נראה שפרסי האוסקר לשנת 2021 הולכים להיות מגוונים במיוחד, אולי המגוונים ביותר מזה שנים - בין ציוני הדרך הגדולים שיצאו מהכרזת המועמדויות לאוסקר ה-93 במספר היום (ב') אפשר למצוא: שתי במאיות מועמדות (אמרלד פנל עבור "Promising Young Woman" ו-קלואי ז'או עבור "נומאדלנד") בקטגוריית הבימוי, המספר הגבוה ביותר של נשים שאי פעם היה מועמד בקטגוריה (עד כה, רק חמישה נשים בכל 93 שנות הטקס הגיעו למעמד המכובד). אם אחת מהן תנצח, היא תהיה השנייה בלבד לעשות זאת אחר הזוכה היחידה עד כה, קת'רין ביגלו (על "מטען הכאב" ב-2009); תשעה מהמועמדים והמועמדות בקטגוריות המשחק הם/ן בני מיעוטים. ההישג הזה מלווה בפעם הראשונה ששני שחקנים ממוצא אסייאתי מועמדים בקטגוריית המשחק (סטיבן יון, קוריאני-אמריקאי, עבור "מינארי" ו-ריז אחמד, פקיסטאני-אנגלי, עבור "Sound of Metal") ובהפיכתה של השחקנית ויולה דייויס, שמועמדת השנה עבור תפקידה ב-"הבלוז של מא רייני", עם מועמדותה הרביעית לשחקנית השחורה שהועמדה הכי הרבה פעמים לטקס, ולשנייה בלבד שהועמדה פעמיים לקטגוריית השחקנית הראשית; צ'אדוויק בוזמן המנוח, שהלך לעולמו באוגוסט האחרון, וכיכב השנה גם ב-"הזהב של נורמן" ו-"הבלוז של מא רייני", הועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר על תפקידו ב-"מא רייני" ובכך הפך למועמד השביעי בלבד בהיסטוריית הטקס שהועמד לאחר מותו (רק שניים מתוך הסטטיסטיקה הזו זכו - פיטר פינץ' עבור "רשת שידור" ב-1976 והית' לדג'ר עבור "האביר האפל" ב-2008); העמדתו המפתיעה של תומאס ויטנברג בקטגוריית הבימוי הדני עבור עבודתו על הסרט Another Round" ("Druk")" וסיכויו הגדולים של הסרט לזכות בפרס הסרט הזר הטוב ביותר יתנו לדנמרק את ניצחונה הרביעי בלבד בהיסטוריית הטקס, כאשר מועמדותם השנייה בלבד - "Be Dear to Me" ב-1957 - הייתה לפעם הראשונה שמדינה כלשהי שלחה לטקס סרט בבימוי אישה; וכמובן, אי אפשר לא לציין את מועמדותו של הסרט הקצר הישראלי "עין לבנה", שיצרו תומר שושן ושירה הוכמן בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, כאשר הוא עוקף את סרטו הקצר והמדובר של פדרו אלמדובר, בכיכובה של טילדה סווינטון - "The Human Voice".
אבל הנה מגיעה הכוכבית, וזוהי למעשה הבעיה החמורה ביותר של התקדמות האוסקר בשנים האחרונות - היא תמיד מלווה בכוכבית, שמזכירה שניתן היה לעשות יותר, שעוד בחירות ארכאיות היו יכולות להישאר על רצפת העריכה, לדוגמה: ההתעלמות מיוצרים שחורים - כדוגמת ספייק לי ("הזהב של נורמן"), רג'ינה קינג ("לילה אחד במיאמי"), שאקה קינג ("Judas and the Black Messiah") וג'ורג' סי וולף ("הבלוז של מא רייני") שסרטיהם אכן מועמדים בקטגוריות הבכירות (בייחוד "Judas" ו-"מא רייני", שמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, בין היתר), ומניעת מועמדויות פרסונליות עבורם; הדרת סרטים איכותיים ופורצי דרך מקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אולי בשל עיסוקם בנושאים כאובים ולא קונבנציונליים - כדוגמת "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", שנגע בסוגיית ההפלה הסבוכה בארה"ב; "העוזרת האישית", שעוסק מקרוב בסביבה רעילה, בדומה לאלו שעוררו את גל "מי טו"; ו-"הזהב של נורמן", שחודר להלומי הקרב השחורים של מלחמת וייטנאם, שסיפורם לא סופר בהיקף שכזה מאז פרוץ המלחמה (ושכוכבו, דלרוי לינדו, היה בראש טבלת ההימורים לקטגוריית לשחקן הטוב ביותר עוד מצאת הסרט וסיים מבחוץ לרשימה הנכספת היום). לשם כך הרחיבה האקדמיה לפני מספר שנים את מספר הסרטים שיכולים להיות מועמדים לקטגוריית הסרט הטוב ביותר - מחמישה לעשרה - כך שאין אפילו מקום לתירוץ כאן; והדחיפה שנתנו חברות ההפקה הגדולות - בייחוד "נטפליקס" - לסרטים יותר "לבנים" על חשבון סרטים יותר "שחורים" ונועזים, לדוגמה: "מאנק", שזכה למספר המועמדויות הגבוה ביותר בטקס השנה - 10, מול "הבמה של ראדה" או שוב "הזהב של נורמן", שזכו למספר מועמדויות זעום או אפילו אפסי, במקרה הראשון. אגב, אין לי בעיה ספציפית עם "מאנק", אדרבא - הוא אפילו מככב בחמשת הסרטים האהובים עליי מהשנה שעברה - אבל הבעיה כאן חמורה ואמיתית.
וכך, אי אפשר שלא להסכים עם טור דעה שכתב לפני שעות ספורות פיטר בראדשו, מבכירי מבקרי הקולנוע בבריטניה ושכרגע מועסק ע"י "הגארדיאן" (שסרט בהפקתו מועמד לקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הקצר הטוב ביותר - "קולט"), שבו טען הכותב כבר מהכותרת "פרסי האוסקר אינם רדיקליים כפי שהם תופסים את עצמם". אכן, זה צעד גדול, אבל נדמה שזה אולי מדובר כאן יותר מידי ב-"נחמא פורתא".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה