1969 היא שנת השינויים בעולם המערבי, ובאמריקה בפרט - האדם הראשון על הירח; ריצ'רד ניקסון נכנס לתפקידו כאחד מהנשיאים המפלגים בתולדות ארה"ב; ההפגנות נגד מלחמת ויטנאם בשיאן; המהפכה ההיפית שולטת ופסטיבל "וודסטוק" שם את חותמו על תעשיית המוזיקה לעד. אז איך בדיוק באותם ימים של הפסטיבל הנ"ל, במרחק קילומטרים ספורים משם, התקיים אירוע תרבותי עצום בחשיבותו אך כל זכר לו נעלם בתהומות הנשייה? כאן נכנס המוזיקאי והראפר אמיר תומפסון, או בשמו האחר והמוכר יותר "קווסטלאב", שלהקתו "The Roots" משמשת כלהקת הבית של ה-"טונייט שואו" עם ג'ימי פאלון קרוב לעשור. תומפסון, מעריץ מוזיקה מושבע, פגש יום אחד באוצר בלום: תיעוד מלא של שישה שבועות רצופים - בקיץ 1969 - בפארק "הר מוריס" בהארלם שבניו-יורק, שם הופיעו בזה אחר זה - לכ-300,000 צופים חיים - סטיבי וונדר, נינה סימון, בי.בי. קינג, "סליי אנד דה פמילי סטון", "המימד החמישי" ועוד ועוד באירוע העונה לשם "פסטיבל התרבות בהארלם" ("Harlem Cultural Festival"). עם זאת, כשהצלם האל טולצ'ין, שתיעד את האירוע, ניסה לשווק את מה שתפס לגופי המדיה השונים, התשובה לא הייתה כה חיובית. "כולם התרכזו בוודסטוק", אמר לימים טולצ'ין, "אף אחד לא רצה לשמוע על פסטיבל שחור בהארלם". כך, שכבו להן 40 שעות התיעוד במחסנים מעופשים עד ל-20 השנה האחרונות, בהן מספר גופים ואנשים ניסו בקדחתנות להרים את הפרוייקט לאוויר. לבסוף, היה זה תומפסון שקיבל את ההזדמנות לחגוג את בכורת הבימוי שלו עם התיעוד ב-"קיץ של נשמה" "( Summer of Soul (...Or, When the Revolution Could Not Be Televised))", שעלה לראשונה בפסטיבל "סאנדנס" בתחילת השנה. מאז, הספיק "קיץ של נשמה" לזכות בפרס חבר השופטים לסרט דוקו וחביב הקהל בפסטיבל, להגיע לציון חסר-תקדים של 99% ב-"Rotten Tomatoes" ולהוות קנדידט רציני לזכייה גורפת בטקס פרסי האוסקר הקרב. אך מה תופס את העין כל כך בסרטו של תומפסון? ככל הנראה, ההבנה שמוזיקה משנה חיי אדם לא פחות - אפילו יותר - ממילים.
מצוייד ברסטורציה שלמה של כל שעות הפסטיבל, החידוש האמיתי בסרטו של קווסטלאב הוא הצורה בה ניגש ליצור את הסרט: הראפר לא נכנע לטכניקוות מוכרות בז'אנר - "וויס-אובר" מטעם היוצר, עודף ראיונות ("טוקינג הדס", לא הלהקה), זגזוג בין נושאים - אלא מציג בפנינו את התיעוד כפי שנוצר - מתחילתו עד סופו, ללא קטיעה מיותרת של קטעי מוזיקה ונאומים (כמובן, לא כל 40 השעות). כך, באמצעות הקולות החיים והצבעים מלאי הנשמה מצליח לעבור אט אט תומפסון למרואייניו - בין אם הם האמנים המופיעים, באי האירוע או דמויות חשובות מאותה התקופה שמסבירות במילים נוקבות את חשיבות הפסטיבל בנקודת הזמן הספציפית הזו - פוליטית, חברתית, תרבותית. בכל הנוגע למוזיקאים, תומפסון מראה כי "פסטיבל התרבות בהארלם" לא היה עוד "גיג" עבורם, אלא אירוע שבו רצו והרגישו ברי מזל להשתתף - שכן זה מצא כל אחד מהם בצומת דרכים משלו. כך, לדוגמה, אמני גוספל כמו "האחיות סטייפלס" (מביניהן התפרסמה מאוחר יותר מייוויס סטייפלס) או "זמרי אדווין הוקינס" ראו כי הדרך הטובה ביותר להפיץ את בשורת הדת בעת משבר היא לרדת לעם ולהפוך ל-"חילוניים" יותר, בעודם סופגים ביקורות מתוך חבריהם לכנסייה; אמני "מוטאון", כדוגמת סטיבי וונדר הצעיר או גלאדיס נייט ו-"הפיפס", שקלו את צעדיהם כשהם פונים לכיוון פוליטי יותר כשעברם ופרסומם נטוע בשירי פופ נייטרלים; "סליי אנד דה פמילי סטון", שתהו האם העולם מוכן לז'אנר החדש והמסעיר - Fאנק; נינה סימון, שמעמדה כ-"מלכת הסול" הלך והתקבע; ולהקת "המימד החמישי", שהגיעה לתהילתה עם קאברים לשירי המחזמר המוצלח "שיער" אך הושמה ללעג ע"י הקהילה השחורה על צלילה "הלבן". בצורה זו, ז'אנרים שונים ומגוונים - רוק, בלוז, פסיכדלי, סול, Fאנק, פופ, גוספל, מוזיקת עולם, ג'אז ועוד ועוד - חברו יחד בפסטיבל זה כדי להשמיע את קולם השחור בגאווה ולקחת את המושכות לידיהם בכל הנוגע לאומנות שחורה.
בכל הנוגע למתרחש סביב המוזיקה, תומפסון שולף את באי הפסטיבל - אז נערים בחופשה מהקולג', ילדים פוחזים, תלמידי תיכון - ומעמת אותם עם התיעוד מול המציאות. מה היו רגשותיהם באותם הרגעים? איך היו החיים בהארלם בשנות ה-60 הסוערות והאלימות? האם המחאה ההולכת והגוברת להכרה בזכויות השחורים ולהפסקת הגזענות הסיסטמטית (מחאה שמטרתה לא הושגה לצערנו גם היום) השפיעה כלל על חייהם? כשדמעות מתחילות לזלוג מעיניי המרואיינים כשהתמונות מתחילות להופיע מול עיניהן, אפשר להבין כמה מונומנטלי הוא האישור שמה שההתעלות השמימית שחוו באותם הרגעים לא היו חלום. כך מדלג תומפסון בין הדמויות השונות והמגוונות שגרמו לפסטיבל להתקיים - מייסד הפסטיבל, זמר הברים והעסקן (במובן חיובי) טוני לורנס; ראש העיר הלבן והרפובליקני של ניו-יורק דאז, ג'ון לינדזי, שהתחבב על הקהילה השחורה והמדוכאת כשהחליט להתערב בבעיות החברתיות אליהן נקלעו (הענקת מלגות, מיסוד מוסדות קהילתיים למציאת עבודות) ולהתייחס אליהם סוף סוף כאזרחים מן המניין; הכומר והאקטיביסט מטעם "הפנתרים השחורים" (שאבטחו את האירוע כשהמשטרה הלבנה בחרה להתעלם) ג'סי ג'קסון, שהגיע לשלהב את הקהל אחרי שנה כה מדממת וטעונה פוליטית, וכו'; הרגשות ששכנו בליבם של האזרחים השחורים באותה התקופה - מיאוס בבזבוז כספי הציבור מצד "האדם הלבן" (כדוגמת הטיסה לירח, שלא נתפסה כאירוע רלוונטי לחייה של הקהילה השחורה כלל וכלל); גיבוש הזהות השחורה לצד התחברות לשורשיה האפריקאיים והמאבקים שהתחוללו ביבשת ההיא באותה התקופה (לא מעט מרואיינים מתארים את שילוב המוזיקה והפוליטיקה באותו האירוע כ-"דיבוק", כחיבור לסממן אפריקאי מובהק); רצון להשתלב בכל מעמדות החברה - הנמוכים והגבוהים (לדוגמה, ניסיונתיה של האישה השחורה הראשונה באוניברסיטה אמריקאית ללמוד כראוי ללא גילויי גזענות כלפיה כל דקה וחצי); והבחירה באמונה ותקווה, כשזו נראית כלא קיימת כלל - בייחוד לאור האבידות הרבות שספגו הקהילה ותומכיה עד כה. לכן, כשתומפסון בוחר להציג בזה אחר זה רציחותיהם של ג'ון קנדי, מלקולם איקס, מרטין לות'ר קינג, בובי קנדי, פרד המפטון - שסיפורו הטראגי הוצג השנה גם ב-"יהודה והמשיח השחור" - והכל לצלילי מילותיו של ג'קסון ותופים רועמים ומלאי נשמה (הראפר הוא מתופף בהכשרתו), משל היו קטע פואטרי סלאם אוונגרדי - לא נותר לנו אלא להבין שהתקוממות ציבורית למען שינוי ומוזיקה כנה וחשופה הם היינו הך.
לסיכום, "קיץ של נשמה" - למרות רגעים שמתארכים מעט יותר מידי - לא משאיר רגע דל: מוזיקה, צבע, חברה ואמונה מתאחדים יחדיו בסרטו של קווסטלאב כדי להוכיח לנו למה אנו בכלל כה מרותקים לצלילי שירים וקולות שונים. אם החזון האוטופי נותר בראשי המשתתפים יותר מ-50 שנה לאחר מכן - וללא אישרור כלל לעצם קיום המופע עד לעצם היום הזה - אז גם אנחנו, הקהל, יכולים לאמץ את התקווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה