המהפיכה שעוברת הטלוויזיה בשנים האחרונות אינה רק מהפכה של כמות ואיכות, אלא גם של גיוון - יותר ויותר סדרות טלוויזיה מצויינות ופופולריות מגיעות מז'אנרים לא צפויים, ומנפצות את הדימוי שרק דרמה עמוקה היא מופת היצירה - מבילוש ("הגשר", "ברודצ'רץ'") לריגול ("האמריקאים") ועד אימה ("ארץ לאבקראפט") - ישנן דוגמאות רבות בשטח לכך. ענקית הקולנוע, מארוול, החליטה להצטרף לטרנד גם בעולם פוסט "הנוקמים: סוף המשחק" שלה. התוצאה הראשונה, "וונדה-ויז'ן", הייתה מיני-סדרה מהפנטת ויזואלית כפי שהייתה רעיונית. התוצר השני שלה (שהיה אמור להגיע ראשון, אך נדחה בשל התפרצות המגיפה), "הפלקון וחייל החורף" ("The Falcon and the Winter Soldier") היה אמור לשמש כאתנחתא מלאה אקשן וכיף (תוכלו לקרוא את הביקורת הראשונית על הסדרה כאן, בה חזיתי כי בעיות חברתיות יופיעו אך האקשן הוא זה שיתפוס מקום - כמה טעיתי). בדיעבד, הסדרה הולידה כמה מהרעיונות האקטואליים ומעוררי הדיון ביותר שפרוייקט גיבורי-על אי פעם יצר - ממש שם לצד "השומרים" ו-"The Boys". עם גודל השאלות בא גודל החששות - האם הסדרה תצליח לפתור ולענות על כולן? או שהיא סתם העלתה אותן באוויר לדיון ותחזור לפיצוצים בשבוע הבא? פרק הסיום של הסדרה (או העונה, כפי שזה נראה) מוכיח שהעלאת שאלות המוסר לא היה לחינם (לרוב) - ספויילרים:
מלקולם ספלמן, כותב ויוצר הסדרה, מעין חילק את שאלות המוסר והעניינים החברתיים שהסדרה תעסוק בהם לשני תחומים - התחום הכלל-עולמי/אנושי והתחום האפרו-אמריקאי. בכל הנוגע לתחום הראשון, אין ספק שהסדרה היא תוצר של עידן פוסט-טראמפ, כשרוב שאלות המוסר שעולות כאן עוסקות בכוח, ובדרכים הנכונות או הלא-נכונות להשתמש בו. תוך הצגת שני צדדים של אותה המראה - האויבים הראשיים, קבוצת "הטרור" "הורסי הדגלים" ("The Flag Smashers") - ובראשם הנערה הצעירה קרלי מורגנתאו (ארין קלימן, "סולו") שמעוניינים להחזיר את העולם לאחדות שנוצרה בזמן היעלמותם של חצי מאוכלוסייתו, מול ג'ון ווקר (ווייאט ראסל, בנם של גולדי הון וקורט ראסל, בהופעת משחק מופתית), קפטן אמריקה החדש, שמונה ע"י הממשל האמריקאי להחזיר את האמון במותג כשהכל סביב מתפרק. לאורך התפתחות הסדרה, ספלמן מציב את השניים בהיפוכים שונים ממה שהקהל הממוצע יחשוב שיקבל מהם - מורגנתאו, שמונעת מצער אמיתי ומהתייחסות מחפירה של גופי השלטון העולמיים לבעיית הפליטים ההולכת וגדלה (מה זה מזכיר לכם?), משתמשת בצעדים דראסטיים להשיג את מטרתה בכל מחיר, בעוד ווקר - חייל עטור שבחים אך הלום קרב בהכחשה, מונע מהתעלמות המוחלטת מבעיותיו, חטא ההיבריס ומכובד האחריות המונח על כתפיו ולוקח את העניינים לידיו כדי להבטיח צדק ושלום, עד להתפרקותו המוחלטת (והמחרידה, במיוחד לתוכנית של "דיסני") אחרי מות שותפו ומצפונו, למאר הוסקינס/"באטלסטאר" (קלה בנט), בידיה של קארלי. כך, ספלמן מציב מראה לאלו שחושבים שבעלי הכוח הפיזי בעולמינו - כוחות הביטחון, המשטרה - הם מעל החוק, וכל החלטה שלהם מחושבת ונכונה, ולא משנה עברם, אישיותם או אמונותיהם הפוליטיות. מהצד השני, ספלמן גם גוער בצד השמאלי של המפה הפוליטית - האם אכן המטרה מקדשת את האמצעים? האם מהפכה רעיונית ואף שלטונית נחוצה בכל מחיר, אפילו במחיר חיי אדם? תמות אלו נמשכות לכל אורך הסדרה, אך שיאם האמוציונלי מגיע בפרק 4 - "The Whole World Is Watching" - שמעמת יותר ויותר דעות ועמדות מנוגדות לגבי צדקת הדרך מאשר עימותים פיזיים - אל תשכחו לרגע שזו סדרה של מארוול! כך באקי בארנס/"חייל החורף" (סבסטיאן סטאן) אינו בטוח כלל אם קיומו מוצדק כשפגע בחיים רבים של אנשים חפים מפשע בעודו שטוף-מוח (הסדרה עושה עבודה מצויינת עם הפן הלם הקרב וההאשמה העצמית שנלווית לו - שצלערנו יותר ויותר רלוונטיים בימים אלו, במחוזותינו ובעולם כולו), מורגנתאו מתחילה לפקפק באמצעים הדראסטיים שהיא מפעילה והאם המהפכה כה חשובה לשרידותה, ווקר תוהה האם נטילת ה-"Super Serum" רק יעצים את כוחו הפיזי וישכיח את חולשתו המנטלית ואילו הגיבור האמיתי של התוכנית, הפלקון/סם ווילסון (אנתוני מאקי), תוהה אם בכלל שווה להילחם עבור מולדת ומותג שבגדה בו מבית.
מה שמוביל אותי לתחום השני - המאבק הבלתי נגמר של הקהילה האפרו-אמריקאית עם הזהות שלהם, במיוחד לאלו הממלאים תפקיד לאומי (חייל, שוטר, פוליטיקאי וכו'...) - למי להיוותר נאמנים? 2020 ירדה לעומק הבעיה, גם בתרבות - עם סרטו המצויין של ספייק לי, "הזהב של נורמן", שלא קיבל מספיק תשומת לב תקשורתית וממסדית - וגם, לצערנו הרב, בחיים האמיתיים, עם הריגתו של ג'ורג' פלויד (וסיומה הרגעי השבוע, בהרשעתו של השוטר דרק שובין ברצח). כך, אם בפן הקודם ברור לכל שספלמן מכוון לעידן פוסט טראמפ, כאן ברור עוד יותר שהיוצר מדבר על אמריקה: מודל 2021. הקונפליקט של סם ווילסון האם לקחת עליו את דמותו של קפטן אמריקה ולהיכנס לנעליו של חברו הטוב סטיב רוג'רס (לאחר שזה מסר לו את המגן הנודע בסופו של "הנוקמים: סוף המשחק" - הקונפליקט שעוטף את סם מגיע גם לנעליו של באקי, שהיה שותף להחלטתו התמימה תחילה של סטיב להעביר את המגן לחברם השחור), שנובע מיחסה של המדינה כלפיו - סירובו של הבנק להלוות לעסק של אחותו כסף בשל צבע עורו, הגעתה של ניידת משטרה כשהנ"ל רב בקולניות עם חברו באקי - מתעצם עוד יותר כאשר הוא מתוודע לסיפורו של אייזאה בראדלי. במהלך גאוני מצידו של ספלמן, הסדרה מעלה מהאוב קו עלילה פוליטי מובהק ורלוונטי להחריד שרץ בדפי הקומיקס שנים רבות, ומגולל את סיפורו של בראדלי - שמגולם כאן בצורה נהדרת ע"י קרל לאמלי הותיק - חייל שחור במלה"ע ה-2 שקיבל את ה-"Super Serum" והפך לגיבור מלחמה, אך למעשה שומש - יחד עם חבריו לצוות -כשפן ניסיונות של הממשל האמריקאי לראות אם ייתכן קיומו של עוד סטיב רוג'רס (בעוד הנ"ל קפוא בקרח). כבראדלי מבין שהוא רק חייל קטן במערכה הרבה יותר גדולה וחבריו - שלא צלחו את הניסוי בהצלחה כמוהו - הולכים להיות מטרה לפיצוץ כדי להעלים כל ראייה לקיום הניסוי, הוא מחליט להפר את הוראת הממונים עליו ולהציל אותם ברגע האחרון. הטרגדיה של בראדלי מכאן היא כפולה ומכופלת - חבריו אינם שורדים את השפעות הניסוי גם לאחר ניסיון ההצלה, ובתמורה ל-"פשע" שעשה, הוא נכלא ל-30 שנה, במהלכן הוא עובר בדיקות וניסויים מעוותים יומיומיים, עד שאחות רחמניה מזייפת את מותו ומשחררת אותו לחיים אנונימיים וזועמים, כשאשתו האהובה נפטרה בעודה מחכה לשיבתו. תוך שימוש ברפרנסים לקבוצת הטייסים השחורה האמיתית, "טייסי טאסקיגי", שספגה לא פחות ממדינתה "האהובה" למענה הקריבה את חייה, ספלמן מעמיד את פלקון שלנו בפני האמת הכואבת ביותר שיוצאת מפיו של בראדלי - "הם לעולם לא יתנו לאדם שחור להיות קפטן אמריקה. וגם אם כן, אף בן אדם שחור שפוי בדעתו יעשה זאת". הפרק החמישי והשישי מראה את החלטתו של וילסון להפוך לקפטן בכל זאת, מתוך אמונה בסיסית (ומעט נאיבית - עובדה שספלמן מדגיש אף הוא) שהמאבק חייב להגיע מהעם המעונה למרות הקשיים היומיומיים בהתחלתו - כך ספלמן מראה שהדרך האמביוולנטית - זיכרון העבר והבנת הקשיים בלהיות שחור, או בן מיעוט בכללי, באמריקה אך הסתכלות קדימה לעתיד טוב יותר - היא הדרך להמשיך את המאבק האזרחי - רק כי אין ברירה אחרת. "אני יודע שיש אנשים שישנאו אותי כל יום על כך שאני לובש את החליפה ומחזיק את המגן. המבטים ששופטים אותי - לא כחול עיניים, לא זהוב שיער - ואין לי שום דבר לעשות לגבי זה. הכוח היחידי שיש לי הוא שאנחנו יכולים להיות טובים יותר", אומר סם בנאום חוצב להבות שמתרחש במהלך הפרק השישי, וגורם לנו להבין - נכון, האנשים שאנו בוחרים לייצג את רצונתינו ולפתור את צרותינו צריכים להבין מהי מהות תפקידם, אך הם אינם אנחנו. אנחנו לא איתם בהליך קבלת ההחלטות, אלא רק עוד מהם. לכן, לא משנה הקושי התמידי של אדם להישאר נאמן למדינה שפוגעת בו מבפנים - בשל זהותו, בשל אמונותיו, בשל דעותיו - אין ברירה אחרת - הכוח בא מהעם. העם יביא את השינוי.
אבל, כל זה אינו אומר ש-"הפלקון וחייל החורף" הוא "הנותרים" - לצד ההרהורים הפילוסופיים ישנן סצינות אקשן מעולות (במיוחד אלו שבין ווקר, בארנס ו-וילסון), מונטאז' אימונים קיטשי נוסח "רוקי", וייב ה-"באדי מובי" בין שני גיבורינו -שעובד מעולה (למאקי יש כישרון קומי מדהים - זה ידוע, אבל גם סטן לא חף מהומור), הופעת אורח של ג'וליה לואיס-דרייפוס שנשמרה בסודי סודות ולגמרי משתלמת (איליין במארוול!) והכישרון הפורץ של דניאל ברוהל, שחוזר לתפקידו כזימו הנבזי, מעניק לדמותו נופך קומי וערמומי, שהופך אותו מעוד נבל למעין שמשון ויובב באדם אחד (הפן הפילוסופי נוכח גם בדמותו - שמלחמתו הנוקשה בגיבורי-על באשר הם מעלה את השאלה - האם בקשה להפרזת הכוחות המזויינים ברחבי העולם כדי למנוע שימוש לא ראוי בכוח היא לא בעצמה שימוש לא ראוי בכוח?) - כך, ספלמן מאזן בין המסרים שבוער בו להעלותם לבין תוצר "מארוול" קלאסי - בדיחות קלילות, קיטשיות, אקשן. לפעמים האיזון עובד לטובת התוכנית, לפעמים לרעתה (הניסיון לפתור כמה שיותר קווי עלילה קצת מורגש בפרק האחרון) - אך הוא אף תמיד זכיר.
לסיכום, "הפלקון וחייל החורף" ממשיך את המגמה החדשה של מארוול להעצמת דמויותיה המשניות, פיתוחן (באמצעות כותבים מוכשרים) והצבתן מול בעיות אנושיות ורלוונטיות - לא עוד טיטאנים מעוררי אימה, אלא הדחקה ואחריות. אין פלא, אם כך, שהחברה הודיעה ממש אמש לאחר עליית הפרק האחרון בסדרה שספלמן יכתוב סרט רביעי בסדרת סרטי "קפטן אמריקה", בכיכובו של הקאפ החדש - סם ווילסון. במבחן הזמן, הסדרה לא תיזכר רק כיולדת של הקפטן החדש, או עוד תוצר גיבורי-על רגעי, אלא כבחינה מעמיקה של יחסי הכוחות בעולם פוסט-טראמפ, רעוע, גזעני ושבור - והכל דרך משקפי פנטזיה. בעודנו עומדים בסיום עונת פרסי הקולנוע ובראשית עונת פרסי הטלוויזיה, שמה של "הפלקון וחייל החורף" עוד ישמע לא פעם ולא פעמיים בקולותיהם של מגישי הפרסים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה