"טום וג'רי": סתום וגנרי

הביטוי "כמו חתול ועכבר" כנראה קיים כבר מאות שנים, אבל מי שסייע לקבע את הסטיגמה הנושנה על האויבות המרה בין שני המינים הוא כנראה אחד מהצמדים המצויירים הגדולים ביותר של כל הזמנים, טום וג'רי. מאז הופעת הצמד חובב האלימות מבית "האנה ברברה" ב-1940, הופיעו החתול והעכבר ב-164 סרטים קצרים שונים, 5 סדרות שונות ולא פחות מ-13 סרטי DVD/וידיאו בין השנים 2001 ל-2017, שנעו בין מעולים ("טום וג'רי: טבעת הקסמים") לבין ביזאריים לחלוטין ("טום וג'רי:  צ'ארלי בממלכת השוקולד") - אך לטום וג'רי הייתה גם נוכחות קולנועית ותיקה. כבר ב-1945, ג'רי הקטן ריקד לו לצד לא אחר מג'ין קלי, במחזמר הקולנועי "הרימו עוגן" ("Anchors Aweigh") ויצר את אחת הסצנות הנודעות ביותר של סרטי ה-"טכני-קולור" (ג'רי החליף עכבר מפורסם אחר - מיקי מאוס - לאחר שיוצרו המיתולוגי סירב להשאילו לסרט של חברת MGM). יותר מ-40 שנה עברו, ואת כפפת האנימציה/לייב-אקשן מרים שוב רוברט זמקיס, ויוצר את הסרט הטוב ביותר בכיכובן של דמויות מצויירות קלאסיות, "מי הפליל את רוג'ר ראביט". כולם בתעשייה מתקנאים בלהיט העצום, ומחליטים לגייס את מיטב כוכבי הוליווד לצד השמות החמים ביותר בעולם האנימציה - מניסיונות מוצלחים למדי אך נשכחים (כדוגמת "לוני טונס: חוזרים לאקשן" מ-2003) ועד יצירות שעד היום דנים עליהן בבית הדין הגבוה לצדק בהאג ("הדרדסים" מ-2011, "אלווין והצ'ימפאנקס" מיותר מידי שנים של המשכים). המגמה עלתה, שכחה ואז עלתה שוב, אך משום מה חברינו האהובים טום וג'רי די פספסו את הטרנד - לא רק שמחזיקי הזכויות על הצמד סירבו להצעה להשתתף ב-"רוג'ר ראביט", ב-1993 הם יצאו עם הסרט הקולנועי הרשמי הראשון לטום וג'רי, "טום וג'רי: הסרט". לא רק שם הסרט היה חסר השראה, אלא הסרט כולו, שכמעט ולא הבין כלל מה עובד בצמד - מלאפשר להם לדבר (טאבו גדול בפרנצ'ייז האילם, מלבד קטעי שירה פה ושם) ולהפוך אותם לכוכבי ברודווי בשקל. לאחר הכישלון הקופתי והביקורתי, הצמד חזר למה שהוא יודע לעשות הכי טוב - להיכנס למכשיר DVD - אך החודש, יותר מ-80 שנה לאחר הופעתם הראשונה וכמעט 30 שנה מאז סרטם האחרון, טום וג'רי חוזרים למסך הגדול (או שוב הקטן - "HBO Max", אבל זה לדיון אחר) ב-תאמינו או לא- "טום וג'רי" ("Tom & Jerry"). התוצאה? בואו נגיד ש-"רוג'ר ראביט" נתן יותר זמן וטיפל יותר יפה בטום וג'רי, מאשר "טום וג'רי". 

טום וג'רי לצד ג'ין קלי ב-"הרימו עוגן" (1945)

הסרט מציב את גיבורינו בניו-יורק, כאשר גם טום וגם ג'רי נאלצים למצוא לעצמם בית חדש ונקלים בדרכם במלון היוקרה "Royal Gate Hotel". כשחתונת פאוור-קאפל (פאלאווי שראדה וקולין ג'וסט, האיש השני הכי מעצבן ב-"SNL" אחרי פיט דוידסון) עשיר כקורח עומדת להתקיים במלון, ואחראית האירועים החדשה קיילה (קלואי גרייס-מורץ, בתפקיד שכמעט הלך לאוליביה קוק - נראה לי שלעשות את "Sound of Metal" השתלם יותר), שהשתחלה לה לעבודה המאיימת בדרך-לא-דרך, פוגשת בטום ומבקשת ממנו להיפטר מג'רי, המטרד במלון - שני האויבים חייבים לשים בצד את סכסוכיהם על מנת להחזיר את המצב המעורער במלון לקדמותו. אם גם אתם שאלתם את עצמכם "למה חתונה של חיקוי ניק ג'ונאס ופריאנקה צ'ופרה היא הסיפור המרכזי בסרט על טום וג'רי?", הגעתם לשורש הבעיה. למרות שכמה מהקאסט האנושי עושה את עבודתו נאמנה ומשיג כמה צחוקים במהלך הסרט המפוזר הזה - כדוגמת רוב דילייני (קומיקאי אמריקאי המבוסס באנגליה וכתב שם את הסדרה הנהדרת "קטסטרופה") כמנהל ה-"קלולס" של המלון ומייקל פנייה (סרטי "אנט-מן") כעוזרו האינטרסנט והיחיד שמבין באיזה סרט הוא נמצא - נדמה ש-"טום וג'רי" מתבייש בכוכביו המצויירים. כך, על כל מרדף מצוייר שהשניים יודעים לעשות כה טוב אנו מקבלים עשר דקות של חיפושים אחר טבעת האירוסין המיוחדת של הכלה (שנמצאת ומוחזרת לבסוף ע"י ג'רי, בחתימה די אנטי-קליימטית לעלילה שבונה את עצמה להיות העלילה הראשית של הסרט) או פלרטוטיה של קיילה עם הברטנדר החתיך. "זה מה שהילדים רוצים היום!!", זה מה שאני חושב שאמר מנהל ממולח ב-WB כשהציע את הרעיון לסרט הזה, ושכח איך הפופולריות של טום וג'רי החזיקה כל השנים כי… הם פשוט עשו מה את מה שהם עשו תמיד: בידרו. זה לא המצב פה. נכון, אפשר לטעון שבסיס לסרטון אנימציה קצר לא יכול להחזיק סרט אנימציה שלם וחייבים קצת יותר "בשר" בעלילה, אבל רבים ולפעמים אפילו לא טובים(!) הוכיחו שזה כן אפשרי בעבר, והמפתח לכך הוא תסריט טוב ושימוש בדמויות האנושיות לשירות הדמויות המצויירות - מ-"לוני טונס: חוזרים לאקשן" שציינתי מקודם ו-"עולם מגניב" (1992) שניסו לחדש, ועד "גארפילד" (2004) ו-"ספייס ג'אם" (1996), שהן לא בדיוק יצירות מופת אך עדיין כיבדו את הדמויות שמככבות בהן. אז כן, אפשר אחרת. 

נזקוף לזכותו של הסרט שטום וג'רי נשארו באנימציית דו-מימד ולא נטו לכיוון ה-CGI הנהוג כיום יותר מידי, וגם לא שברו את נדר השתיקה שלהם בשום שלב במהלך הסרט, חוץ מקטע השירה והנגינה בפסנתר של טום - שמרפרר לאחד הסרטים הקצרים הידועים ביותר של השניים, (1946) "Solid Serenade", אבל אפילו כשזה קורה, הסרט עושה אחורה פנה ומנסה להיות "קול" כשלתפקיד קול השירה של טום מלוהק… הראפר T-Pain, מלווה ב-Auto-tune רציני. וזהו עוד סממן לבעיית חוסר האמון של הסרט במותג, או לקו חוזר בסרטי WB החדשים על דמויותיהם הקלאסיות - ויתור על המאפיינים שעובדים אצל הדמויות בתוך ניסיון להישאר "אין". כך הכלב המדוכא דרופי הופך ל-"ג'וקר" של חואקין פיניקס בפוסטר ברקע (דרופי יורה ברוברט דה-נירו בפרצוף, איפה הסרט הזה "וורנר ברוס"??), טום חולם להופיע עם ג'ון לג'נד ורוקד ריקודי "פורטנייט", ג'רי שולף אייפון על מנת לעשות סלפי בניו-יורק, יונים מצויירות שרות את להיטה של חבורת ההיפ-הופ המחתרתית "?A Tribe Called Quest" - השיר "?Can I Kick It" (שמסמפל את "Walk on the Wild Side" של לו ריד, מה שגרם לי לחשוב שסרט מצוייר של טום וג'רי נפתח בשיר של לו ריד - כי אין יותר קרובים מהשניים אה?) - כל הדברים שעוליים לכם בראש כשאתם חושבים על טום וג'רי. מה, לא?

לסיכום, נראה כי "טום וג'רי" מודל 2021 הוא פרק ב' ל-"סקוב" 2020 - חוסר אמון במותג, הכנסת רפרנסים "עדכניים" לתרבות הפופולרית שמתיישנים תוך חמש דקות מצאת הסרט, חוסר אמון בקהל ואהבתו לדמויות המקוריות (לא כל ילד מגיע לסרט מצוייר בשביל לראות סצנת ריקודים בסוף), ומחשבה מפורטת מידי על תוכניות העתיד במקום ההתרכזות בתוכניות ההווה (כך לדוגמה, "סקוב" התעסק בפיתוח עולם גיבורי על א-לה "מארוול" במקום להתעסק במה שהדני הענק וחבריו יודעים לעשות הכי טוב - לפתור תעלומות). "טום וג'רי" שרדו עד עכשיו בסדר גמור As-is, והם לא דרשו שינוי שכזה (בשונה מאחרים). יש רק לקוות ש-"ספייס ג'אם 2" הקרב יהיה הסרט שיוציא את WB מ-"קללת האנימציה" שלה.