כשחושבים על המילה "קאובוי", ישר עולה לנו לראש דמותו של אדם לבן, רכוב על סוס, לבוש במיטב מחלצותיו, משקיף על האופק השומם מתחת לכובעו הרחב ומוזיקת שריקות מתנגנת ברקע. מקלאסיקות מערבונים כמו "המחפשים" (1956) ו-"עבור חופן דולרים" (1964) ועד פרודיות על הז'אנר כדוגמת "בחזרה לעתיד 3" (1990) והקומדיה הכושלת של סת' מקפרלן, "מיליון דרכים להתפגר" (2014) - הוליווד עזרה מאוד להנציח את הדימוי הזה. מנקודה זו יוצא לדרך הסרט "קאובוי של אספלט" ("Concrete Cowboy"), אותו ביים וכתב (לצד דן ואסלר, ע"פ ספרו של גרג נרי באותו השם מ-2011) ריקי סטאוב, ועלה בשישי שעבר (2.4) ל-"נטפליקס" לאחר בכורה מוצלחת בפסטיבל הקולנוע "TIFF" מוקדם יותר השנה. "ג'ון וויין וכל זה היה בולשיט. חמישים אחוז מהבוקרים היו שחורים!", אומרת אחת הדמויות בסרט בתשוקה בוערת לצד אש דולקת. אז "קאובוי של אספלט" בא לתקן עיוות היסטורי ישן, אך מה עוד הוא אומר לנו על מסגרות וסטיגמות?
"קאובוי של אספלט" מספר את סיפורו של קול (קיילב מקלאפלין, לוקאס מ-"דברים מוזרים"), נער בן 15 מדטרויט שמובל בעל כורחו - לאחר שבית הספר התיכון שבו הוא למד השעה אותו בשל התפרעויות אלימות - ע"י אמו המותשת לאביו המנוכר בפילדלפיה. אבי הנער הוא הארפ (אידריס אלבה; "לות'ר", סדרת סרטי "ת'ור"), זבלן ביום ובוקר מדופלם בלילה, שמחזיק בדירתו המרופטת סוס נאמן ומבלה זמן רב בקרב האורוות והקהילה (האמיתית) של רחוב פלצ'ר. קול, שחש שאביו אינו יודע להתמודד עם הנטל שהגיע אל ידיו, מעדיף לבלות את זמנו בקרב חברו הותיק סמוש (ג'ארל ג'רום; "אור ירח", "כשהם רואים אותנו") שהפנה את עורפו לרכיבת סוסים ומתעסק ב-"דילריות" על הצד. כעת, קול צריך להחליט - האם לתת צ'אנס לחיים המעט פחות זוהרים בחיק האורוות ואביו הרעוע, או לדבוק במטרתו של סמוש ולהבין "שזה ייעודו"?
בסופו של יום, הסרט מנסה לפעול בשני מישורים: מישור הזהות השחורה - החזרת התרבות שהייתה ונעלמה או אף נגנבה ("Reclaiming") - והמישור הביקורתי-חברתי - שמתווה לקהילה השחורה בארה"ב מעט מאוד כיווני חיים לבחור בהם, כשאלו שסוטים מהם נתפסים כ-"תמהוניים". הבמאי והכותב סטאוב טען כי הרעיון להתחלת העבודה על הסרט הגיע כשנדהם לראות מולו אדם שחור רכוב על סוס באמצע רחוב בפילדלפיה - מה שהוביל אותו לחיפוש אחר התופעה והספר של נרי, ומכאן ניתן להבין גם את החלטתו ללהק לא מעט מחברי הקהילה לסרטו - הן כדי לקרקע את הפרוייקט, והן כדי להראות כי ה-"מיתוס" לפיו הבוקר השחור חי וקיים אכן מתממש. אך סטאוב לא משתמש רק בעלילה הפשוטה למראה של "יחסי אב-בן" כדי להראות את ההבדל בין הייעוד האמיתי של הקהילה השחורה באמריקה - חופש וגאווה - מול העתיד שמצפה להם בכל פינה - פשע וכעס, אלא גם באמצעיו הטכניים יותר, בסיועם של הצלמת מינקה פארת'ינג-קוהל והעורך לוק קיארוצ'י: בעוד שהצילום בסצנות קהילת הרוכבים נוטה להיות רחב ידיים וגרנדיוזי והעריכה בהן יותר איטית, שני האמצעים הופכים בסצנות "הפשע" למחוספסות ותזזיתיות. כך, סצנה שבה קול עולה סוף סוף על סוסו האקשן בו מוצגת לאור שקיעה - משל היה גארי קופר - ומחזקת את תחושת ה-"ריקליימינג", בעוד שסצנת הבריחה שלו ושל סמוש מהמשטרה מוצגת כרכבת מאיצה, כשכל עמוד שהשניים עוברים בדרך מרגיש ונשמע כמו עוד גוש פחם שנזרק לאח כדי להעלות את מהירותה.
עם זאת, תחושת "האינטימיות" והפשטות שסטאוב וצוותו מבקשים להעניק לסרט מעט פוגמים בתוצר הסופי לעיתים, ומשאירים טעם קיטשי או קלישאתי בפה. מצד שני, הבחירה בלימוד הקהל על עברו הנסתר של האדם השחור בארה"ב ללא האובר-דידקטיות שנלווית לכך (דרך שספייק לי, לדוגמה, נוהג לקחת לרוב - לטוב ולרע) וההתרכזות על סיפור יחיד נותנת לקהל הזדמנות גדולה יותר להזדהות עם המטרה ולאמץ אותה לחיקו. לכך עוזרות גם הופעתם של שני הכוכבים הראשיים - מקלאפלין ואלבה, שמחליפים את זהות האקשן/מד"ב שדבקה בהם עד כה לרגשות כנים אמיתיים, רגשות שלא תמיד נראים בסרטים שעוסקים במקצוע כזה מאצ'ואיסטי כמו רכיבת סוסים.
לסיכום, "קאובוי של אספלט" אולי לעיתים שוקע בשמאלץ יותר מידי, אבל המטרה הכוללת שהתניעה אותו, וההסללה שהוא מבקש להוקיע חשובות מאין ערך מכל קלישאה קטנה שמופיעה כאן. מלווה במשחק מצויין ובחירות אומנותיות מעניינות, זוהי אכן צפייה מומלצת לערב יום מתיש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה