רימייקים של דיסני - מה עושים איתכם? הפאזה שאופפת את התאגיד הגדול בעולם בעשור האחרון היא - מלבד להרוויח בוכטות על 5 סרטים של מארוול/לוקסאפילם+דיסנילנד+מרצ'נדייז+סטרימינג כל שנה - לחדש כמעט כל סרט אנימציה אייקוני שהוציאה במאה הקודמת. התוצאות הן כדקלמן - סרטים שניסו משהו אחר אך הסתיימו כחביבים ותו לא ("דמבו", "אליס בארץ הפלאות: מבעד למראה"), סרטים שנראים כהחלטות משוכתבות מלמעלה ("סינדרלה", "מולאן") וסרטים שהם העתק מוחלט של קודמיהם המצויירים, רק חסרי כל שבריר חינניות ("היפה והחיה", "מלך האריות"). רק שניים (שלוש, אם מחשיבים את "כריסטופר רובין" כרימייק למשהו) צלחו את מבחן הזמן - "הדרקון של אליוט" ("Pete's Dragon"), שניתן לבמאי הייחודי דיויד לאורי ("סיפור רפאים") שבתורו לקח בסיס די נשכח ומיושן (הסרט המקורי מ-1977) והמציא אותו מחדש; ו-"ספר הג'ונגל", שבו האובססיה של ג'ון פאברו לחיות ממוחשבות הפיחה חיים מחודשים בעיבוד די מפוזר במקור לספרו של רודיארד קיפלינג. כעת, אפשר להכריז בחגיגיות על (כמעט) מנצח בתחרות - זהו "קרואלה" ("Cruella"), סרטו החדש של קרייג גילספי ("אני, טוניה"; "לארס והבחורה האמיתית"; "פאם וטומי" הממשמש ובא) - שעלה הסופ"ש לשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" ובבתי הקולנוע בארה"ב במקביל ויעלה אצלנו לאקרנים ב-3.6 - על התחלתה של הארכי-נבלית קרואלה דה-ויל, שהופיעה לראשונה לפני 65 שנים בספרה של דודי סמית', "101 דלמטים", ולפני 60 שנה בדיוק בסרט המצוייר "על כלבים וגנבים"/"101 כלבים דלמטיים". לפני 25 שנה חבשה לראשה גלן קלוז פאה לבנה ונכנסיה לעקביה של דה-ויל ברימייק הראשון לסרט המונפש (הסרט קיבל המשך בשנת 2000 - "102 כלבים דלמטיים"), וכעת היא ניגשת לעמדת המפיקה - אולי הדבר היחיד הטוב שהיא עשתה מזה שנים - כשאמה סטון הופכת לאויבת הכלבים הנודעת. אבל איך דווקא סרט שאף אחד לא ביקש, ועל סיפור חייה של דמות לא אהובה בעליל - אדם רזה כמו שלד שרוצה לפשוט את עורם של כלבים - הופך לסרט מעולה? הפרטים בהמשך.
אולי הדבר הנכון ביותר שעושה "קרואלה" הוא לנתק כמה שיותר את העלילה שגילספי והכותבים דנה פוקס ("כמה רומנטי") וטוני מקנמרה ("המועדפת" - עוד אמה סטון באיפור ומבטא בריטי) רוצים לספר מה-IP עליה היא מבוססת. כלומר - מלבד חצי השעה האחרונה וכמה קריצות לחובבי דיסני לאורך הסרט - "קרואלה" מתפקד ומסתיים כסרט נפרד, לא כסיפור רקע לאותה הדמות הנבזית שאנו מכירים. למרות שלטענת מבקרים מסוימים, סצינת הקרדיטים קושרת את הסרט קשר בלתי פתיר למורשת הדמות של דיסני (אעסוק בכך בהמשך), "קרואלה" הולכת בדרך דומה הרבה יותר ל-"ג'וקר" (בהוויותו כסיפור מקביל למיתולוגיה של באטמן, לא בדמיון באיכות - אין כאן את חואקין פיניקס רוקד בשירותים ברוך השם) מאשר רימייקים אחרים של דיסני, שניסו בכל כוחם להישאר "רלוונטיים" ולתקן את עוולות העבר הלא-פוליטקלי-קורקט של קודמיהם בעודם נותנים תשובות לאלמנטים קטנים וחסרי חשיבות מאותו המקור (לדוגמה, למה למליפיסנט קוראים ככה - מאוד חשוב). שלא תטעו, גם "קרואלה" חוטא ביציאות מהסוג הזה, אך האווירה הנועזת שלו - והריחוק הכללי שלו מהחומר המקורי - עובדים כאן ובגדול.
כך קרואלה דה-ויל הופכת לאסטלה, ילדה שנולדה מיוחדת ושונה - עם שיער שחור-לבן וצד רשעי שאמה מכנה (הפלא ופלא) "קרואלה", ומבקשת מילדתה בכל לשון של בקשה להדחיק אותו. כשאמה האהובה נהרגת בתאונה נוראית, אסטלה הגלמודה מתגלגלת לה ללונדון ופוגשת בצמד יתומים נוכלים - ג'ספר (ג'ואל פריי, "יסטרדיי") והוראס (פול וולטר-האוזר - לא קשור לצביקה האוזר - "ריצ'ארד ג'ול", "הזהב של נורמן"). הצמד הופך למשפחתה החדשה ואסטלה הופכת לגנבת מומחית. כשג'ספר והוראס מבינים שמקומה של אסטלה הוא לא כפושעת רקק, הם מסדרים לה עבודה בבית חלומותיה - הכולבו "ליברטי" - שם בדרך לא דרך פוגשת הצעירה באלילתה "הברונית" (אמה תומפסון), מעצבת האופנה הנודעת בעולם. הברונית הסוציופתית מגייסת במהרה את אסטלה לעבודה לצידה כשזו מגלה את כישרון העיצוב הייחודי שלה, אך גם מעוררת - בלא ידיעתה - את הצד הנבזי שלה. כמו שאתם מבינים, הקשר בין הסיפור הנ"ל לבין "101 כלבים דלמטיים" נדמה מקרי בהחלט - אדרבא, לרגעים נראה ששתי האמות (לא עמות, חס וחלילה) פשוט אוהבות נורא את "השטן לובשת פראדה" והחליטו לצלם אותו מחדש עם כמה כלבים. ואולי זה העניין בהפקת הסרט הזה- הוא לא מרגיש ציני לרגע, אלא מרגיש כיציר אהבה אמיתי (לאורך כל אורכו המוגזם של שעתיים ועשרה) של כמה אנשים שאוהבים סרטי שוד, הרפתקה, אופנה, סיקסטיז וסבנטיז ומוזיקה טובה.
ואם הזכרנו מוזיקה טובה ואופנה - חלק מה-"פיל גוד" המדהים שנוצר כאן הוא תודות לפסקול שמורכב משירים לא-מקוריים (כלומר, לא פסקול מקורי שנכתב במיוחד לסרט; עם זאת, ראוי לציין את עבודתו ניקולס בריטל על הפסקול המקורי המתגלגל ואת להקת "פלורנס אנד דה מאשין" על שירם החדש שחותם את הסרט) של האמנים והלהקות הטובות ביותר של שני העשורים הללו, והאהבה האמיתית ל-"הוט קוטור", שנובע בעיקר מעבודתן של שתי נשים מוכשרות במיוחד - ג'ני בוון (זוכה כפולה באוסקר ומועמדת 10 פעמים לפרס הנכסף בעברה) על עיצוב התלבושות וסוזן ג'ייקובס, שהייתה אחראית - יחד עם במאי הסרט קרייג גילספי (הבמאי נהג להשמיע את השירים שבחר בסט הצילומים, לדבריו) - לבחירת השירים בסרט. כך, כשקרואלה מנסה להתעלות על הברונית בחדשנות עיצוביהן, כל עיצוב מעתיק גם את נשמת הצופה; כשהברונית נחשפת לעיני הקהל בפעם הראשונה, שירם של "הדלתות" "Five to One" מתנגן ברקע, ועובר במהירות ל-"Time of the Season" של "הזומביס" - וכך, שיר רודף שיר, עשור רודף עשור, באיזה מן מישמש של סטייל וסגנונות (מרוק פסיכדלי לגלאם רוק לפאנק לניו ווייב) - ובעיקר גורמת לקהל להיכנס יותר ויותר לאווירה הסוחפת של הסרט, כזו שאי אפשר להתעלם ממנה. אני תפסתי את הפסקול המתמשך כמעין כלי תסריטאי, שבא לתאר התפתחות או מרדנות כנגד דור אחר (ווייב שמלווה את כל הסרט), כשם שסקורסזה השתמש באלמנט דומה ב-"החבר'ה הטובים" (1990) וב-"קזינו" (1995) כדי ללוות את הקריינות של ריי ליוטה/רוברט דה-נירו. גם כאן אמה סטון מספקת קריינות לפרקים, ויש שיגידו שמדובר בשימוש מופרז של אקספוזיציה (קריינות על גבי מוזיקה), וביקורת כזו - שנשמעה מצד כמה מבקרים - וזו הטוענת כי המוזיקה הלא-פוסקת מסיחה במעט מהמתרחש על המסך הגיונית ולפעמים מעט נכונה, אך אי אפשר להתכחש לתחושה הנועזת שהיא מעניקה לסרט (יחד עם עיצוב התלבושות), במיוחד כשמדובר בתאגיד הענק הקפיטליסטי בעולם, שמחשב כל צעד שלו חמש שנים קדימה. לכן, כשמבקר מקומי (לא אזכיר את שמו - אתם תבינו לבד) קרא לבחירות המוזיקליות בסרט "נדושות ומעייפות" ומורכבות מ-"הלהיטים הכי שחוקים של אותה התקופה", אי אפשר שלא לתהות איזה חומר קלוקל לקח אותו המבקר כשראה את הסרט - כן, "להיטים שחוקים", הרי אין ילד שלא מזמזם בדרך לבית הספר את "Whisper Whisper" של "הבי ג'יז" מאלבום הקונספט "Odessa" מ-1969 אודות ספינה טרופה, נכון? או זוג שנכנס לחופה עם "הלהיט העצום" "Bloody Well Right" של להקת "סופרטראמפ" מימי הפרוג-רוק שלה - מי אתם שלא עושים את זה?? בקיצור, ישנם סחים שם שאוהבים להאזין לפני השינה לגרסה של עומר אדם ונועה קירל ל-"התקווה" כנראה. אל תיתנו להם להרוס לכם את החוויה לשמוע את הפסקול הקולנועי הטוב ביותר של השנה, שאולי רק סרטו הקרב של אדגר רייט - אדם שמבין דבר או שניים בבחירות מוזיקליות - "Last Night in Soho" יאתגר באוקטובר הקרוב.
עוד דבר שעובד בגדול ב-"קרואלה" הוא המחוייבות הגדולה של שתי השחקניות הראשיות - אמה סטון ואמה תומפסון - לדמויות הקמפיות שהן מגלמות. שתי האמות מצליחות לנצל כל פיסת דיאלוג עד לשנייה האחרונה ועדיין לעורר רגש - הזדהות או סלידה - ברגעים המכריעים. אמה סטון ממשיכה להראות כי הקריירה שלה ממש לא נגמרה בפסלון האוסקר הנכסף שקיבלה לפני 4 שנים ושהמסלול לא מותווה רק לכיוון אחד - ואילו אמה תומפסון, שהגיעה לשלב בקריירה של שחקנית מזדקנת שמלוהקת לתפקידים די דומים (ב-"לייט נייט", בה כיכבה לצד מינדי קאלינג, גילמה תומפסון דמות אמנם נבזית פחות אך דומה במעט לברונית), לומדת להינות מאוד מהמצב הלא אידיאלי ומכריחה את הקהל לא לשכוח אותה. אך כאן נכנסת מעין בעיה - לא בנושא של תומפסון, אלא דווקא סטון ואסטלה/קרואלה: למה עלינו להזדהות עם דמות רשעית לחלוטין, שמונעת ממניעים אנוכיים ופוגעת בחפים מפשע? זו שאלה שנשמעה מלא מעט ממבקרי הסרט. התשובה היא פשוטה - אם אנחנו מנסים בכל כוח לתקן את עוולות העבר, ולהראות שהעולם שונה משהיה לפני 40, 50 או 60 שנה, לא תיתכן נקודת מבט אחרת על מה הוא טוב ומה הוא רע? שמירת הסטטוס הקוו הדיכוטומי, לפיו כל נבל הוא רק "השטן בעצמו" והגיבור זך כשלג, היא החטא הגדול ביותר שאנו יכולים להעניק לדורות הבאים - יותר מייצוג לא שיוויוני, משיר מיושן או בדיחה פוגענית. אם ביום-יום אנחנו נוכחים לראות יותר ויותר הקצנה בשיח החברתי, הפוליטי, המדיני (בארץ ובעולם), שמסווג קבוצה אחת כ-"מוקצית" והשנייה כשולטת, לא נרצה לפחות להראות שאפשר אחרת באמצעי התרבות שלנו? ואם כבר בתרבות, למה לא ללכת על אמצעי הגישה הרחב ביותר? סרט לכל המשפחה על דמות מוכרת שמשנה את דרכיה - זה מה ש-"קרואלה" בא לעשות, וככזה - ראוי להוריד את הכובע בפניו.
לסיכום, "קרואלה" הוא הכל חוץ מרימייק של דיסני - ואם המחמאה הזו לא מספיקה, הוא בעיקר נועז, משונה, קודר, מגוון, מסוגנן וכיפי. נכון, הוא רחוק מלהיות מאסטרפיס (על אוסקר - שלא בקטגוריות העיצוב והתפאורה - אין מה לדבר כרגע כמובן, למרות שכל סרט שכולל את "Boys Keep Swinging" של דיויד בואי ראוי לפרס מבחינתי), אבל עבור הציפיות הנמוכות שבנו עבורו - מבית ומבחוץ - הוא האכיל את כולם בגדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה