נגמר באחת: "הארטיסט"

שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021 (או שמא שכחו ממנו). החמישי בסדרה הוא "הארטיסט"("The Artist") מ-2011, שהחזיר למסך הגדול האילם, אבל לא רק כגימיק, אלא כדרך העברת מסרים רלוונטיים.

 "אה, זה בשחור לבן?", זו שאלה (שלרוב מלווה בקול מאוכזב) ששומעים אנשים רבים מחבריהם לאחר שהמליצו להם על סרט קלאסי, טרום עידן הצבע. אם הסרט הוא גם – חס וחלילה – אילם, ההיענות לצפייה בו תהיה אפילו עוד יותר קטנה בימינו אנו. כיום, הרבה אחרי תקופות האנטי-מחיקון וה-"טכניקולור", הצבעוניות והדיאלוג הם חלק כה הכרחי מהוויית הקולנוע – ולרבות מלימודי הקולנוע – שקל מאוד לשכוח שלפני קרוב ל-90 שנה בלבד, המחשבה על סרט "מודרני" (עם קול וצבע) הייתה מתפרשת כהתאבדות עסקית. עם זאת, קסמם של הסרטים האילמים ויוצריהם – מפריץ לאנג ועד באסטר קיטון – עדיין נמצא בליבם של רבים ממעריצי הקולנוע, ועל אחת כמה וכמה, יוצרי הקולנוע. כזה היה הבמאי הצרפתי מישל הזנוויציוס, שחלם ליצור סרט אילם שלם במשך שנים רבות. רק לאחר הצלחתם הכלכלית והביקורתית של סרטי הפרודיה שלו על "ג'יימס בונד" – "סוכן חשאי 117: קהיר, רשת מרגלים" (2006) ו-"המרגל האבוד בריו דה ז'ניירו" (2009) – החלו אולפני ההפקה הצרפתיים להתעניין ברעיון הלא אטרקטיבי במיוחד של הזנוויציוס. לאחר חודשי מחקר, כתיבה והפקה, הגיח לאוויר העולם  - בדיוק לפני 10 שנים - "הארטיסט" ("The Artist"), בכיכובם של שניים מכוכביו הותיקים של הבמאי – ז'אן דוז'רדן וברניס ביז'ו, אשתו של הזנוויציוס. לא לקח זמן רב לסרט הקטן הזה והלא מודרני במיוחד להפוך לדבר החם ביותר של שנת  2011 ולשובר שיאים של ממש: אחרי שכיכב בראש רשימות ה-"Top 10" השנתיות של גדולי המבקרים בעולם, החל "הארטיסט" את מסע הניצחון שלו – ראשית בפסטיבל קאן, שם דוז'רדן זכה בפרס השחקן הטוב ביותר; עצר בטקסי "גלובוס הזהב" (שמאז הספיק לצאת מהאופנה) וב-"BAFTA" הבריטי, שם הפך למוביל מספר המועמדויות וזכה ב-3 (מתוך 6) וב-7 (מתוך 12) קטגוריות (כולל "הגדולות" – הסרט, השחקן, הבמאי והתסריט), בהתאמה; הגיע לביקור ביתי בפרסי "הסזאר" הצרפתיים עם 6 זכיות מתוך 10 מועמדויות; ולבסוף קינח בטקס הגדול ביותר – פרסי האוסקר – עם הפרסים הגדולים ביותר – הסרט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר. זכיות אלו לא עשו רק היסטוריית אוסקר (כדוגמת הסרט הצרפתי הראשון שזכה בפרס, שחקן הצרפתי הראשון שזכה, הסרט בשחור-לבן הראשון שזכה מאז "הדירה" של בילי ווילדר ב-1960 והאילם הראשון מאז הזוכה הראשון אי פעם בפרס – "כנפיים" ב-1927), אלא הפכו את סרטו של הזנוויציוס לסרט המעוטר ביותר בתולדות ההיסטוריה הקולנועית העשירה של צרפת. אבל אחרי שכל עננת התהילה פגה – בדיוק כמו בסרט – מה מצב "הארטיסט" עשר שנים אחרי?

ראשית, בואו נתחיל בתקציר הסרט: ג'ורג' ולנטין (דוז'רדן) הוא כוכב גדול בהוליווד האילמת של שנת 1927. על המסך הגדול הוא מתמודד עם מדענים סובייטים מרושעים לצידו של כלבו הנאמן ג'ק (אוגי הכלב), אך בחייו האמיתיים הוא שחקן הולל, שנאלץ להתמודד עם הערותיהם המתמשכות של אשתו דוריס (פנלופי אן-מילר, "התעוררות"), שותפתו המעיקה למקצוע קונסטנס (מיסי פייל, "צ'ארלי בממלכת השוקולד") והמפיק רב העוצמה אל זימר (ג'ון גודמן). היתקלות מקרית במעריצה צעירה ושחקנית מתחילה בשם פפי מילר (ביז'ו) והופעת ההמצאה החדשה בשם "הסאונד" מובילה את ולנטין המנוסה לערער ברגשותיו לאשתו ובמקומו בהוליווד. דעיכת כוכבו של ולנטין מתרחשת במקביל לעלייתה המטאורית של מילר לכוכבות, ואנו מתלווים לצמד המנוגד במשך חמש שנים, בהם הוליווד משתנה מן הקצה אל הקצה. 

הזנוויציוס נכנס לעומק הקורה בכל הנוגע לסרטים אילמים, ונתן להשפעות עבר לעצב את סרטו במספר אופנים: ראשית, כשהתלבט באיזה ז'אנר למקם את סרטו – קומדיה או דרמה – בחר הבמאי דווקא באופציה השנייה, כי סבר שהמלודרמות מאותה התקופה (לדוגמה, "מטרופוליס") עומדות טוב יותר במבחן הזמן מאשר יריבותיהן הקומיות, למרות שהן האסוסיאציות הראשונות שעולות לראשנו כשאנו חושבים על סרטים אילמים (עם זאת, השראתו הגדולה ביותר של הזנוויציוס בכתיבת התסריט הייתה דווקא הסרט הקומי של קינג וידור מ-1928, "Show People"). כדי להראות את שתי קצוות תקופה אקוטית זו בתולדות הקולנוע, הזנוויציוס בחר גם בכוכבי קולנוע אילם מוכרים – בייחוד דאגלס פיירבאנקס (אחד משחקני סרטי ההרפתקאות הגדולים ביותר של התקופה, שכוכבו דעך עם כניסת הסאונד, ה-"Talkies") ומרי פיקפורד (ביתה המקורי היה אחד ממספר מיקומי הצילום הקלאסיים שבהם הבמאי בחר לצלם) – כשעיצב את דמויותיהן של ג'ורג' ולנטין ופפי מילר. תוסיפו לכך את העובדה שהבמאי הצרפתי בחר להשמיע מוזיקה קלאסית על סט הצילומים, כפי שנהגו נגנים חיים לעשות באולם הקולנוע כשהוקרנו סרטים אילמים, וכך הופך "הארטיסט" למחווה אמיתית לשיטת יצירת סרטים שנעלמה מהעולם.

עם זאת, התהילה הגדולה שהביאה לו טקס האוסקר יכולה לסמן אותו כ-"סרט אווירה" – ולשייך אותו למגמה הגודלת של סרטי "הוליווד על הוליווד" – אך אין בכך לחשוב ש-"הארטיסט" הוא גימיק ותו לא. להפך, "הארטיסט" עובד במספר רבדים: ראשית, כסרט "מטה" (Meta), שמשתמש בז'אנר תקופתי כדי לתאר את אירועי התקופה מאחורי הז'אנר – כלומר, סרט אילם לכל דבר ועניין, שנראה כאילו יצא מ-1926, שמתאר את מותו של אותו הז'אנר השולט בתקופה זו. שנית, כשיר קינה עלילתי ותעשייתי – מצד אחד, סיפור ה-"כוכב הנולד" הקלאסי על עליית הפופולריות של הכוכבת מול ירידת זו של הכוכב; ומצד שני, הספד לתעשייה שנעלמת ברגע, והתמימות שלקחה איתה ולא תחזור שוב לעולם. כסרט שכזה, שמתפקד בכמה אופנים שונים, הוא "מאלץ" את שחקניו לשחק גם כסטריאוטיפ השחקן האילם הקלאסי – הבעות פנים מודגשות, משחק קומי מוגבר של הגוף – וגם כשחקנים דרמטיים לכל דבר, משל היו בסרט ביוגרפי אודות חייו של כוכב עבר. למזל הסרט ולמזלנו, דז'ורדן וביז'ו מבצעים זאת כמעט ללא מאמץ נראה לעין, ומשלימים את החוויה הכוללת שהיא "הארטיסט".

ומה לגבי האנשים שמאחורי הסרט שעוסק באנשים שמאחורי הסרטים? מה איתם היום? דז'ורדן הפך לכוכב בינלאומי, שעבד בפרוייקטים מ-"קצין ומרגל" של רומן פולנסקי ועד הלהיט הצרפתי מנטפליקס, "10 אחוז"; ביז'ו והזנוויציוס אמנם ממשיכים לעבוד, אך מבחינה ציבורית נדמה ש-"ירדו למחתרת" (מעניין גם ההקשר של היום שלאחר הזכייה הגדולה, ואיך היא משפיעה על היוצר – אבל זה לפעם אחרת), לאחר עוד פרודיית ריגול וביוגרפיה מעט כושלת אודות ז'אן לוק גודאר; והכלב אוגי, שגונב את ההצגה בלא מעט מהסצנות, הלך לעולמו לפני כשש שנים. עדיין, "הארטיסט" היא קפסולת זמן אך גם בחינה מחודשת של הקולנוע – הסתכלות מלבבת על העבר, אך פקפוק בתעשייה שמשתנה תמיד מתחת לרגליך.