שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021. השלישי בסדרה הוא "A New Leaf" מ-1971, שתהליך הפקתו הסבוך אומר לא פחות על מיזוגניה מאשר ההומור העוקצני שלו.
כשמקישים בגוגל את השם איליין מיי, לא תמצאו ערך בוויקיפדיה בעברית על שמה וגם לא כתבות רבות על אודותיה בכללי, אבל אין זה אומר שהשם הזה לא צריך להגיד לכם משהו. כאישה צעירה יהודיה מפנסילבניה בשנות ה-50, מיי מצאה את עצמה מהר מאוד באור הזרקורים כשחברה לבחור מצחיק בשם מייק ניקולס ויחד יצרו את צמד הקומי "ניקולס ומיי". "שניהם הגיעו והעלו את רמת הקומדיה לכזו שלא נראתה בכלל", אמר פעם וודי אלן (טרום השערורייה). ואכן, לא עבר זמן רב והשניים יצאו לדרכם הנפרדת בראשית שנות ה-60, כאשר כל אחד מהשניים מצא עצמו עומד בפני דלתות פתוחות רבות - ניקולס הפך לאחד הבמאים המהוללים ביותר של "הגל החדש" האמריקאי ועמד מאחורי סרטים קלאסיים כדוגמת "הבוגר" (1967), "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" (1966), "סילקווד" (1983) ועוד רבים וטובים, ואילו מיי רכשה לעצמה בכל עשרת אצבעותיה שם נרדף לתסריטי וסרטי איכות, שהנודע ביניהם הגיע ב-1972 - "אשת החלומות" ("The Heartbreak Kid"). עם זאת, מיי רכשה לעצמה גם בעל כורחה שם של קולנוענית "קשה לשליטה", עקשנית ובזבזנית. סרטה השלישי, "Mikey and Nicky" מ-1976, בכיכובם של פיטר פאלק וג'ון קאסבאטס, הוביל את חברת ההפקה "פאראמונט" לשלול ממנה את זכותה לעותק אחרון של הסרט ונישל אותה מהפרוייקט. מי שנחלץ לעזרתה היה דווקא וורן בייטי, שגייס אותה לכתיבת בכורת הבימוי שלו, "השמיים יכולים לחכות" (1978) והרוויח לה את מועמדותה הראשונה לפרס האוסקר. פחות מעשור לאחר מכן, החזיר בייטי את מיי לאחורי עדשת המצלמה, אחרי שנים שנמנעה מחזרתה לתפקיד, עבור סרטם המשותף (יחד עם דסטין הופמן) "אישתאר" (1987). אם השם מוכר לכם באיזושהי צורה, את הסוף אתם כבר יודעים. אם לא, רק אציין שמדובר באחד הפלופים הגדולים ביותר שנראו בתולדות הוליווד ושהותיר מבקרים המומים כבר מעל ל-30 שנה. כאובה מהכישלון העצום ותחושת הבגידה מבייטי, גם התסריטים שכתבה לשותפה המקורי ניקולס בשנות ה-90 - "כלוב הציפורים" (1996) ו-"צבעי השלטון" (1998; הסרט הקנה לה את מועמדותה השנייה לפרס האוסקר) - לא הניאו אותה מהחלטתה לצמצם את נוכחותה הציבורית. רק לאחרונה - שבע שנים לאחר שניקולס נפטר וכשחזרתה לברודווי במחזה "The Waverly Gallery" ב-2018 זיכתה אותה בפרס ה-"טוני" הראשון שלה - מיי, 88, חושבת על השיבה לבימוי. וזה בדיוק הזמן שלנו לחזור לבכורת הבימוי שלה - "A New Leaf", שהתחילה את מאבקה הקשיח בהוליווד הגברית והטביע את מעמדה כאגדה קומית אמיתית.
"A New Leaf" הוא עיבוד לסיפורו הקצר של ג'ק ריצ'י מ-1963, "The Green Heart", שעוסק בסיפורו של הנרי גרהאם (וולטר מתאו), פלייבוי עשיר וחסר פשרות, שנהנה ממטרתו היחידה בחיים - להיות עשיר. כשהוא למד מרואה החשבון למוד המלחמות שלו (וויליאם רדפילד, "קן הקוקיה") כי הוא איבד את כל הונו מבזבוזי יתר ללא הבחנה, ושהדרך היחידה להימלט מחיים "נורמליים" היא לבקש הלוואה מדודו הקמצן (ג'יימס קוקו, "איש למאנשה"), הנרי הולך על הנורא מכל ומקבל תנאי מדודו להלוואה - מצא אישה להתחתן איתה בשלושת השבועות הקרבים, או תיפרד מהאורווה בשמחה. אחרי חיפושים מפרכים שכללו שלוש נשים בלבד, הנרי המזינטרופ מוצא את האחת - הנרייטה לואוול (מיי עצמה), פרופסורית לבוטניקה, ואדם שבכללי מתקשר טוב יותר עם צמחים מאשר בני האדם. הנרי "מתאהב" בה ישירות, אך יותר ברעיון שיוכל להינשא לאישה האומללה והמגושמת מבלי שבאמת יצטרך לפגוש אותה בחיים… ליטרלי.
אם יש דרך לתאר את ההופעות - אם כי זו מעין הופעה משותפת - של מתאו ומיי כאן, היא כי נדמה ששניהם יצאו ממערכון של "לול": מתאו, שתמיד הלך על טייפקאסט הנרגן וגס הרוח - בין עם ג'ק למון החביב או בלעדיו - מגלם כאן לעיתים דמות שנראית כאילו יצאה ממוחו של אורי זוהר, בין אם הוא נפרד לשלום מעצמו העשיר במראה בחדרו, או מתרגש בפעם הראשונה בחייו ממחווה שלא קשורה לממון; מיי, לעומת זאת, נופלת לכל השטיקים של דמות "חנהל'ה התבלבלה" שלה, אבל עושה זאת בכזו חמימות לב ואמינות, שכל צחוק מורגש מורווח. ואולי זו חוזקתו הגדולה ביותר של הסרט - 50 שנה אחרי, והוא עדיין יכול לגרום לצופה להיקרע מצחוק, ולא רק לגחך (כמו שמרבית סרטי הקומדיה כיום עושים) - בזכות סגל שחקניו המצטיינים, הדיאלוג המעט מל ברוקס-י, הצילום הקלאסטרופובי, המוזיקה השמאלצית בכוונה והעריכה המדוייקת בפאנצ'ים המדוייקים. ועדיין, אחד יכול רק לחשוב מה היינו מקבלים אם היינו רואים את הגרסה שהבמאית תכננה שנראה - זו שעד היום לא נחשפה.
עבור מיי, "הלב הירוק"/"עלה חדש" היה פרוייקט אישי נורא - את התסריט היא כבר כתבה בראשית שנות ה-60, ולא חשבה אי פעם לככב בסרט או לביים אותו - אך ברגע שהתסריט החל לצאת לשוק, ההצעות החלו לזרום: ההצעה הראשונה עמדה על לא פחות מ-200,000$, אבל הסוכן המשופשף שלה חשב שהוא מסוגל למצוא ללקוחה שלו דיל יותר טוב, ובמובן מסויים הוא צדק: "פאראמונט" (כן, אותה החברה שתיכנס עם מיי לקרב ענקים בקרוב) הבטיחה למיי את בכורת הבימוי והמשחק הקולנועית שלה, אם תבטיח להם את התסריט - וכל זה בעבור סכום של כרבע מההצעה הראשונית שקיבלה: 50,000. את השינוי הפתאומי בשכר תיאר סוכנה כ-"הסכום הממוצע שנותנים לבכורות של במאים". עיניה של מיי נצנצו, והיא רצה לטפל בפרוייקט: התייעצה עם בוטנאי קבוע על כל פיפס פרט "מדעי" שנאמר בסרט (בשונה מסרטי קומיקס כעת, שמורכבים לרוב ב-90% מטקסט שאפילו התסריטאי לא מבין את משמעותו), ללהק ולבחור איזורים לצילום (ניו יורק ומיין), אך המיזוגניות הסמויה והיד הארוכה של פאראמונט רק התחילה את עבודתה: החברה טענה שללא נוכחותו של מתאו, הסרט לא יעשה, וכדאי מאוד שדמות האישה תוגלם ע"י כוכבת ברודווי הצבעונית, קרול צ'אנינג - זאת למרות הבטחותיה הקודמות שהתפקיד ילך למיי. מיי עמדה על שתי רגליה והתנגדה במיידית, בתואנה שדמותה של הנרייטה היא דמות "נעלמת", וככזו היא לא יכולה להיות מגולמת ע"י צ'אנינג הטווסית. פאראמונט התנגדה להצעת הפשרה של הבמאית, שלפיה תוכל לבחור שחקנית חלופית (הצעה מופרזת, אני יודע) וחזרה בבושת פנים לתוכנית המקורית שלה - מיי ככוכבת.
כחלק ממסורתה של מיי, ימי הצילומים של הסרט התארכו והתארכו, העריכה רק הסתבכה והתקציב גדל וגדל עד שפאראמונט רצו לנקום - המפיק הווארד וו. קוך ניסה לגרש את מיי מהפרויקט, אך הבמאית הפקחית הכניסה מראש סעיף לחוזה בשווי 200,000$ (זוכרים את המספר?) כדי למנוע מצב שכזה. אבל החברה לא סיימה את תכסיסיה והנחיתה את מכתה הסופית - עשרה חודשים שלאחר שלא הראתה גרסה סופית לראשי החברה, וביניהם מפיק העל האימתני רוברט אוונס ("הסנדק", "צ'יינהטאון"), אוונס החליט לשלול ממיי את זכותה לגרסה אחרונה (למרות מחוייבותו בחוזה), קיצץ את עלילתה המקורית - שעמדה על לא פחות מ-180 דקות, וכללה שתי רציחות ע"י דמותו של מתאו, שמותירות את הסיום ה-"עדין" כקבלת העונש המגיע לו ולא כ-"חזרה בתשובה" - ל-102 דקות הנודעות לנו כיום והותיר את הבמאית המומה וכואבת. מיי ניסתה הכל - להסתיר את "הנגטיב" האחרון מתחת למיטתה עד לסיום המגעים, לתבוע את פאראמונט להוריד את שמה מהפרוייקט - אך היא נותרה לבדה לגמרי במערכה. שותפה לסרט מתאו, שסבר מראש שמיי לא מסוגלת לעמוד בתפקיד המשולש, צידד בעמדת האולפנים (עמדה זו השתלמה לו - שני סרטיו באותה השנה, "Kotch" - בכורת הבימוי של ג'ק למון - ו-"מלון פלאזה" של ניל סיימון השיגו לו מועמדויות לפרסי "גלובוס הזהב" וה-"אוסקר", והציפייה להשלמת החבילה עם "A New Leaf" הייתה מובנת מצידו) וכך גם חביביה של מיי עד לפני רגע, מבקרי הקולנוע - הסרט זכה למועמדות בקטגוריית סרט הקומדיה הטוב ביותר באותה שנה בפרסי "גלובוס הזהב", מיי זכתה למועמדות בתפקיד השחקנית (ונוצחה ע"י טוויגי עבור "The Boy Friend"), המבקר הנודע ג'ין סיסקל הכריז על הסרט כסרט השני הכי טוב של השנה, ושותפו האהוב לביקורת רוג'ר איברט טען כי ייתכן ומתאו צודק בעמדתו שיותר כוח היה צריך להיות מפורז מידיה של מיי, ולמרות שהוא לרוב מצדד בעמדת הבמאי במקרים כאלה, הסרט שראה הוא "קורע, חד וחמים". היה זה רק וינסנט קנבי, מבקר ה-"ניו-יורק טיימס", שקבע כי למרות שהסרט שראה "יהיה נקודת זכות לכל במאי, הצלחתו והשתקתה של מיי יהיה צוהר לחזרה על מהלך זה גם בעתיד, אך עם תוצאות קצת פחות חביבות". האם מיי סתם קנטרנית, והסטודיו החזיר לה כגמולה על בזבוז משאביו? האם מיי הפסידה מראש את המערכה רק בשל היותה אישה? כל השאלות נכונות ובמקום, אך בין כה וכה, "A New Leaf" מסמל תקופה לא זוהרת בתולדות התעשייה הזוהרת בעולם - תקופה שנמשכת עד כמעט ימינו אנו. בימים שכל "קולנוען" עומד ודורש גרסת במאי משלו, ראוי לחשוב כמה מזה בזכות העובדה שהו גבר.
לסיכום, קומדיה מזהירה, משל מודרני, או חלום על מה שהיה יכול להיות - "A New Leaf" מראה שאיליין מיי הוא כוח שלא ייעצר גם בעשור התשיעי לחייה, וששמה צריך להיות שגור על פיות כולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה