הכנסת אלמנט "הלייב" לתוכנית, עם חברה זיף שמתעד בשידור ישיר את כל הקומבינות שהח"כית הצעירה עדה אליהן, הספרי מציג את הפוטנציאל לחשוף את הפוליטיקה המושחתת במערומיה. כך גם עשה בייטי בפארסה המנותקת מהמציאות כביכול שהוא מציג ב-"בולוורת'", שלמעשה חושפת איך חוסר הזדמנויות למיעוטים היא הדיכוי הטוב ביותר להתעוררתם הפוליטית, ואיך דימוי המפחיד של "הפשע השחור" (שמיוצג כאן ע"י הגנגסטר L.D., אותו מגלם דון צ'ידל הצעיר) שמשתמש בילדים כמגנו האנושי אינו שונה כלל מהממשל האמריקאי, ששולח כביכול את בניו ובנותיו לקרב כדי להגן על מדינתם אך בפועל מקריב אותם כדי לחלץ את עצמו מהבוץ הדיפלומטי אליו נכנס. אבל למה ללכת כל כך רחוק? כששרה קוראת למצביעים שלא מצביעים למפלגתה - מפלגת השלטון - "מיזנתרופים", כשנדמה שראש הממשלה מרוויח מאדישות העם כלפי ההליך החשוב ביותר במדינה דמוקרטית, כשגורמים בינלאומיים רבי כוח מתערבים בבחירות שלא בארצם - אי אפשר שלא להרגיש ש-"לשלוף בולוורת'", כפי שהנשיא לשעבר ברק אובמה הציג זאת בשיחות אישיות ב-2013 כשהרגיש את עצמו "מתברגן" בתפקיד, נחוץ מידי כרגע.
"מותק בול באמצע". מה השתנה ב-22 השנים הללו? קרדיט: "כאן 11".
לסיכום, "בולוורת'" הוא אירוע חד-פעמי, ולכן - למרות מועמדותיו בשעתו לקטגוריות שונות בטקסי "גלובוס הזהב" וה-"אוסקר" - היה קל לראות אותו נשכח בעבור משהו יותר על-זמני, או יותר ניתן לעיכול. אבל כפי כשכל ילד יודע, אין לשפוט ספר לפי כריכתו, ומתחת למעטה הגיחוך שחובש על עצמו בייטי בתפקיד בולוורת', מסתתרת ביקורת נוקבת על משחק הריאליטי אליו הפכה הזירה הפוליטית, בעודה ממשיכה להפריד ולפלג בין חלקיה השונים - אך ורק עבור מטרות רווח אישיות. אחתום במילותיה של עורכת הדין הנודעת ופעילת זכויות האדם האמריקאית פטרישיה ג'יי וויליאמס, שלאחר שצפתה בסרט לא פחות משלוש פעמים, אמרה זאת: "'בולוורת'' הוא אינו על גזע לבדו; ליתר דיוק, זה על צומת הדרכים בין גזענות לבין הבדלי המעמדות ההולכים והגדלים באמריקה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה