אולי זה יהיה נושא למחקר מקיף בעתיד ששמותיהם של חוקרי קולנוע מנוסים יהיו חתומים עליו, אולי זה רק אני שמגזים עם ההשערה - אבל ניתן ורצוי למתוח קו ישיר בין כל הסרטים "השחורים" של 2020/1 (לחלקם נערכו פריימרות במהלך 2020 אז זכו להפצה מסחרית רק ב-2021), הגדולים והקטנים - "הזהב של נורמן" (ספייק לי), "הבלוז של מא רייני" (ג'ורג' סי. וולף), "לילה אחד במיאמי" (רג'ינה קינג), "הבמה של ראדה" (ראדה בלאנק), "מלקולם ומארי" (סם לוינסון, יוצא הדופן כאן - יוצר יהודי ולא שחור, מה שאולי הקשה עליו בהליך והוליד את הסרט הקלוקל הזה) וכעת, גם "יהודה והמשיח השחור" ("Judas and the Black Messiah"; שאקה קינג) - כולם עוסקים בחופש ומה שמונע אותו, אך מנקודות מבט שונות לחלוטין - "נורמן" הוא החופש להחליט על מהלך חייך, או אפילו על המטרות עליהן אתה נלחם; "ראדה" ו-"מלקולם ומארי" הוא החופש ליצור אומנות ללא תיוג מיידי של הסוג אותו אתה יוצר; "מא רייני" הוא על הבעלות שלך על הקול האומנותי שלך גם כשאתה בן מיעוטים, ואילו "לילה אחד במיאמי"שואל האם חופש זה הוא מספיק כדי לסייע לבני קהילתך בדרישתם לשיוויון או שמא זה צעד קטן ואנוכי? "יהודה והמשיח השחור" מרכז את כל השאלות הללו, ומוסיף שאלה נוספת - האם יינתן לי ביום מן הימים את החופש להפסיק לחשוש מבני עמי?
"המשיח השחור", אותו ביים שאקה קינג (שזהו סרטו השני בלבד) וכתב יחד עם וויל ברסון והאחים לוקאס (קני וקית'), מתחקה אחר פרק פחות נודע בתולדות המאבק השחור בארצות הברית - החדרתם של סוכנים שחורים סמויים ע"י ה-FBI לשורות ארגון "הפנתרים השחורים" הרדיקלי, והפלתו מבפנים. פרד המפטון (המגולם ע"י השחקן הבריטי דניאל קאלויה, מתהילת "תברח" ו-"הפנתר השחור"), ראש סניף המפלגה בשיקגו ומהפכן נודע משל עצמו, היה בן 21 בלבד כשיחידה של משטרת שיקגו - בשיתוף עם הבולשת - פשטה על ביתו ורצחה אותו ב-4 לדצמבר, 1969. המידע על רצונותיו של המפטון ועל הנעשה בתוך הסניף האקטיביסטי הגיעו לידי ה-FBI בעזרת הסוכן הסמוי שלהם, גנב מכוניות שחור וצעיר בשם ביל או'ניל (לקית' סטנפילד, שכיכב לצד קאלויה ב-"תברח" והותיר חותם על המסך הגדול והקטן גם ב-"סליחה על ההפרעה", "יהלום לא מלוטש" ו-"אטלנטה"), שהופעל ע"י מפעילו הישיר רוי מיטצ'ל (ג'סי פלמונס הנהדר; "פארגו", "אני חושבת לגמור עם זה") "החביב" ובעקיפין, ראש הבולשת הנודע לשמצה ג'יי אדגר הובר (מרטין שין). א'וניל אט אט מתחרט על הרגע בו הסכים להצטרף לשורות ה-FBI ואת זיקתו לכסף, כאשר הוא חש אהדה ל- ובמקביל פחד מהמפטון, שמצידו מנסה לגשש באפלת תא הכלא בו הוא שוכן מהי מורשתו אותה הוא מותיר לצאצאו הקרב ובא, ולזוגתו הטרייה דבורה ג'ונסון (דומיניק פישבק, "השנאה שנתתם").
דמותו הטראגית של פרד המפטון הופיעה בעוד סרט עטור שבחים השנה - דרמת בית המשפט המסעירה של אארון סורקין, "משפט השבעה משיקגו", שם גולם ע"י קלווין האריסון ג'וניור ("פנים רבות לאמת", "Waves") אך רק למספר סצנות קצרות, שבהן שומש לייעץ לבובי סיל (יאיא עבדול-מאטין השני; "אקווהמן", "השומרים"), מנהיג המפלגה כולה ונאשם על לא עוול בכפו במשפט, ולבסוף במותו לעוד נדבך מכאיב במסע שעובר סיל. קינג, לעומת זאת, בורא את המפטון כמנהיג נערץ וכריזמטי משל עצמו, ובדרך זונח את תבנית הסרט הביוגרפי הצפויה ממנו אך הקלישאתית באותה מידה (התסריט של האחים לוקאס כבר הוצע לחברת ההפקה "A24" ב-2016, כשהגרסה המקורית שהחלה לצאת לפועל בוימה ע"י פ. גרי גריי - שייותר ידוע בזכות סרטי "מהיר ועצבני" מאשר דרמות רציניות - וכיכב בה ג'יידן סמית', בנו של… רק אחרי שגרסה זו פורקה, האחים לוקאס החלו בהפקת "המשיח השחור" שאנו מכירים כיום) ובוחר במותחן בו הגזענות היא האימה שאורבת לגיבוריו. קינג משתמש לא רק בהופעותיהם המהפנטות של קאלויה וסטנפילד בשביל לזרוע חשש ומתח בצופיו, אלא גם דרך שותפיו ליצירה - מהצילום הצר והמנוכר של שון בוביט (שותף ותיק של הבמאי הבריטי סטיב מקווין - "12 שנים של עבדות", "בושה" ועוד…) ועד פסקול הג'אז המרתיע של מארק אישם וקרייג האריס (שני נגני ג'אז מוכשרים משל עצמם) שמחליף בקלילות את הפסקול הסימפוני והפומפוזי שאנו כה רגילים לשמוע בסרטים שכאלה. העובדה גם שכל צוות ההפקה שעבד על "המשיח השחור" הוא למעשה שחור בעצמו מגבירה את התחושה שהסרט נעשה מתוך נקודת מבט אישית כואבת, מעין טענה של הקהילה השחורה - "חיינו עדייו בסכנה בכל רגע חולף, הן מאלה שאמורים לשמור עלינו והן מאלה שמחשיבים את עצמם כחברינו".
מה שמוביל אותי להופעה הכמעט דואלית של דניאל קאלויה ולקית' סטנפילד, שנדמה כי שני דמויותיהם הם אותו האדם, רק מצדו האחר. קאלויה כהמפטון הוא האדם ששואל את עצמו האם אידיאולוגיה חתרנית מורכבת רק ממילים ריקות ומהקרבות שרק הוא יאלץ לשלם עבורן, או מקהילה אמיתית שהוא בונה ומגבש לאחת, ואילו סטנפילד כאו'ניל תוהה אם הוא הצד החושש והאינטרסנט שמוכן להקריב על המזבח את חבריו ואמונתו, או שמא הוא פשוט אחד שלא מאמין ברדיקליות, לא משנה אם היא באה גם מהקהילה שלו, וכי מהחברות עם האדם הלבן או "החזיר המשטרתי" ניתן להרוויח ולהתקדם הרבה יותר מאשר ללכת איתו ראש בראש. כך על פני השטח - המפטון הוא אכן "ישו השחור", המושיע הטהור של בני המיעוטים , ואו'ניל הוא "יהודה איש קריות", שחותר תחתיו וזומם להפילו יחד עם אויביו הגדולים - אך הסרט מפרק את התפיסה הדיכוטומית הזו, ומראה לנו כי כל אחד מהשניים רוצה להחליף את תפקידו ש-"נחת עליו משמיים" עם האחר. אז אתם בטח חושבים כרגע, "טוב אולי אנחנו מעט ציניים, אבל אפשר כבר לדבר על אוסקר עבורם נכון?" - אז זהו שכן, אבל בצורה די מעוותת. אחרי שחברת "וורנר ברוס", שהפיקה והפיצה את הסרט בשירות הסטרימינג שלה "HBO Max", החליטה להריץ בעונת הפרסים הנוכחית את קאלויה בקטגוריית שחקן המשנה ואת סטנפילד בקטגוריית השחקן הראשי (החלטה תמוהה משל עצמה בשל התפקיד המשותף שלהם, אבל עוד רגע ניגע גם בזה) ואחרי שקאלויה זכה רק לפני מספר שבועות ספורים בקטגוריית שחקן המשנה בטקס פרסי "גלובוס הזהב" על תפקיד זה, פיות רבות נשמטו בשני האחרון (15.3) למראה ההחלטה המוזרה של האקדמיה האמריקאית לקולנוע להעמיד את שני הכוכבים בקטגוריית שחקן המשנה בטקס "האוסקר" הקרב, ולמעשה להתעלם לחלוטין מעל המסע שעשו השניים בקטגוריות שלהן במהלך עונת הפרסים. האם חברי האקדמיה טוענים שאין שחקן מוביל בסרט? אם כן, למה לא להעמיד את השניים בקטגוריית השחקן הראשי? האם האקדמיה חושבת שגם קאלויה וגם סטנפילד רק תומכים באיזה ישות גדולה יותר בסרט? ואם לא, אז מי כן נחשב הראשי כאן - ג'סי פלמונס? (לא שיש לי בעיה עם זה, אבל אם כבר עבור "אני חושבת לגמור עם זה", שקיבל את הכתף הקרה המלאה מחברי האקדמיה)… או אולי השאלה הגדולה היא בכלל - האם אני וחברי האקדמיה בכלל ראינו את אותו הסרט? שאלות רבות ללא תשובות, אבל גם הכרה חלקית חשובה לא פחות.
לסיכום, "יהודה והמשיח השחור" מסכם את 2020, שהביאה את המאבק השחור בארה"ב לקדמת הבמה, עם סיפור בן יותר מ-50 שנה על רדיפה משטרתית אחרי מהפכן "מסוכן" והפלתו הטראגית - סיפור שבססיסו מתחבר לתחושת הפחד והאימה שהוציאה מאות אלפי מפגינים שחורים לרחובות בערי אמריקה בקיץ האחרון. גזענות אינה עניין רק של מניעת שיוון, היא גם עניין של מניעת החופש לביטחון אישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה