"האב": ההזדקנות מפחידה יותר מ-"מגרש השדים"

אחד הזיכרונות הכואבים ביותר שנותרו לי מסבתי הגדולה (סבתא רבתא), שנפטרה לפני פחות מעשור מסיבוכי דמנציה, הוא  הרגע שבו הבנתי שהדמות שהכרתי מאז ילדותי ואהבתי כל כך להיות בחברתה כנראה לא תחזור. היה זה בנסיעה חזרה מביתה של סבתי שהבעת פליאה וצחוק על טענותיה שכולם "מעוניינים לגנוב את מתכון התה שלה" וששמי הוא דונלד (דניאל - ד"ע) הפכו במהרה לבכי על אובדן צלם האנוש. לרגש המבועת הזה בדיוק חזרתי בצפייה ב-"האב" ("The Father"), העיבוד למחזה מ-2012 של המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר (שגם כתב וביים את הסרט, בבכורת הבימוי שלו), אחד מהסרטים המדוברים ביותר של השנה שעברה (עוד מהפרימיירה שנערכה לו בפסטיבל "סאנדנס" הקודם) ובוודאי אחד מהמעוטרים שיצאו ממנה - ארבע מועמדויות בטקס "גלובוס הזהב" האחרון (התסריט המעובד, השחקן הראשי ושחקנית המשנה וסרט הדרמה), שתיים ב-"SAG", שש ב-"BAFTA" (עם שני ניצחונות - פרס התסריט המעובד לזלר ופרס השחקן הראשי לאנתוני הופקינס) ומספר זהה גם בטקס ה-"אוסקר" הקרב (כולל המועמדות הגדולה לפרס הסרט הטוב ביותר). כמו מרבית סרטי עונת הפרסים אשתקד, גם מאחורי סרט עטור באזז זה יש סיבה ממשית ל-"הייפ". הפלא הוא שהסיבה היא תעוזה ואינטימיות - לא החומרים שמהם עשויים סרטי "פרסים". זו בדיוק גם הסיבה למה הוא צריך לתפוס את תשומת לבכם. 

"האב" לוקח אותנו לשגרת חייו של אנתוני (אנתוני הופקינס), פנסיונר מזדקן שגר בדירה בלונדון. בתו הדואגת אן (אוליביה קולמן) תוהה מה לעשות איתו וסירובו למטפלת קבועה, בתואנה שהוא מסוגל להסתדר לגמרי בכוחות עצמו. אט אט, אנתוני נאלץ להבין שההפך הוא הנכון, כשיותר ויותר דברים בסביבתו - חפצים, מקומות, אנשים - משתנים והאחריות נותרת עליו להחליט מה אמיתי ומה הוא הקורבן של זיכרונו הנעלם. שימו לב לתיאור המסתורי, שמזכיר יותר סרט מתח/אימה מאשר דרמה מהוקצעת - זו הדרך שזלר, ושותפו לכתיבה כריסטופר המפטון ("יחסים מסוכנים"), מבהיר שהוא רוצה ללכת בה כבר מהשוט הראשון. התפיסה של הזקנה ובייחוד אלצהיימר/דמנציה בתרבות הפופולרית כגורם משתק ואימתני אינה חדשה - רק בשנה שעברה הפכה הבמאית נטלי אריקה ג'יימס סיפור דומה לעלילה מצמררת בסרט האימה המדובר "Relic" - אבל זלר והמפטון נחושים לשלב בין שתי הגישות: לספק תחושת אי נעימות ומסתוריות לאורך כל הסרט, אך גם לתת לדמויות התפתחות אישית מבלי להיכנע לקלישאות של ז'אנר אחד מסוים. כך, באמצעות שילוב של תסריט, צילום, פסקול (שמורכב בעיקר ממקהלת אופרה, משל היה מבשר על הגורל הבלתי נמנע בטרגדיה יוונית) ועריכה מצויינים לוקח אותנו שוב ושוב למקום של חוסר ודאות. אותו חוסר ודאות שחווה אנתוני על המסך הגדול? גם הקהל חווה אותו במקביל, כשהוא נחשף לדמויות שמשנות שמות, עיסוקים ופרצופים, מניעים מפוקפקים (כמו סצנה שבה אן, בתו של גיבורינו, דואגת לאביה אחרי משבר רגעי אך מספר שעות לאחר מכן, "נצפית" מנסה לחנוק אותו בשנתו), חפצים בבית שנעלמים פתאום (שאפו גם לצוות התפאורה) - שמובילים אותו לשאול, בדיוק כמו אנתוני, "האם זה זיכרוני שבוגד בי, או שמשהו כאן מסריח?". בצורה זו, צולחים צמד הכותבים את המשימה הקשה של עיבוד מחזה לסרט, ובוחרים בלהשתמש במבעים הקולנועיים - עריכה, תפאורה וכו' - כדי להבדיל את התוצר שלהם ממחזות מוסרטים אחרים (השנה ראתה כמה מאלו, כדוגמת "הבלוז של מא רייני" ו-"הנערים בחבורה").

אך כל החזית הויזואלית והאימרה שהסרט בא להגיד היו נופלים ברגע לולא תצוגות המשחק המרשימות כאן - הן של אנתוני הופקינס בתפקיד הראשי, והן של אוליביה קולמן בתפקיד בתו. אן בילסון מעיתון "הגארדיאן" דירגה החודש את הופעתו של הופקינס בן ה-83 כ-"הופעתו הקולנועית הטובה ביותר" בקריירה שמתפרשת על פני שישה עשורים - ייתכן וזו הגזמה, אך "האב" הוא עדיין בין חמשת תצוגות המשחק הטובות ביותר שהופקינס הביא למסך הגדול. בקלילות רבה וללא מאמץ, עובר הופקינס את כל שלבי הקבלה - או אי-קבלה - איתנו הקהל: משמחה ופלירטוט עם המטפלת החדשה שלו לורה (אימוגן פוטס בתפקיד חינני), כעס וחזרה על דברים שנראים לו כאמת מוכחת ועד כאב אמיתי ויגון על הכיוון הלא ברור שחייו צועדים אליו. אולי הופקינס משדר כאן קצת מחששותיו שלו על הכניסה לגילאי הזקנה המתקדמים, אך בין כה וכה - הבעת מנעד כה רחב של רגשות מבלי תחושת זיוף אחת היא לא דבר של מה בכך. לכן, פקחו את עיניכם בטקס האוסקר הקרב - ייתכן שהופקינס יוסיף לעצמו אוסקר שני לחפציו לאחר ההפתעה בשבוע שעבר בטקס ה-"BAFTA" (הופקינס היה כה בטוח שיפסיד עד שההודעה הותירה אותו המום בעודו מצייר בשקט בדירתו). בכל הנוגע לקולמן - שחקנית מעוטרת ולא בכדי, שתופסת כל פרוייקט שהיא עושה בקרביים ומוציאה ממנו תמיד רגש חנוק - אין שוני כאן, אך אין היא נדחקת לעמדת השחקנית התומכת בקלות, אלא מניעה את הסיפור ורוצה לשמש כגוף היציב ביותר בחייו של אביה, במיוחד שהכל מתפרק סביבה וסביבו. ראוי לציין גם את הופעות האורח של רופוס סוול ("המלט", "גברת מייזל המופלאה"), מארק גאטיס ("דוקטור הו", "שרלוק"), אוליביה וויליאמס ("החוש השישי", "המרוץ לצמרת של מקס פישר") ואימוגן פוטס ("28 שבועות אחרי") שמסייעים לשמור על אווירת החוסר ודאות אך לא מפריזים בדמיון או ב-"קאמפיות" של התפקיד. 

לסיכום, "האב" הוא אכן סרט מאוד לא "אוסקר-י", ואולי זה אומר משהו על ההתקדמות של הטקס לכיוונים יותר מעניינים - אך זה אומר קודם משהו על עצמנו: מחלות ומקרים שבעבר נתפסו אצלנו בתור טאבו וסיבה לבושה, נתפסות היום כאמת מרה שעלינו להשלים איתה, ובראש ובראשונה לדאוג לאלו שנמצאים בפתחה (בדומה למה שניסה לעשות סרט הדוקו הנפלא "דיק ג'ונסון מת"). בעוד ממוצע הגילאים בעולם עולה, מחלות הזקנה ימשיכו להיות נפוצות יותר ויותר. זלר והמפטון מראים לנו - בדרכם הייחודית - מה היא החשיבות של מודעות למחלות אלו בטרם עת, ושואלים אותנו בתמורה: "עד כמה אנחנו מנווטים את גורלנו באמת?"