זהו, עונת הפרסים הארוכה בתבל והטקס המצופה - והאנונימי באותה מידה - עברו חלפו להם, ואנו נותרים לשאול: האם הוא היה צפוי ומשעמם מידי? האם הוא הרגיש כמו פרס אופיר רק באולם גדול יותר ועם גלן קלוז (שהפסידה גם הפעם, אגב - די בצדק)? או האם הוא תפס אותנו לא מוכנים כלל? התשובה היא - הכל מהכל.
טקס האוסקר ה-93 שנערך בליל אמש אמנם עמד בהבטחותיו, והעניק לקלואי ז'או את פרס הבמאי ופרס הסרט הטוב ביותר - מה שהפך את הבמאית האמריקאית ממוצא סיני בת ה-39 לאישה הלא-לבנה הראשונה שזוכה בפרס והאישה השנייה בסך הכל שזוכה אי פעם בפרס (הראשונה הייתה קת'רין ביגלו ב-2009, שסעדה לאחרונה עם ז'או - לדבריה - והרגיעה אותה בטרום הטקס הגדול). אבל הפרס הגדול, היוקרתי והחשוב של הסרט הטוב ביותר לא נשמר לרגע האחרון - במהלך די מוזר, פרס השחקן הראשי הוגש בסוף הערב, ולא הלך לצ'אדוויק בוזמן המנוח כמצופה - אלא לשחקן הוולשי בן ה-83, אנתוני הופקינס. הופקינס, שהפך בן רגע לשחקן המבוגר ביותר שזוכה בפרס המשחק, לא נכח בטקס ולכן לא נשא נאום תודה (השחקן שחרר מאוחר יותר סרטון מצולם מביתו בווילס בו הוא מודה על זכייתו, מתוודה על הפתעתו הרבה ומוקיר את פועלו של בוזמן - שגם הוא היה בטוח בניצחונו), ולכן נוצר רגע מועט של מבוכה, כשהטרחן והשחקן חואקין פיניקס שהגיש את הפרס אמר כי "האקדמיה מקבלת בשמחה את הפרס בשמו של הופקינס", עזב את הבמה והטקס נגמר.
וזהו אולי הווייב שעבר לאורך כל הטקס - מפיקיו, ובראשם הבמאי המוכשר סטיבן סודרברג, הבטיחו יותר "סרט" מאשר "טקס", ואכן - קיבלנו סרט, אבל פחות סרט הווליודי ויותר סרט לינצ'יאני (ע"ש דיויד לינץ' כמובן). בזה אין שום רע, אבל זו הרגשה מעט מוזרה שמגישים מדברים אל המצלמה ולא אל הקהל, המצלמה יורדת מתקרת החדר עד לתחתיתו, ופרנסס מקדורמנד מייללת על הבמה. טוב, הדבר האחרון די הגיוני. אבל מלבד זכייתה של מקדורמנד בפרס השחקנית הראשית (הגניבה הבלתי נסלחת מקארי מוליגאן - אל תעמידו אנשים סתם, האקדמיה) והפיכתה לאישה הרביעית בסך הכל שזוכה ב-3 פרסי משחק בתולדות הטקס (אחרי קת'רין הפבורן - שלה שיא בלתי ניתן לשבירה של 4 פרסים - מריל סטריפ ו-אינגריד ברגמן; זכייתה של מקדורמנד כמפיקה בפרס הסרט הטוב ביותר הפך אותה לאדם החמישי בלבד שברשותו פרס על הפקה ומשחק, ולאישה הראשונה שעשתה זאת כלל), מרבית הימוריי וניחושיי (עליהם אתם יכולים לקרוא כאן) הלכו כצפוי: דניאל קאלויה זכה בפרס שחקן המשנה על תפקידו המצויין ב-"יהודה והמשיח השחור" והקדיש את הפרס לדמות שגילם - פרד המפטון - ש-"שינה את חייו מהקצה אל הקצה", לדבריו; יון יו-ג'ונג הפכה לאישה הקוריאנית הראשונה שזכתה בטקס כאשר זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר (היא בחרה להתעסק, כצפוי מאישה כזו מדהימה וחמודה, במפגש הראשון שלה עם בראד פיט, שהגיש לה את הפרס ועל הדרך הפיק את הסרט עליו זכתה - "מינארי"); אמרלד פנל ו-פלוריאן זלר זכו בפרסי התסריט המקורי והתסריט המעובד על "Promising Young Woman" ו-"האב" (בהתאמה) - ולא יכלו להסתיר את התרגשותם (פנל הקדישה את נאומה ללא אחר מזאק מוריס, כוכב "הצלצול הגואל", לו רשמה את נאום האוסקר המקורי שלה כשהייתה בת 10); צוות "נשמה" - שבאמת מלא נשמה - זכה בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר (במאי הסרט פיט דוקטר, לו זה הפרס השלישי בקטגורייה - אחרי "Up" ו-"הקול בראש" - הפך לאדם הראשון לעשות זאת ) ובפסקול הטוב ביותר (ג'ון בטיסט, טרנט רזנור ואטיקוס רוס - לשניים האחרונים זהו האוסקר השני), מה שהופך סיידקיק לייט נייט מעולה (בטיסט לסטיבן קולבר) לזוכה אוסקר מדופלם; הפקת "Sound of Metal" קיבלה שני פרסים מוצדקים במיוחד - פרס הסאונד (שהוענק להם ע"י כוכב הסרט, ריז אחמד) ופרס העריכה הטובה ביותר, שנחטף ברגע האחרון מידיהם של הצוות המתחרה ב-"משפט השבעה משיקגו"; "מאנק" עשה קצת שרירים עם זכיות מוצדקות גם כן בפרסי עיצוב התפאורה והצילום (ל-DP אריק מסרשמידט); הבמאי הדני תומאס ויטנברג - שהיה מועמד גם בקטגוריית הבמאי - ריגש בנאום זכייתו בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר על "עוד סיבוב" כשסיפר על מות בתו בת ה-19 בתאונה כשהחל לצלם את הסרט הנ"ל; צוות האיפור ב-"הבלוז של מא רייני" - סרחיו לופז-ריביירה, מיה ניל וג'מיקה ווילסון (מעצבת השיער האישית של ויולה דייויס, כוכבת הסרט) - עשה היסטוריה כשזכה בפרס המתאים והפך לצוות השחור (ניל ו-ווילסון) הראשון שעושה זאת (לכך נוספה זכייה היסטורית נוספת בפרס עיצוב התלבושות עבור אן רות' בת ה-89); פרסי הסרט הדוקומנטרי הקצר וסרט האנימציה הקצר הלכו ל-"Colette" (בהפקת עיתון "הגארדיאן" וחברת משחקי המחשב "אוקולוס" - הפעם הראשונה שחברה מסוג זה מועמדת או מנצחת בטקס) ול-"If Anything Happens I Love You" (בהתאמה), שהקדישו את פרסיהם לשינוי הממשמש ובא ("Colette" לניצולי השואה ו-"If Anything Happens I Love You" לניצולי אירועי ירי המוני); והזמרת המוכשרת H.E.R, שהפתיעה עם זכייתה בפרס השיר הטוב ביותר (שרבים - כולל אני - חשבו שיילך ללזלי אודום-ג'וניור על "Speak Now" מ-"לילה אחד במיאמי") על שירה הפאנקי "Fight for You" מ-"יהודה והמשיח השחור".
אבל לצד הפתעות ושמירה על הציפיות, הגיעו לא מעט אכזבות: "אמה.", "הזהב של נורמן", "לילה אחד במיאמי", "סרט המשך בוראט" ו-"משפט השבעה משיקגו" יצאו בידיים ריקות - במקרה של האחרון, לתדהמת כולם ונטפליקס בפרט. "משפט השבעה משיקגו" הועמד בשש קטגוריות (כולל פרס התסריט המקורי ופרס הסרט הטוב ביותר), "הבלוז של מא רייני" בחמש ו-"מאנק" בעשר - כך נטפליקס, מפיצת הסרטים, שעמדה בראש טבלת המועמדויות, מצאה את עצמה בסוף הערב עם 7 ניצחונות בלבד. הניצחונות הבטוחים - כולל ניצחונו הצפוי של צ'אדוויק בוזמן בקטגוריית השחקן הראשי - חמקו לנטפליקס מבעד לאצבעות. אחרי עשר המועמדויות של "האירי" של מרטין סקורסזה בשנה שעברה, ואפס הניצחונות בטקס עצמו - האם חברי האקדמיה אוהבים להתל ב-"נטפליקס"? אין תשובה חד משמעית לכך, אבל אין ספק שהיריבות בין השניים רק תמשיך. כמו כן, הסרט הדוקומנטרי "Time" המצויין והסרט הקצר הישראלי "עין לבנה" המצויין לא פחות הפסידו (אם כצפוי) בקטגוריות הייעודיות שלהן - הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר והסרט הקצר הטוב ביותר - ל-"מורתי התמנונית" (הנחות יותר, אין ספק) ול-"זרים מוחלטים". אולי הפצה בנטפליקס בכל זאת עובדת.
לסיום, טקס האוסקר ה-93 הוא לא אבן בוחן לההיסטוריה הארוכה והמסועפת של הטקס - הוא הגיע בשנה נטולת בלוקבאסטרים, הבליט את סרטי האינדי הקטנים (אלו שבשנה רגילה היו מתלוננים על ההתעלמות המוחלטת מהם) ועשה כבוד ליוצרים מדהימים בגוונים שונים. עם זאת, חוסר נכונתו ללכת עד הסוף עם רוח השינוי - לראייה, זכייתם של מקדורמנד והופקינס בפרסי המשחק הראשיים - מסמלת מגמה מאוד "אוסקרית", וחבל. אם דבר אחד בטוח הוא שכולנו ניילל בשמחה כמו פרנסס מקדורמנד שנוכל לצפות בסרטי הטקס הבא באולם הקולנוע יחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה